אירלנד – חלק ב'

במשך שבוע שלם הוא פתח לי את הדלת של האוטו. בהתחלה התלהבתי, חשבתי שהוא נהיה רומנטי פתאום. אבל לא. אחרי יומיים הבנתי שהוא פשוט לא זוכר איפה הצד של הנהג. לא נורא, אחרי 20 שנה ביחד זה גם משהו.

קילארני. קילארני היא עיירה מתויירת מאוד – יש בה הכי הרבה מלונות אחרי דבלין – בתוקף מיקומה על שפת ה-ring of kerry. יש בה מדרחוב גדול עם הרבה מסעדות לאורכו שמגישות אוכל בכל סגנון שרק תרצו (איטלקי, מקסיקני, בשר, דגים, בארים, פאסט פוד וכו'). הגענו לשום ביום חמישי בערב, כשמזג האוויר התחיל להיות אפור מאוד, והתחזית למחר לא הייתה טובה במיוחד. יצאנו בערב ברגל למסעדה וכשחזרנו תפס אותנו גשם.

למחרת בבוקר היינו אמורים לעשות את טבעת קרי, אבל מזג האוויר היה גשום מאוד. אחרי התלבטות החלטנו לנסוע קודם לאיזור דינגל (dingle). גם פה, בדומה לטבעת קרי, מדובר בלשון יבשה שיש לאורכה כביש טבעתי. נסענו לאורכו, כשמדי פעם השמש מבליחה ומאפשרת לנו לצלם:

בצהריים חזרנו לטבעת קרי. מיותר לצין שמזג האוויר לא השתפר, להפך, אז יצאו תמונות קצת מבאסות:

חדי העין יוכלו להבחין בקשת.

בשלב מסוים, כשהגענו לקצה הכי מערבי של אירלנד, ראינו שלטים שהכריזו "הנוף היפה ביותר באירלנד עוד 200 מ'" ואחרי זה עוד "100 מ'" וכו. כשהגענו למקום קפץ עלינו איזה אירי תמהוני והסביר לנו שאכן, פה אפשר לראות את הנוף הכי יפה באירלנד, רק שרצה הגורל וזה יוצא בדיוק בחצר שלו ולכן אנחנו צריכים לשלם לו 8 יורו אם אנחנו רוצים לראות. האמת, היה מוזר מאוד, אבל היינו חייבים לראות. הסברנו לו שאני עיתונאית מישראל, והוא השתכנע רק אחרי שנתן לי את המייל שלו והבטחתי לו שאשלח את הכתבה שאכין על המקום (מעניין אם הפוסט הזה עובר בתור כתבה). אז האיש העמיד ספסל בקצה השביל ופתח תיירות פיראטי. הנוף? באמת יפה, רק לא ברור מה עושה אותו שלו כי הבית די רחוק מהמקום. אניווי, צחקנו שנשלח לו במייל עמוד ראשון מפוברק של ידיעות עם כתבה על מלכודת התיירים בלב אירלנד… הנה הנוף מהמקום שלו:

למחרת, יום שבת, נסענו לצוקי מוהר, על החוף המערבי. בדרך עצרנו בכפר בשם אדר (Adare). ציטוט מספר המטיילים: "יש האומרים שזהו הכפר היפה ביותר  באירלנד, אבל הציניקנים יגידו שהם מתכוונים שזה הכפר האנגלי הכי יפה באירלנד". מה ההבדל? לפי הספר הכפר  הזה כל כך יפה, וכל כך מטופח, שזה לא מתאים ל"פראיות" האירית הטיפוסית ומסתדר יותר עם הסדר הבריטי. נו, שויין. הכפר באמת יפה. יש בו, כרגיל, רחוב ראשי עם חנויות, אבל מה שמיוחד בו זה החנויות שנראות ככה – עם גגות קש מסורתיים:

כל בית כזה הוא חנות קטנה או מסעדה, והכל שמור ומטופח עד לרמת העלים של הפרח.

צוקי מוהר הם המקום היחיד שהיינו בו באירלנד שנראה כמו אתר תיירות מסודר, עם מרכז מבקרים, חניון, חנות מזכרות וכו'. זה מובן בהתחשב במספר המבקרים שמגיעים לשם בכל שנה (2 מיליון, לפי הדיווחים שלהם, שזה המון לאי נידח כמו אירלנד). אנשים שהיו שם לפני כמה שנים סיפרו שאין גדר וממש אפשר לשכב עם הפנים לתהום. היום זה כבר לא ככה. יש חומה ושביל מסודר, ואפילו אנדרטה לכל אלה ש"קיפחו חייהם במקום הזה" – כנראה כמה מאותם תיירים ששכבו שם על הבטן לפני שהייתה חומה.  המקום כשלעצמו יפהפה, הכחול והירוק שולט בכל, רק הרוח קצת מעיקה.

השביל עובר מהמקום שבו צילמנו את התמונה למקום שבו נמצאת המצודה הזו, לאורך המצוק (ולאורך החומה) ואפשר להיכנס לתוך המצודה ולעלות לגג שלה.

מצוקי מוהר נסענו ל-Limerick, שזו סתם עיר גדולה (יחסית) ואפורה אבל בה עשינו שופינג לא רע בכלל. גם המלון שהזמנו דרך האינטרנט ברגע האחרון – Savoy – היה מעולה (עם חימום ברצפה באמבטיה! איזה שוס!).

למחרת בבוקר, לפני שהתחלנו לעשות את דרכנו חזרה לדבלין הספקנו לבקר בטירת בונרטי (Bunratty). זו טירה שנבנתה ב-1425 ויש בה רהיטים הזו ממש! חדר אחד בטירה שופץ בסגנון שולחנות האבירים ומשמש עד היום למסיבות. שאר החדרים משחזרים את החיים בטירה, כולל המטבח (עם צלחות שעשויות מצדפה), החדר של בעלת הבית (עם שמלה עתיקה שעדיין מונחת על כיסוי המיטה) וחדר המגורים. בשבילי, שאוהבת מאוד ספרים על התקופה, זו הייתה חוויה מהממת לדמיין את החיים בטירה אז.

הכניסה כמו פעם, מוגבהת עם גשר ופתח קטן. גם בשער הכניסה יש פתח גדול לסוסים ופתח קטן לאנשים, ממש כמו בסרטים.

ליד הטירה יש כפר משוחזר מהמאה ה-19 (Folk Park) שהתגלה כחוויה מיוחדת במינה. הם ממש שיחזרו כפר שלם (כולל בתים שהביאו ממקומות אחרים באירלנד רק כדי לשמר אותם, כמו בית מהמאה ה-19 שהיה בנוי במקום שבו תיכננו להקים שדה תעופה, אז העבירו אותו as is לכפר). יש שם בית של הדייג (עם סירה בחצר), ובית של הנפח (עם כלי עבודה) ובית של עבד ובית של אדונים וכו' וכו', והכל משוחזר עד לרמת הכיסוי מיטה והכלי לשטיפת ידיים. אפשר להיכנס לבתים וכדי שיהיה יותר אותנטי גם יש אש דולקת באח. קראתי שבקיץ מסתובבות בין הבתים דמויות לבושות ברוח התקופה. זה בטח מקסים.

באחד הבתים מצאנו שתי נשים לבושות ברוח התקופה אופות מאפינס לגמרי עכשווים עבור בית הקפה. הם משתמשות בכלים של פעם ועושות ממש שואו לתיירים.

ויש גם בית ספר משוחזר (בתמונה למעלה) והבית של הרופא (עם כלי הניתוח העתיקים) – והכל כל כך"בית קטן בערבה", עד שאתה מתפלא שלא יוצאת אליך איזה מיס אולסון מחנות כגון זו (או לפחות איזו מרי עיוורת):

וזו סתם תמונת אווירה שאני מאוד אוהבת, ככה לקינוח:

משם נסענו ישר לשדה התעופה בדבלין. עצרנו בסופרמרקט לקניות אחרונות של גבינות ומעדנים – והביתה.