מאליבו

יום #3: מאליבו, או רבאק, איפה אנשים גרים הבוקר יצאנו לכיוון צפון, עושים אט אט דרכנו אט אט לעמק הסיליקון, שם אלון צריך להגיע לעבודה. נסענולאורך החוף של סנטה מוניקה, ובגלל שהיה יום שבת המון אנשים חנו לאורך הכביש וירדו לחוף. הייתהאווירה של הפנינג עצום.  קצת אחרי סנטה מוניקה הגענו למאליבו, ושוב עשינו את מנהג הסטוקרים וירדנו לחוף להסתכל על הבתיםשל המפורסמים. מתברר שעל פי החוק בקליפורניה, מי שיש לו בית על החוף בקו הראשון של הים הואהבעלים גם של רצועת החוף שלפני הבית. אמה מה? הוא לא יכול להיות הבעלים של הים ששייך לכללהציבור, מה שאומר שכולם יכולים לצעוד לאורך החוף על קו המים, אבל לא להתקרב לבית כי אז הם ייחשבולמשיגי גבול.  ירדנו לחוף והתחלנו ללכת לאורכו. היה מקסים מקסים. ראינו בתים מהממים! כל כך מפוארים, קרובים למיםומיוחדים שאי אפשר היה להימנע מלדמיין את החיים בבית כזה. גם חוף הים מקסים והילדים לא התאפקוונכנסו למים. הנה כמה תמונות של בתים ושל ילדים על החוף: משם המשכנו צפונה לסנטה ברברה וטיילנו קצת על המזח. סנטה ברברה קצת יותר ספרדית ממאליבו.הבתים לבנים עם קשתות והאווירה שם יותר ים תיכונית. ככה נראה החוף: אחרי סנטה ברברה נסענו ל-Solvang, שזה כפר בסגנון דני (מדנמרק) שתקוע באמצע קליפורניה. עם תחנותרוח, מאפים דנים וכל הסיפור. נראה ומרגיש קצת כמו מקום של תיירים אבל מאוד מאוד מיוחד, ובטח לאמשהו שאתה מצפה לראות באמריקה: מאחר שהכפר הזה הוא כבר לא לאורך החוף היה חם בטירוף. מאחר שאלון שכח למלא דלק כשיצאנומסנטה ברברה נשארנו בלי דלק. מאחר שהמחוג היה הרבה מתחת לאפס היינו בטוחים שניתקע בדרך.מאחר שהיינו בטוחים שניתקע בדרך, אלון קודם כל כיבה את המזגן. אחרי כמה דקות של מתח ואגלי זיעההגענו לתחנת דלק ומילאנו. היה מלחיץ ממש.  מכאן כבר עשינו את הדרך למלון שיקדם אותנו קצת יותר צפונה. מחר מגיעים לכרמל ומונטריי. 

California here we come

לפני הכל, חייבת להגיד מילה על אל על: תמיד כשכולם מתלוננים על השירות המחורבן אני אומרת שדווקא אני לא נתקלתי. ובכן, נתקלתי. עוד לפני ההמראה גילינו שהשלט למסך של גיא לא מחובר לכלום ולמעשה נתלש ממקומו. כשניסיתי להגיד מילה לפרסר הוא צעק עלי (ממש צעק) "לא עכשיו!" והמשיך ללכת. אחרי ההמראה גילינו דם שהמסך של …

אוכל ביפן

סושי, ראמן, קובה (אז מתברר שכתבתי אבל שכחתי להעלות את הפוסט הזה. מאחר שגם אני כבר לא עומדת בקצב הנסיעות שלי השנה ותכף כבר צריכה להעלות פוסט על טקסס, אני סוגרת את הפינה הזאת עכשיו): ארבעת אבות המזון בארץ השמש העולה הם דגים, בשר, אורז ואטריות. או ברוח חג הפסח הבא עלינולטובה: כל מי שלא אמר את שלושת אלה לא יצא ידי חובתו - סושי, ראמן, קובה ביף. אנחנו, ברוך השם, יצאנו ידי חובתנו ועוד איך. לא סתם, צדיקים גמורים יצאנו. עקב חוקים נוקשיםבמיוחד שקבע המפקד לא אכלנו שום אוכל מערבי, והאמת שגם לא הייתה סיבה כי האוכל המקומי ממשטעים וטרי וקשה לי להאמין שאפשר ליפול בו. לפני הכתובות, הנה 10 דברים שלמדתי על האוכל ביפן: 1. בין קובה ביף לואגיו: הבקר היפני נקראה ואגיו (Wagyu) וקובה ביף הוא בשר ואגיו שגדל במחוזקובה (Kobe). הבשר עצמו (בין אם ממחוז קובה או ממחוז אחר) מדורג לפי אחוז השומן שבוופרמטרים נוספים שקטונתי מלהבין, אבל מה שאתם צריכים לדעת ש-A5 הוא הדירוג הגבוה ביותר,אחריו A4 וכו'. הנתחים מהדירוג הגבוה אומנם עולים יותר אבל שווים כל גרוש. באמת, טעם גן עדן. 2. בין טונה ל Toro: תשכחו מהטונה האדומה שמגישים אצלנו במסעדות וגובים עליה מלא כסף. זו,כך מתברר, נחשבת לטונה מסוג הנחות ביותר. הטונה האיכותית היא בכלל ורדרדה בהירה, ומקורהבבטן של דג הטונה. לבטן הטונה יש חלק שמן (O-Toro) וחלק חצי שמן (Chu-Toro). שניהםטעימים למות. תשמעו לי, אל תבזבזו מקום בקיבה על הטונה האדומה. 3.איך אוכלים סושי: אומנם רוב האנשים אוכלים סושי עם צ'ופסטיקס, אבל מתברר שמותר לאכול אותוגם עם היד. זה שימושי בעיקר כשמקבלים חתיכה עצומה בגודלה (או יותר נכון בגובהה) שאין דרךאחרת לאכול אותה. כמובן שאפשר לפרק את המגדל חתיכה חתיכה עם המקלות, אבל זה הורס את כלהכיף. 4.איך אוכלים ראמן: הדרך היפנית לאכול ראמן היא עם הכף והצ'ופסטיקס ביחד. מעלים אטריותמהקערה עם הצ'ופסטיקס, מצמידים אותם לכף שהעלתם במקביל עם המרק - ואוכלים ביחד. מבטיחהלכם שאחרי הראמן הראשון תבינו למה במסעדות מחלקים לכל סועד מגבת חמה בתחילת הארוחה. זהשימושי מאוד עם כל השפרצות המרק. …

טוקיו – חלק ב'

לפעמים החגיגה נגמרת        בימים האחרונים הרגשתי שמשהו חסר לי. מין הרגשה משונה שקשה לשים עליה את האצבע. אתמול, רגע לפני שהטיול נגמר, סוף סוף הבנתי מה זה: השארתי את המוח בבית. כנראה מרוב התרגשות שכחתי לארוז אותו והוא נשאר בארץ. בהתחלה אומנם לא הרגשתי בחסרונו, ואחר כך חשבתי שזה משהו אחר - …

טוקיו – חלק א'

יום 8,9,10: טוקיו שלושה ימים לא כתבתי כלום, ולא כי לא היה מה אלא כי לא היה זמן. אם בימים הראשונים ניצלתי את הנסיעות ברכבת כדי לכתוב, עכשיו כל הנסיעות ברכבת התחתית קצרות והמחשב לא איתי, וכשאני מגיעה לחדר אני מותשת מדי. המסקנה שלי מהימים הראשונים בעיר היא שהיא כמו ניו יורק על סטרואידים, בחיי. …

האקונה והר פוג'י

יום 6: האקונה יום מלא חוויות עבר עלינו. קודם כל ארוחת הבוקר במלון הייתה מיוחדת במינה. יכולנו לבחור בין ארוחת בוקר מערבית לארוחת בוקר יפנית. אני בחרתי במערבית - אלון ביפנית. בעוד שאני קיבלת קרואסון, ביצה, מיץ תפוזים וכו', הוא קיבל שלל קופסאות הפתעה שבפנים חיכו לו מנות זעירות של דיונונים, שרימפסים, דגים, צדפות ועוד …

נארה והסביבה

יום 4: פושימי-אינארי ונארה קיוטו היא מקום טוב לצאת ממנו לטיול כוכב וגם הבוקר יצאנו ליום טיול. התחנה הראשונה שלנו הייתה מקדש פושימי אינארי (Fushimi inary), הנמצא מרחק 10 דקות נסיעה ברכבת ממרכז קיוטו. אינרי הוא אל האורז והדגן בדת השינטו, ומה שמיוחד במקדש הזה הוא שהוא בנוי ממאות, אם לא יותר, שערי "טורי" כתומים שיוצרים שביל-מנהרה שעולה …

אוסקה

יום 3: אוסקה למחרת בבוקר (הפעם הוא פירגן לנו שש שעות שינה שלמות!) נסענו לאוסקה. איך עושים את זה? עם הדפים שהבנות במלון הכינו לנו זה ממש קל, אבל יש מצב שגם לבד היינו מסתדרים: לוקחים מונית לתחנה המרכזית, קונים כרטיסים במכונה (בניגוד למה שהזהירו אותנו יש במכונה כתוביות גם באנגלית) ומשלמים לפי היעד. יש …

קיוטו

יום 1: בדרך לפני שיצאנו לשדה התעופה אמרתי לאלון שאני אפילו לא יכולה להתחיל לחשוב על הטיול עצמו, ושכרגע מספקת אותי לגמרי רק המחשבה על כמה שעות שינה בטיסה, בלי טלפונים ובלי הודעות. ואכן, אחרי 10 שעות טיסה אפשר לומר שמשאלתי התגשמה במלואה. ישנתי 7 שעות, ראיתי שני סרטים שממילא תכננתי לראות במחשב ולא בקולנוע …

גדול ביפן

הילד בן 50. תודה לאל אין לו חום גבוה, אבל מתברר שקרייבינג לראמן זה לא פחות גרוע. תאמינו לי, אם זה מדבר על ראמן, חושב על ראמן, מכין כל שבוע ראמן ודורש לבדוק את כל מסעדות הראמן בתל-אביב - זה כנראה גם נוסע בסוף ליפן.  אז הנה אנחנו, שנתיים וחצי אחרי הפעם האחרונה שנסענו לחו”ל …