יום 9 – Lake Toya
המלון הזה (The Lake View Toya Nonokaze Resort) פחות מפואר מהמלון שישנו בו ב-Akan Lake, אבל ארוחת הבוקר פה הוכתרה כטובה ביותר שאכלנו במלון כלשהו בהוקאידו. זה בעיקר בזכות זה שהגישו פנקייק-סופלה יפני שכולנו היינו בדודא אליו מאז היום הראשון בסאפורו, וגם בזכות ניוקי עננים חלומי ואומלט עם גבינה שמכינים במקום (לעומת מקסימום מקושקשת במקומות אחרים).
היעד הראשון שלנו היום היה Mount Usu, שהוא הר הגעש פעיל שהתפרץ 4 פעמים במאה השנים האחרונות, בפעם האחרונה בשנת 2000. עלינו אליו ברכבל (Usuazn Ropeway), ותיכננו לעשות למעלה מסלול הליכה לתצפית על מכתש געשי, שבכל האתרים וגם ב-All Trails המסלול תואר כ״500 מטר הלוך ו500 מטר חזור״. קטן עלינו. מה שלא ציינו שם זה שה-500 מטר הלוך הם בעצם ירידה של 600 מדרגות, וה500 מטר חזור הם עלייה של אותן 600 מדרגות. הבנו את זה רק מהקריינית ברכבל בדרך למעלה.
למרות זאת, אולי כי לא האמנו לקריינית, התחלנו את המסלול. אחרי משהו כמו 200 מדרגות, כשבעיקול הדרך נגלו לפנינו ה-200 מדרגות הבאות, עצרנו לחשב מסלול מחדש. לרדת זה אומנם לא בעיה, אבל אין מצב שאני מטפסת בחזרה 600 מדרגות. כדי לעזור לנו לקבל החלטה גיא החמוד ירד עוד איזה 100 מדרגות לראות איך נראה המשך המסלול, וחזר לדווח שגם אחרי שנגמרות המדרגות יש עוד עלייה. בקיצור, עשינו אחורה פנה, ואיזה מזל שכך, כי בקושי היה לי כוח לטפס אפילו את ה-200 מדרגות שכבר ירדנו.
אז במקום מסלול הליכה ישבנו על הכורסאות מול הנוף, שתינו מילקשייק וירדנו חזרה.
משם המשכנו לעמק הגיהנום, Noboribetsu–Jigokudani, שנקרא כך בשל הפעילות הגעשית והמעיינות החמים באיזור. עשינו מסלול של כשעה שעובר ליד בריכה חמה ונחל חם שבו אפשר לטבול את הרגליים (אין על היפנים האלה, ליד מקום טבילת הרגליים יש ארגז ובו חתיכות קרטון שאפשר לשבת עליהם כדי לא ללכלך את המכנסיים. כמובן שכל מי שמסיים מחזיר את הקרטונים לארגז שיהיה לאחרים. פשוט אלופים). יש שם גם פארק דובים מפורסם אבל אף אחד אצלנו לא הביע עניין בלראות דובים בכלובים, וכולם הסכימו שאו בטבע או בכלל לא.
בדרך חזרה הקפנו ברכב את Lake Toya, שבאינטרנט המליצו עליו כמסלול יפה שצופה על האגם. ובכן, הכביש אכן יפה אבל בצד של האגם יש סבך עצים שלא מאפשר לראות את האגם עצמו, למעט בחרכים מדי פעם. המקום היחיד שבו אפשר לראות את האגם (חוץ מהאיזור של המלונות) הוא Ukimido, שם יש פארק קטן ויפה עם פגודה סימבולית.
חזרנו למלון אחה"צ לעוד זמן אונסן ומנוחה לפני ארוחת הערב (שהייתה זהה לאתמול). אחרי ארוחת הערב, תיירים מנוסים שכמונו, יצאנו לראות את מופע הזיקוקים היומי מעל האגם והלכנו לישון עייפים ושבעים (וגם מרוצים).
יום 10 – Hakodate
הבוקר נפרדנו מאגם טויה ונסענו לצד הדרום מערבי של האי – לעיר Hakodate, שהיא העיר השלישית בגודלה בהוקאידו (אחרי Sapporo ו-Asahikawa). הנסיעה לוקחת שעתיים ורבע, מה שאומר שהגענו לעיר עוד לפני הצהריים. עשינו צ'ק אין במלון (Villa Concordia) ויצאנו להסתובב.
קודם כל הלכנו לשוק הדגים ופירות הים (Morning market) כי הוא נסגר ב-14:00. הסתובבנו בין הדוכנים, ראינו סרטני ענק וגם אכלנו צהריים קליל ב-food court שיש שם. המאכל הלאומי של הוקאידו, שיש אותו בכל מקום, הוא Donburi (באנגלית Rice bowl). אלה קערות אורז שמעליהן עורמים פה סוגים שונים של פירות ים לפי הזמנה – מטונה וסלמון דרך צדפות וסרטנים ועד קיפודים וביצי דגים. זה נראה צבעוני ויפה, אבל לא משך אותנו לנסות, כי את רוב פירות הים שהם שמים בקערה לא רצינו לאכול, ומה שכן רצינו אפשר לקנות כסשימי ולא צריך את קערת האורז. במקום זה ניסינו רגל של King Crab שהייתה עשירה בבשר וטעימה מאוד. באופן מפתיע גם לא היה צריך לעבוד קשה כדי לחלץ את הבשר מהשריון.
משם המשכנו ל-Kanemori Red Brick Warehouse, מתחם של האנגרים סמוך לים שיש בו חנויות ומסעדות. החנויות הן של מוצרים מקומיים כמו תכשיטים ובובות וגם קצת בגדים – שום דבר שעניין אותנו, ולכן לא נשארנו שם הרבה זמן.
אחר הצהריים עלינו ברכבל ל-Mount Hakodate, לראות את השקיעה ואת החושך שיורד על העיר אט אט (אפשר לעלות להר גם באוטו, אבל לא בין 17:00 ל-22:00, שזו כנראה השעה שכולם עולים לשם). למעלה היה קר ממש, אז אם אתם שם – תתלבשו טוב. היו למעלה המון אנשים, ואכן הנוף מצדיק את העלייה. מהשקיעה ועד החושך יש איזה חצי שעה שבמהלכה לאט לאט נדלקים האורות בעיר, עד שיש חושך מלא, והמראה מרהיב (אבל צריך סבלנות).
בערב הלכנו לאכול במסעדת וואגיו (כן התגעגענו) בשם Hige. בניגוד למסעדת הוואגיו הקודמת שבה אכלנו, שהגישו נתחים דקים שאותם צלינו בעצמנו על גריל קטן שעומד באמצע השולחן (קוראים לזה Yakiniku), הפעם אלה היו סטייקים עבים.
מחר בבוקר נטוס לטוקיו, לחלק השני של הטיול שלנו. זו הזדמנות טובה להזכיר לעצמי איזה מזל היה לנו שהצלחנו לצאת לטיול הזה בהרכב משפחתי מלא. לגמרי לא מובן מאליו, ומי יודע מתי יזדמן לנו שוב.
Been There, Done That 
הסיפור שלך על הר הגעש והמדרגות הזכיר לי שני סיפורים.
הראשון קרה לי בפברואר 2001 כשרק עברתי לרילוקיישן של כמה שנים באטלנטה, וחשוב לציין שתי עובדות – שהייתי אז צעירה ורווקה, ושאני שמנה שזה חשוב לסיפור.
רוב אלו שעשו רילוקיישן היו נשואים עם ילדים ולכן יכלו לעשות רילוקיישן רק בחופש הגדול, ולכן הם היו מגיעים לאתר לכמה שבועות לבדם כדי לעבוד ובמקביל לחקור איפה כדאי להם לגור, איזה בתי ספר טובים יש לילדים, ושאר דברים. ובין לבין היה להם גם זמן לטייל.
פעם יצא לי ולעוד שני עובדים זמניים לטייל במסלול שחלק ממנו כלל ירידה ועליה של כמה מאות מדרגות, משהו בסביבות ה 600 מדרגות גם כן. אני החלטתי לא לרדת כי ידעתי שיהיה לי קשה לעלות אותן חזרה אז פשוט המתנתי למעלה לשניים האחרים, ורק ביקשתי מהמטיילת לצלם לי כמה תמונות למטה במצלמה הדיגיטלית שלי.
אני מניחה שהתמונות האלו בילבלו כמה מהקולגות שלי, כי שבועיים שלושה אחר כך היה זוג שבמקרה הגיע יחד והחליטו לצאת לאותו מסלול – והוא שכנע את אישתו שהיתה קצת שמנמנה לרדת במדרגות, כי אם אני הצלחתי אז בטח היא תצליח (ואולי קצת עשה לה שיימינג שאני הצלחתי משהו שהיא מסרבת לעשות).
כשהם סיפרו לי על זה ואמרתי להם שאני בעצם לא ירדתי בכלל – המבט שהיא תקעה בו היתה מהסוג של if looks can kill…
הסיפור השני הוא לגבי הטיול שלי לניו זילנד לפני שש שנים. הייתי שם בדיוק כשהיה סיפור על הר געש שהתפרץ בדיוק כשהיו עליו מבקרים, ורבים נהרגו או נפצעו קשה כי ההתפרצות לא היתה צפויה.
אנחנו מן הסתם לא היינו אפילו קרוב לשם, אבל זה היה מפחיד – ומסתבר שהחדשות לגבי זה הגיעו לארץ מהר מאוד, והרבה אנשים התקשרו אלי לבדוק שאני בסדר.
שהיה נחמד – אבל הם לא חשבו על זה שהשעות בניו זילנד הפוכות מאלו שבישראל, ושהם בעצם מתקשרים אלי באמצע הלילה של ניו זילנד ומעירים אותי…
אהבתיLiked by 1 person