ימים 32-35: Sydney

בדרך חזרה הביתה מניו זילנד עצרנו לשלושה ימים בסידני אוסטרליה. ומה עושים שני אנשים קצת מותשים, שבדיוק סיימו חודש אינטנסיבי בניו זילנד ולא עשו שום תוכניות לסידני, ב-3 ימים בעיר ענקית ומודרנית שיש בה 5.5 מיליון תושבים? לא יותר מדי, אבל לתחושתי כן סימנו וי על הדברים החשובים. קבלו פירוט.

יום 1

נחתנו בעיר ב-9 בבוקר. בניגוד לחשש שלנו, לא ביקשו מאיתנו לנקות נעליים ולהצהיר על אוכל וכו' והמעבר הלך חלק ומהר. תוך חצי שעה (במונית) הגענו למלון ויצאנו להסתובב בעיר.

מילה על המלון. אלון יודע שאני אוהבת לסיים טיולים בחו"ל בכמה ימים ברזורט מפנק של בטן גב. לא הייתה לי ציפייה שנעשה את זה בטיול הזה, כי אין במרכז סידני רזורטים מפנקים (למיטב ידיעתי) וגם מי ירצה לבזבז 3 ימים בסידני על בטן גב. לכן היה לי הכי הגיוני בעולם כשהוא אמר שהזמין חדר בהילטון סידני. עד כאן סבבה. כשהגענו למלון, כמו תמיד הייתי לחוצה קודם כל להתחבר לווי-פי ולהתעדכן מה קורה בבית. אז בזמן שהוא עשה צ'ק אין, אני נכנסתי לטלפון לחפש את הרשת של הילטון – ולא הייתה רשת כזו. במקום זה הייתה רשת של Four Seasons, ואני בלי בושה התעצבנתי עליו שהביא אותי למלון בלי ווי-פיי. אם הוא לא ביקש להתגרש באותו רגע, זה נס. במקום זה הוא הסתכל עלי כמו על מפגרת. וכזו אכן הייתי. מוסר השכל – אם מרימים את הראש מהטלפון מדי פעם, רואים מקומות נפלאים:)

התחנה הראשונה שלנו בסידני הייתה Harbour Bridge שהמלון היה ממש לידו (בכלל, המלון היה במיקום מושלם. בית האופרה היה בול מול החלון שלנו). חצינו את הגשר ברגל ועשינו טיול לאורך קו המים בצד השני, משם נשקף נוף מהמם של בית האופרה. על הגשר עצמו יש את אחת האטרקציות המפורסמות בעיר – טיפוס עם רתמות על הקשתות של הגשר – אבל אנחנו ויתרנו.

בדרך חזרה לקחנו מונית שהורידה אותנו ב-Opera House שכל כך מזוהה עם סידני. הסתובבנו מחוץ למבנה המרשים, צילמנו מלא, ונרשמנו לסיור בפנים ב-12:30 (שזה בעיני האטרקציה הכי שווה והדבר היחיד שבאמת רציתי לסמן לידו וי). עד שהתחיל הסיור שלנו נשנשנו משהו באחד מבתי הקפה ליד.

הסיור עצמו נמשך שעה והיה מאוד מעניין. המדריכה הייתה נלהבת מאוד, וניכר שהיא אוהבת את מה שהיא עושה. למדנו למשל שהבנייה התחילה ב-1957 ושהאדריכל הדני Jørn Utzon שתיכנן את המבנה לא זכה לסיים את הבנייה, כי ב-1965 ממשלת אוסטרליה החליטה לסיים את העסקתו על רקע טענות שזה לוקח יותר מדי זמן, ולקחה במקומו אדכירל אוסטרלי בשם Peter Hall שיסיים. בסוף הבניין נחנך ב-1973 (כולל שנתיים שבהם הבנייה הוקפאה עד שהאדריכל האוסטרלי הבין מה צריך לעשות). האדריכל הדני אגב לא זכה לראות את הבניין המוגמר עד יום מותו, בהתחלה כי כעס מדי על שהעיפו אותו, ואחר כך כי היה חולה מכדי לטוס.

הנה עוד כמה דברים שלמדנו בסיור:

א. הצורה של המבנה היא כשל מפרשים או קונכיה. יש בו 5 אולמות (הגדול ביותר הוא אולם הקונצרטים עם 2,500 מושבים, והשני בגודלו הוא אולם התיאטרון עם 1,500 מושבים) ונערכים בו כ-2,000 מופעים בשנה.

ב. הגג עשוי ממיליון אריחים בצבעי בז׳ ולבן כדי למנוע סינוור. האריחים יובאו משבדיה. יחד עם החלונות, שיובאו מצרפת, אלה הדברים המיובאים היחידים ששימשו בבנייה.

ג. אין בבניין מרזבים כדי לא לכער, ובמקום זה מי הגשמים נקווים בחריצים שעןברים ברצפה, נאספים ומוחזרים למפרץ.

אחרי הסיור ומנוחה קצרה במלון (בכל זאת קמנו ב3:00 לפנות בוקר לטיסה) המשכנו לגנים הבוטניים, ומשם ל-Mrs Mackquarie’s chair משם ראינו את השקיעה. בנינו על שקיעה מהממת מאחורי בית האופרה וגשר הארבור, אבל הייתה שקיעה בינונית מינוס בגלל יותר מדי עננים.

משם המשכנו ברגל לאורך קו המים לארוחת ערב במקום איני ונחשב בשם China Doll (כמה איני המקום הזה? הבחורה בביקורת הגבולות התעניינה איפה נאכל וכשאלון אמר את שם המקום הזה היא הנהנה בהערכה). המקום היה מפוצץ באנשים שנראו איניים ונחשבים. התפריט עצום ומלבל וקצת התעצלנו, אז הזמנו ארוחת טעימות שהייתה אחלה.

יום 2

אי אפשר להיות בסידני בלי לטעום מהחופים שלה. אז למחרת נסענו ל-Coogee Beach ועשינו הליכה משם ועד Bondi Beach.

המסלול לא קשה ומהמם ביופיו. חופים, מפרצים, נוף מושלם ושפע הזדמנויות להתרחץ בים טסמן. לקח לנו שעתיים באיזי להגיע לחוף בונדי, ששמעתי עליו כל כך הרבה. פייר, התרגשתי. אגב, בהרבה מהחופים בסידני יש בריכות טבעיות, חינמיות, שאפשר להתרחץ בהן ממש על שפת הים (תראו פה תכף בתמונה). רעיון נפלא בעיניי.

משם נסענו חזרה למרכז העיר, הסתובבנו ברחובות (George ו-Pitt הם הרחובות הראשיים) ועשינו קצת שופינג. בערב אכלנו ארוחה מעולה – כנראה הטובה (והיקרה) בטיול – במסעדה בשם Porteno (המלצר היה בישראל לפני שנתיים וכל כך התלהב שאפילו שקל לעבור לגור בתל אביב. הוא כל כך שמח לראות אותנו ולדבר איתנו).

בדרך חזרה עברנו דרך ה-Rocks שזה האיזור העתיק של סידני שממנו התחילה העיר. בדיוק כשירדנו חזרה לקו המים הגיע אוניית קרוזים חדשה למפרץ ומלא אנשים עמדו לראות איך קושרים אותה לרציף. הסתכלנו גם והאמת שזה היה מאוד מעניין (אמלוק: כמו פעם, מישהו פותח צוהר באונייה, משליך חבל לחוף ומישהו על הרציף תופס את החבל וקושר אותו לעמוד עגינה. ככה עם 6 חבלים בחלק הקדמי של האונייה, וכנראה מספר דומה מאחור. לא להאמין שהדבר הזה מחזיק אונייה אדירה כזו). אגב, למחרת בצהריים האונייה הזו כבר התחפפה ואת מקומה תפסה אוניית קרוזים אחרת, לא פחות ענקית. לא ברור מה נוסעי האונייה הספיקו לראות בחצי יום בסידני. מצד שני, הם עגנו דקה מבית האופרה.

יום 3

למחרת התחלנו את הבוקר בהשלמת קניות ואחהצ נסענו במעבורת ל-Darling Harbour, שזה עוד איזור של מסעדות ובארים שנחמד מאוד להסתובב בו. את ארוחת הערב האחרונה אכלנו במסעדה בשם Nomad שבה טעמנו בפעם הראשונה בשר קנגורו. בהתחלה הזדעזעתי אבל כששמעתי שהקנגורו לא בסכנת הכחדה פה אלא להפך, יש יותר מדי ממנו, ושזה מאוד מקובל שם לאכול את בשרו, הסכמתי לטעום. דווקא היה לא רע (טעם של בשר רגיל) אבל לא נראה לי שאוכל את זה שוב.

לא רחוק מהמסעדה של ארוחת הערב יש מסעדה איטלקית בשם Al Taglio. לפני שלושה ימים הפיצה שמכינים במסעדה הזו דורגה במקום החמישי ברשימת הפיצות הכי טובות באסיה ובפסיפיק. ראיתי את הרשימה ב"הארץ" ואמרתי שאם אנחנו כבר פה אין סיכוי שלא נטעם. אז עברנו שם לפני ארוחת הערב ולקחנו פיצה עם פרושוטו, בוראטה ורוקט (לא היה מקום לשבת אז לקחנו טייק אווי). זו פיצה נפוליטנית שעושים לפי כל הכללים, ולטעמי היא הייתה מעולה אם כי אני לא מבינה מספיק כדי לדרג.

כשסיימנו לאכול התגלגלנו חזרה לחדר לנסות לדחוס את כל הקניות למזוודות. מחר חוזרים הביתה. הטיול אחרי צבא שלי נגמר…

The End