ימים 12-14: Wellington – Abel Tasman

למחרת הטרק של Tongariro Alpine Crossing קמנו תפוסים באיברים שלא ידענו שקיימים בכלל, אז לקחנו את היום באיזי. מזל שצפיתי את זה מראש, אז לא עשיתי תוכניות. קמנו מאוחר, התארגנו לאט והמשימה היחידה שלנו ליום הזה הייתה להגיע לוולינגטון – מרחק 4 שעות נסיעה.

הגענו לעיר בצהריים, ולפני שהתייצבנו במלון עצרנו לאכול ראמן שהיה טעים מאוד שסגר לנו את הפינה. אחרי אמבטיה ומנוחה קלה (שודרגנו למיני סוויטה אז היה חדר גדול וכיפי והאמבטיה הייתה בול במקום) יצאנו לסיבוב ב-Waterfront ומשם המשכנו לארוחת ערב, שהייתה אחת הטובות שאכלנו כאן עד היום, במקום בשם Agmont street eatery. אוכל מערבי לגמרי ויצירתי מאו. האמת שהגענו לפה לגמרי במקרה. התכוונו לאכול במסעדה אחרת, שאיזה חבר פייסבוק של אלון המליץ עליה, אבל כשבאנו להזמין מקום גילינו שבאתר כתוב שהם מצטערים אבל המסעדה נסגרה. בתחתית העמוד היה כתוב שהשף עבר לבשל במקום אחר. אז חיפשנו את המקום האחר – והזמנו שם. לא הצטערנו.

למחרת התחלנו את היום במוזיאון הלאומי של ניו זילנד Te papa. אנחנו בדרך כלל לא חובבי מוזיאונים, אבל אמרו לנו שכדאי ובנוסף זה בחינם אז אמרנו שמקסימום ניכנס ונצא. אז נכנסנו – והיה מעניין מאוד. המוזיאון מלמד על הצמחייה ובעלי החיים המיוחדים של ניו זילנד (הידעתם ש50% מבעלי החיים שחיים בניו זילנד לא חיים בשום מקום אחר בעולם?); על הגאולוגיה המיוחדת של האי הצפוני, שמתאפיינת בפעילות געשית ערה (כולל מיצג שמדמה רעידת אדמה); ועל ההיסטוריה של המדינה.

במוזיאון למדתי סיפור מעניין, שלא הכרתי על ההיסטוריה של ניו זילנד. מתברר שבתחילת המאה ה-18 הבריטים הראשונים הגיעו לניו זילנד. הם פחות או יותר השתלטו על האי ודחקו את רגליהם של הילידים המאורים. פותחת סוגריים: כשהיינו ב-Bay of Islands ועשינו סיור ל-Hole in the rock, המדריכה בסירה סיפרה על קפטן קוק שהיה הבריטי הראשון שהגיע לניו זילנד ב-1769, וליתר דיוק ל-Russel, ועל המפגש הראשון שלו עם המאורים. וכך היא תיארה את המפגש הזה: "קפטן קוק ירד מהסירה, וראה כמה מאורים באים לקראתו. אז הוא צייר קו בחול ואמר להם 'אם תעברו את הקו הזה לא תהיה לי ברירה אלא להגן על עצמי'. הם עברו את הקו, אז הוא נאלץ להגן על עצמו והרג אותם". אף אחד לא הוטרד מהסיפור הזה חוץ ממני. אתם קולטים? מגיע פולש לאי שאינו שלו, ומאיים על המקומיים שאם הם יעברו את הקו שהוא צייר הוא "יגן על עצמו" ויהרוג אותם. יותר קולוניאליסטי מזה אין. זה אין לתאר. אבל אותם לא לקחו לבית הדין הבינלאומי בהאג…

סגור סוגריים ובחזרה למוזיאון. ב-1840 חתמו הבריטים והמאורים על הסכם וויטאנגי (Treaty of Waitangi) שנועד להסדיר את היחסים בין הצדדים ולקבע את מעמדה של ניו זילנד כמושבה בריטית. אמה מה, הבריטים ניסחו את ההסכם ותירגמו אותו למאורית ואז עשו ממנו 9 העתקים ויצאו לרחבי האי להחתים את הצ'יפים המאורים. אבל מתברר ש"בטעות" היה הבדל בין הנוסח באנגלית לנוסח המאורי שעליו החתימו את הצ'יפים. ומתברר – תיראו מופתעים – שההבדלים היו לטובת הבריטים, באופן שמשנה מהותית את הבעלות על הקרקעות ועל הרכוש באי ושולל את כל הסמכויות והזכויות של הצ'יפים. 500 צ'יפים חתמו על הנוסח שהוצג להם, בלי לדעת שיש נוסח אנגלי שונה. כשהתבררה ה"טעות" התחילו מלחמות בין המאורים לבריטים, שנמשכו לאורך השנים. רק ב-1975 קיבל ההסכם מעמד חוקי בניו זילנד, ואז גם הוקם בית הדין של וויטאנגי, שאמור להכריע בסכסוכים שנוגעים לפרשנות ההסכם.

כל הסיפור הזה מוצג בצורה מאוד מכובסת במוזיאון (המדריך בסיור קרא לתרגיל שעשו למאורים "lost in translation". ממש…). אבל מתברר שהמחלוקת והכעס סביב ההסכם קיימים עד היום, ורק לפני חודשיים מישהו נכנס למוזיאון וריסס בצבע שחור את הנוסח האנגלי של הסכם וויטאנגי. רק כשראיתי את הדבר הזה נכנסתי לגוגל לקרוא קצת וגיליתי מה עומד מאחורי המעשה.

מוסר השכל – גם בגן עדן יש צרות, ודברים הם לא תמיד כמו שהם נראים.

אחרי המוזיאון נסענו לתצפית על העיר מ-Mount Victoria, ואז הסתובבנו קצת בעיר, שאיננה מעניינת במיוחד. הרחוב הראשי בוולינגטון הוא Cuba street, אבל לא מצאנו גם שם שום דבר מעניין. בהזדמנות זו, משפט אחד על המחירים בניו זילנד: האוכל בניו זילנד זול, בערך חצי מחיר מבארץ, אבל בכל מה שקשור לשופינג ואטרקציות לא זול שם בכלל.

בערב יצאנו לבר יין בשם Graze שהמלצר מהמסעדה של אתמול המליץ לנו עליה. זה מקום כל כך קטן וכל כך בקצה העיר, שאין שום סיכוי שהיינו מגיעים לשם בעצמנו. אבל זה התברר כאחלה מקום, עם אוכל יצירתי וטעים ואווירה צעירה ומגניבה.

למחרת היינו צריכים לקום מוקדם מאוד, כי ב-7:15 כבר עלינו עם האוטו למעבורת שתיקח אותנו לאי הדרומי, לחלק השני של הטיול שלנו. כוכבית: המעבורת יוצאת ב-8:15, אבל לא שמנו לב לאותיות הקטנות, שאמרו שצריך להיות שם שעה לפני. זו הייתה תקלה רצינית כשגילינו את זה. כן, גם אנחנו אמרנו בהתחלה "למה צריך להיות שעה לפני, נגיע 10 דקות לפני ויהיה בסדר", אבל מזל שלא עשינו את זה. הכל שם כל כך מתוקתק, שבול ב-7:15 השער נסגר ומי שאיחר אפילו בדקה אכל אותה.

השיט נמשך כמעט 4 שעות אבל עובר מהר. בצהריים הגענו ל-Picton באי הדרומי ומשם נסענו לפארק הלאומי Abel Tasman, שגם הוא אחד מה-Great Walks של ניו זילנד, ששם נהיה בימים הקרובים. הלודג' שלנו, Abel Tasman Lodge, היה ממש קרוב לכניסה לפארק והוא התברר כמקום חמוד מאוד, עם בעלים מאוד נחמדים ועוזרים, חדר כביסה ומטבח שיתופי גדול שעשה לאלון חשק לבשל, אז קנינו דברים בסופר והוא הכין ארוחת ערב מעולה. גם עשינו כביסה, אז בכלל טוב.

ביומיים הקרובים אנחנו עושים טרקים בתוך הפארק, אבל על זה בפרק הבא…