Hoi An & Ho Chi Minh city

הוי כמה יפה הוי–אן! אם אתם מגיעים לוויאטנם אל תוותרו עליה. רק שעה טיסה מהאנוי – ועולם אחר.

הוי אן (Hoi An) היא עיירה קטנה שנמצאת במרכז וויאטנם, בדיוק באמצע הדרך בין האנוי הצפונית לסייגון הדרומית (או כפי שהיא נקראת היום הו צ‘י מין סיטי ובקיצור (HCMC. היא שוכנת על שפת ים סין הדרומי ומפורסמת בשלושה דברים: באתרי הנופש המערבים והיוקרתיים שיש בה, כאלה שמתחרים זה בזה מי יותר גדול, יותר מפואר ויותר מפנק; בפנסים הסיניים היפהפיים שמאירים את העיר בלילה ונמכרים פה בכל פינה; ובחנויות התפירה שמציעות לתפור לכם חליפה או שמלה בפחות מ-24 שעות.

אז חליפה לא תפרנו, אבל בהחלט נהננו מרזורט מפנק ומהמראה המרהיב של הפנסים הסיניים ברחובות הנעימים שלשם שינוי לא נוסעים בהם כלי רכב. כולנו הצטערנו שלא היו לנו פה יותר ימים, אבל בגלל הטייפון הטיול שלנו התקצר ביום ובלי שידעתי מה אני מפסידה הורדתי יום אחד מהוי אן. טעות, טועים, טעינו. ככה נראים הרחובות:

וככה המלון:

אחרי האנוי הסואנת הוי אן הייתה הפוגה קסומה. אפילו קיבלנו שם אומץ ואכלנו בדוכני הרחוב שנמנענו מהם בהאנוי. התחלנו בבננה לוטי עם נוטלה, שזה די ללכת על בטוח, ומשם התקדמנו לפיצה מדף אורז מטוגן, לרול של מנגו קפוא (לוקחים מנגו, מוסיפים קצת חלב ממותק, מרסקים הכל על משטח קפוא, מורחים למשטח חלק ומגלגלים לרולים. טעים מאוד), לקינוח שנראה כמו קופסת בצק ממולאת בשבבי קוקוס, בוטנים ושוקולד (טעים) וכמובן לשקית של מנגוסטינים, שזה הפרי החביב עלינו במזרח (אחרי אננס). הוא נראה קצת כמו שיני שום והטעם שלו מזכיר מאוד ליצ‘י. הכל היה ממש ממש טעים וממש ממש זול. כשהגענו לארוחת הערב כבר אף אחד לא יכול היה לאכול כלום.

מהוי אן המשכנו בטיסה קצרה ל–HCMC. היעד הראשון שלנו היה מחילות הוויטקונג במקום שנקרא Cu Chi tunnels. הביקור היה מאוד מעניין ולמדנו שם מלא דברים שלא ידענו. לחובבי הטריוויה והמלחמות, עם דגש מיוחד על טריווית מלחמות, הנה כמה מהם:

• המחילות נחפרו במשך 20 שנה, החל מתקופת השלטון הצרפתי כשעוד אף אחד לא חלם על מלחמת ויאטנם. בחלק מהמקומות הן נחפרו בשלושה מפלסים בעומק של 3, 7 ו-10 מטרים. לא הייתה שום תוכנית מסודרת לבנייתן אבל בסוף הן הגיעו לאורך של 200 (!) ק“מ.
• בזמן המלחמה חפרו את המחילות במרץ התושבים המקומיים שעזרו לוויטקונג. הם עבדו בעיקר בלילה וכדי שהחפירה לא תתגלה, את החול שהוציאו מהאדמה הם פיזרו במכתשים שיצרו ההפצצות האמריקאיות (וכך למעשה יישרו בחזרה את פני השטח).
• לאמריקאים לא באמת הייתה דרך להתמודד עם המנהרות האלה שהטילו עליהם אימה. כשהם ניסו להשליך לתוכן רימונים, הוויאטקונג פשוט בנו עוד פתח אחרי הפתח הראשון, כך שהרימון לא חדר באמת למחילה. כשהאמריקאים נכנסו למחילות כדי להילחם הם פשוט בנו אותן צרות ממש כך שהאמריקאים – שממדי גופם גדולים בהרבה מאלה של הוויאטנמים – לא יכלו לעבור, ובכל מקרה הם בנו אותן גם בזיגזג כך שבחושך החיילים האמריקאים התקשו למצוא את הדרך.
• המחילות הוסוו היטב עם עלים, אז האמריקאים ניסו לאתר אותן בעזרת כלבים שריחרחו אחרי פתחי האוורור. בהתחלה הוויטקונג פיזרו בפתחי האוורור אבקת פלפל כדי לבלבל את הכלבים, אבל אז האמריקאים הבינו שכשהכלבים מתעטשים זה סימן שעלו על מחילה. מהר מאוד הוויטקונג מצאו פטנט אחר: הם אספו מהשטח חפצים של חיילים אמריקאים, כמו תחבושות, חלקי מדים שהושארו מאחור ופיזרו אותם ליד פתחי האוורור. ככה הכלבים היו מריחים את החפצים של החיילים האמריקאים ולא מתריעים כי הריח היה להם מוכר.
• במחילות החיילים בישלו ואת העשן הוציאו בארובות שבנו מהמחילה אל פני הקרקע. כדי שהעשן לא ייתמר למעלה ויסגיר אותם הם בנו את הארובות בהטייה הצידה כדי שהעשן יספיק להתקרר לפני שייצא וכך לא יעלה למעלה.
• כדי להתגבר על החיסרון המשמעותי בציוד מלחמה, לוחמי הוויטקונג ניצלו כל דבר שיכלו ממכונת המלחמה האמריקאית: מהפצצות האמריקאיות שלא התפוצצו הם הוציאו את אבק השריפה והכינו מוקשים לטנקים האמריקאים, מחלקי המתכת של הפצצות הם הכינו מלכודות דוקרניות ואכזריות לחיילים האמריקאים, ומהצמיגים של הג‘יפים האמריקאים שעלו על מוקשים הם הכינו סנדלים (וכדי לטשטש עקבות הם היו נועלים אותם הפוך, כך שכשהלכת קדימה מי שעקב אחרי העקבות חשב שהלכת בעצם לצד השני).

 

חוץ מכל המידע ההיסטורי הזה אפשר לראות בביקור גם את המלכודות שבנו הוויטקונג כדי לפצוע, לשבות ולהפחיד את החיילים האמריקאים (הם ממש צדו אותם כמו חיות), להתנסות בכניסה למחילה והסוואה, וכמובן לזחול בתוך מקטע של כ-100 מטר של מנהרה. הזחילה נעשית בגב כפוף ולאנשים גדולים זה קצת קשה. לילדים לעומת זאת זה היה כיף גדול.

המחילות נמצאות במרחק של כשעה נסיעה מסייגון (ברשותכם אני אקרא לה ככה, כי זה יותר קצר) ואחרי הביקור חזרנו לעיר. בסייגון עצמה, אף שהיא העיר הכי גדולה ביותר בוויאטנם  (עם 13-15 מיליון תושבים) והבירה הכלכלית שלה, התרשמנו שאין יותר מדי מה לראות.

בערב היינו אמורים לצאת לסיור אוכל על טוסטוסים אבל בדיוק בשעה היעודה התחיל פתאום מבול מטורף. עד עכשיו לא ראינו טיפת גשם, ופתאום השמיים נפתחו ותוך שנייה הכל היה מוצף. הוויאטנמים המטורפים האלה עוד חשבו שאפשר לצאת לסיור כאילו כלום, אבל אלון אמר להם שאין מצב שהילדים שלו עולים על אופנוע בגשם זלעפות ועוד בעיר שבה הנסיעה באופנוע היא סכנת נפשות גם ביום שמש. אז דחינו את סיור האוכל למחרת, בתקווה שאז לא יירד גשם.

למחרת בבוקר נסענו ליום טיול לדלתא של נהר המקונג, שצבעו חום ממי הסחף. שטנו בסירות, טעמנו פירות מקומיים (בעיקר ג‘ק פרוט שאני לא יודעת אם יש לו שם בעברית, אבל בחיים שלי לא ראיתי פרי כל כך עצום שגדל על עץ. הוא ממש בגודל של אבטיח), ראינו איך חיים המקומיים על הנהר, ביקרנו במפעל שמייצר דפי אורז, ממתקי אורז ויין אורז ואכלנו ארוחת צהריים מצוינת ושונה שכללה דג שלם ושרימפסים שגדלים בנהר.

בערב התמזל מזלנו ולא ירד גשם, כך שיכולנו לצאת לסיור האוכל. הסיור היה טעים ומעניין, שונה מאוד מהסיור בהאנוי עם אוכל אחר לגמרי שאופייני לאיזור. העובדה שכל אחד רכב על טוסטוס עם נהג רק הוסיפה לכיף ולחוויה, כי זה דבר אחד לראות את נהגי האופנוע המשוגעים מבעד לחלון הוואן הממוזג, ודבר אחר לגמרי להיות חלק מהם ולהיסחף לטירוף.

אז התחלנו ב-Bang Xeo שזה פנקייק מטוגן ומאכל מאוד מורכב ומסובך להכנה: מטגנים בווק מעין פנקייק מקמח אורז עם קצת שמן, מוסיפים שרימפסים, קלמרי ובשר חזיר ומטגנים, מוסיפים נבטים, פטריות שימוג‘י וביצה, מקפלים את כל העסק לחצי ומניחים על רשת לניקוז עודפי השמן.

אבל כל זה זו רק ההתחלה. כשמגישים את הפנקייק לשולחן מניחים ליד סלסלה מלאה בעלים וכל סועד מכין לעצמו רול: לוקחים עלה חסה, מניחים עליו חמישה סוגי עלים נוספים, שמתוכם זיהיתי רק את המנטה והבזיליקום אבל היה שם גם משהו אניסי, משהו חמוץ ומשהו חרפרף, על העלים מנחחים נתח מהפנקייק המטוגן, ואת כל העסק הזה מגלגלים, טובלים ברוטב שעשוי מרוטב דגים, מים וסוכר – ומכניסים לפה. מדובר בעושר טעמים לא יאומן ושקשה לתאר. בהיעדר אפשרויות אסתפק רק ב: טעים.

התחנה הבאה הייתה מרק דגים עם נודלס – Ba Cha Ca. זה מרק שעשוי מציר דגים ויש בו כמובן גם אטריות אורז וכל מני עשבי טתיבול, אבל החלק העיקרי שלו הוא דג מקרל טחון שאת חציו מאדים ואת חציו מטגנים. אפשר לאכול את הדג כמו שהוא מתוך המרק, ואפשר להוציא את חתיכות הדג ולטבול אותן בכל מני רטבים שמגישים לשולחן. לי המרק היה ממש טעים, אבל הדגים עצמם פחות.

התחנה השלישית הייתה מקום שבו אוכלים אורז שבור עם עוף ברבקיו. אורז שבור זה האורז הבררה שלא היה מספיק טוב בשביל למכור והעניים היו לוקחים אותו ומשתמשים בו. המדריך התפייט על כמה שהאורז הזה יותר ארומטי וטעים מהאורז הרגיל, אבל בעינינו זה היה בדיוק אותו דבר כמו האורז הסטנרדטי. גם העוף ברביקיו היה כמו שאני מכינה בבית, כך שאף אחד לא הבין מה מיוחד במנה הזו.  עוף עם אורז, סבבה. ליד זה הגישו לנו חציל שבושל על הגריל, ואיתמר העיר בצדק שאם הייתה פה טחינה זה היה יכול להיות מצוין.

התחנה האחרונה בסיור האוכל הייתה גלידריה שבה ניסינו מעדן מקומי של גלידת קוקוס לצד אורז דביק (sticky rice) שבושל עם עלים של קייל שנתנו לו צבע סגול, וכל זה מוגש עם כדורי ג‘לי שעשויים ממי קוקוס, גרגירי תירס (כן, כן), ובוטנים. שילוב הצבעים במנה המנה יפה עם הגליד הלבנה, האורז הסגול, התירס הצהוב והבוטנים החומים, אבל הטעם קצת מוזר. חלקנו לא עמדו בזה והזמינו גלידה רגילה.

זו הייתה הארוחה האחרונה שלנו בוויאטנם. מחר אנחנו ממשיכים לפינאלה בסינגפור. מהניסיון הקצר שלנו, סייגון הרבה יותר מערבית וכיפית מהאנוי. אולי זה בגלל שיש בה מדרכות רחבות, מה שאומר שמיליוני האופנועים לא מפריעים להולכי הרגל, ואולי זה בגלל ש – כמה מפתיע – הנהגים עוצרים פה באור אדום! כך או כך, אני די בטוחה שאחרי הבלגן הוויאטנמי מצפה לנו חוויה שונה לגמרי בסינגפור.