הדרך לרמת גן עוברת בניו יורק

כולם היו בניו יורק ולכולם יש המלצות לניו יורק.

גם אני וגם לי.

הייתי בעיר בפעם האחרונה לפני שש שנים וחצי. נצח במונחים של עיר כזו, שכל הזמן בונים ומחדשים בה (בחיי שהעיר הזאת כל הזמן בשיפוצים). הקורנה אולי האטה קצת את הקצב בשנתיים האחרונות, אבל עדיין יש מלא מקומות חדשים שהייתי צריכה לבדוק.

העילה הרשמית לביקור הייתה שבוע כיף עם המוצ'ילרית, לרגל סיום הטיול-אחרי-צבא שלה. כי מה יותר טוב מלסיים שלושה חודשים של דורמס עם מקלחות משותפות בשבוע פינוקים עם אמא בניו יורק (אני לא מאמינה שיש לי פוך, היו המילים הראשונות שלה כשנכנסה לחדר. אה, ועוד לפני זה היא התלהבה שיש מעלית ולא צריך להרים את המזוודה הכבדה במדרגות:).

אז קבענו להיפגש בעיר, ועד הרגע האחרון הייתי בלחץ שמשהו ישתבש – שהיא תידבק בקורונה, שלמישהי מאיתנו לא יהיו את כל האישורים שצריך, שמשהו ישתבש. זה לא קרה. שתינו היינו בריאות ואת האישורים אף אחד אפילו לא בדק. נפגשנו במלון בדיוק בשעה שקבענו (בטוחה שהבל בוי לא הבין למה שתי הפסיכיות האלה בוכות לו בלובי), ויצאנו לכבוש את העיר. זה נגמר באובר וויט במטען ואובר וויט במותניים, אבל הי, מה זה לעומת 8 זוגות נעליים חדשות בארון.

אז אלה המקומות החמים בעיר שיצא לנו לפקוד (כשלא עשינו שופינג):

Little island – אי מלאכותי על נהר ההדסון, בצד המערבי של מנהטן, שנחנך לפני שנה ליד הצלסי מרקט וההייליין. האי הוא למעשה פארק ירוק לא גדול, מעוצב ומטופח להפליא ונשקף ממנו נוף יפה של האיזור. אם תשלבו את הביקור באי בהליכה על הטיילת או על ההייליין, ייצא שהצדקתם (בערך) את ההמבורגר שתתקעו אחרי.

Oculus mall – ליד אנדרטת התאומים. מרכז קניות עם חנויות כמו Apple ו-cos, אבל בעיקר מבנה אדריכלי מרשים מבפנים ומבחוץ, שאי אפשר להפסיק לצלם. אם עוד לא הייתם, שלבו את זה בביקור במוזיאון ובאנדרטה לזכר 9/11, כי זה לא מקום להגיע אליו במיוחד מרחוק.

One Vanderbilt summit – התצפית החדשה והמדוברת בעיר. מקום אינסטגרמי מאוד שנמצא על השדרה החמישית. שלוש קומות של רצפות מראה וחלונות ענק (בכניסה מקבלים כיסוי לנעליים, כדי שחלילה לא תעשו שריטות על הרצפה). יש שם חדר כדורים כסופים, בר פתוח עם מוזיקת מסיבות ועוד אטרקציות, והכי כדאי להגיע לפני השקיעה, כי המראה מרהיב. עולה 50 דולר, אבל מושקע ומהנה.

אגב, יש בעיר עוד תצפית חדשה, בשם edge, שמתהדרת ברצפה שקופה ונמצאת יותר בדרום העיר, אבל שם לא היינו.

Brooklyn bridge park – הזדמנות לראות את מנהטן מהצד השני של ההדסון ולצלם את קו הרקיע המהמם של העיר. אם הגעתם מתחנת High st, בדרך לפארק תעברו על Squibb park bridge שגם הוא מקום נחמד לצילומים. יש בפארק טיילת עם ספסלים וכולם יושבים ומחכים לשקיעה. בקצה הפארק יש מתחם אוכל סגור של TIme Out, שמזכיר קצת את שוק צפון או את שרונה. אם עוד לא הייתם, הקדימו לביקור בפארק הליכה על גשר ברוקלין, וסיימו את הביקור בארוחה במתחם האוכל – והרווחתם אחר צהריים קסום.

Vessel / Hudson yard – פסל סביבתי ייחודי ולידו קניון סגור ענק. שניהם נפתחו לפני שנתיים. הוואסל מעוצב כמו כוורת עם מלא גרמי מדרגות ומראות. אחרי ששלושה אנשים התאבדו בקפיצה מהקומה העליונה של המבנה הוא נסגר והיום אפשר לראות אותו רק מבחוץ. אם הלכתם על היי ליין מדרום לצפון, המסע שלכם יסתיים בוואסל (ובקניון, אם ממש דחוף לכם שופינג).

Moma – לא אטרקציה חדשה כמובן, אבל עוד לא הייתי שם אז הייתי חייבת. התלהבתי בעיקר מהתערוכה הקבועה שכוללת ציורים אייקונים של ואן גוך, פיקאסו, שאגאל, מונה, פרידה קאלו ועוד ועוד (יש גם קומה שמוקדשת לאמנים מאוחרים יותר, עם עבודות של אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין למשל, שממש רציתי לראות, אבל למרבה הצער היא הייתה סגורה לשיפוצים). גם התערוכה המתחלפת, על חדר העבודה האדום של מאטיס, הייתה מעניינת מאוד, אבל עד שתגיע בטח כבר תהיה שם תערוכה אחרת.

Witney museum – גם לא חדש, אבל תמיד אוהבת לחזור. לצד האוסף הקבוע הייתה הפעם גם ביאנלה, שחיכתה שנתיים במגירה, והיו בה עבודות יפות ממש לצד כאלה תמוהות מאוד (מהסוג שגם אחרי שאתה שובר את הראש על ההסבר אתה לא צבין מה לעזאזל האמן רוצה להגיד). אגב, אחת העבודות היפות בוויטני היא הנוף מהגג.

Wicked (מכושפת) – הצגה עתיקה אבל עוד לא ראיתי אותה, ושחר בחרה מבין האפשרויות שהצעתי לה (כולל המילטון, בוק אוף מורמונס ועוד). כנראה יש עוד מלא אנשים שלא ראו אותה, כי האולם היה מפוצץ. ההצגה יפה מאוד, עם מלא שחקנים והשקעה מטורפת בתלבושות ובתפאורה.

את כל הפעילות הזו ליוו כמה ארוחות ששוה להמליץ עליהן. רק קחו בחשבון שבניו יורק אין מסים על בגדים, אבל על אוכל יש ויש (כמעט 9%) ולכן המחיר שבתפריט (שמלכתחילה לא זול) הוא לא המחיר הסופי שתשלמו. תוסיפו לזה עוד טיפ של לפחות 18% כמקובל שם, ותקבלו אוכל מאוד מאוד יקר. במקומות האלה אכלנו ארוחות בוקר שוות:

Sadelle – הפרנץ טוסט הכי טעים שאכלתי בחיי במסעדה טרנדית בסוהו. חלה אוורירית כמו ענן, מטוגנת בחמאה ומלווה בריבה ובמייפל. לאכול ולמות (מחסימת עורקים). גם המנה האייקונית של טוסט-אבוקדו-ביצה עלומה, שכנראה היא היום המנה הרשמית של כל בית קפה בעיר, טעימה פה מאוד.

Cafeteria – תפריט ארוחת בוקר גדול, עם כל החשודים המיידיים. אם אתם במוד חזירי, נסו לחמניה עם צ׳דר, בייקון מייפל, אבוקדו וביצה מקושקשת. נשמע מקושקש, אבל טעים. שחר אכלה פה קערת סמודי (שהייתה כחולה כי הכילה ספירולינה) ונהנתה.

Balthazar – המקום אולי הכי ניו יורקי בניו יורק. אכלנו שם בראנץ ביום ראשון, אבל טעים שם גם בצהריים. חייבים להזמין מקום!

ואלה המקומות שאכלנו בהם בערב ושווים המלצה (חייבים חייבים להזמין מקום מראש, והרבה זמן מראש):

Cosme – מסעדה מקסיקנית אמריקאית אינית ונחשבת, עם אווירה חשוכה ואנשים יפים. אל תוותרו על הברווז. זו מנת הדגל של המסעדה, שמתאימה לשניים, ומגיעה עם טורטיות וכל מיני תוספות, שעוזרות ליצור את הביס המושלם. אחרי ארבע טורטיות אלה תהיו מפוצצים, אבל רק אחרי השישית תרימו ידיים.

Bondst – מסעדת סושי מצוינת בסוהו. גם פה האווירה חשוכה וצפופה וכולם לבושים יפה, אבל פה יותר רועש מבקוסמה. האוכל ממש טעים. אכלנו סושי גם ב-Sushi of Gari שהיה טעים, אבל אין מה להשוות.

היינו גם ב- Sushi of Gari – סושי טעים במקום פשוט אבל יקר; Eataly – חנות שאפשר לקנות בה כל דבר איטלקי שרק תרצו, ומלא מקומות לאכול אוכל איטלקי ולשתות יין מאיטליה; Katz delicatesen – המעדנייה המפורסמת בלואר איסט סייד, ששם צולמה הסצנה המפורסמת מכשהארי פגש את סאלי. גם היום, 120 שנה אחרי, יש עדיין תור לכריך הפסטרמה המפורסם; Los tacos #1 – פאסט פוד של טאקוס עם מלא סניפים בעיר, אבל ממש טעים (כולם ממליצים על החזיר, והוא אכן טוב); Whitmans – המבורגר הכי אמריקאי שיש, עם מיליון תוספות אפשריות; Sweetgreen – רשת שמציעה מזון מהיר אבל של סלטים בהרכבה ויש לה כמה סניפים בעיר. אכלנו שם סלט עם קייל, בטטה, תפוח, אגוזים, אורז ועוף – והיה מושלם. גם הסלטים האחרים נראו סוף, והסלטים די גדולים. בצהריים יש תור, אבל זה הולך ממש מהר וממש סוגר לכם את הפינה; Sarabeth's – רשת עם כמה סניפים וארוחות בוקר שוות, מסמודי וגרנולה, דרך ביצים ובייקון ועד סלטים.

המליצו ולא השגנו מקום למרות שניסינו איזה שבועיים מראש (אבל מפרגנת לכם שתנסו גם ואולי תצליחו): Carbone, L’Artusi.

עוד שני מקומות של אוכל, כזה על הדרך, שלא הייתי עוד והייתי חייבת לנסות:

Levain – כמה דיברו על חנות העוגיות הזאת. ואני חשבתי לעצמי, כולה עוגייה מה כבר יכול להיות כל כך מיוחד. ובכן, לכו. אין דברים כאלה. מתוק ומושחת וטעים ברמות. בעיניי השוקולד עם השוקולד צ'יפס הכי טעים. המוצ'ילרית העדיפה את זאת עם האגוזים (אל תקשיבו לה). אגב, שמעתי שהם מוכרים עוגיות קפואות שאפשר לקחת לארץ.

Dominique ansel Bakery – המקום שבו הומצא ה-Cronut, השילוב הניו יורקי של דונט עם קרואסון. היה על המקום הזה באז היסטרי, עד שהשכנים התלוננו על הרעש והיום התור מתחיל במרחק מהחנות כדי לא להפריע להם. הקרונט מגיע במילויים שונים שמתחלפים כל חודש. טעם של חודש מאי, שבו היינו בעיר, היה תות מסקרפונה, ולא היה כל כך לטעמנו. כלומר הבצק טעים, אבל המילוי רק קילקל. אגב, כשהמתנו בתור אחד המוכרים נתן לנו לטעום מאפה בשם DKA ואמר לנו שהוא יותר טעים מהקרונט, אבל אנחנו התעקשנו על המקור וזו הייתה טעות. הDKA מגיע בלי מילוי והוא טעים מאוד מאוד.

בדרך חזרה, כשאנחנו שבעות ומרוצות, היה לנו קונקשן קצר בטורונטו. לרוע המזל, המטוס שלנו איחר להגיע, וכשכבר הגיע, המריא ונחת, התעכבנו עוד שעה בתוכו כי לא הייתה חנייה (!) בשדה בטורונטו. וכך פיספסנו את הקונקשן ונתקענו לעוד 24 שעות בטורונטו, בלי המזוודות (אתם רשאים לשחרר עכשיו את ה"אוי יו יוי"). לא היה כיף גדול, אבל ניסינו לעשות לימונדה מהלימון: אכלנו בצ'יז קייק פקטורי ששחר אוהבת, ועשינו סיור רגלי קצר בעיר. נחתנו בארץ באיחור של 30 שעות, עייפות ומרוצות, היישר למפגש מרגש של המוצ'ילרית עם שיידי בנתב"ג. עכשיו, כשהיא כבר שבוע בבית, היא מתכננת את הטיול הבא…