איך כמעט ראינו את ג'נסיס בלונדון ומה עשינו במקום

לפני שנתיים (!) קנינו כרטיסים להופעה של ג׳נסיס בלונדון. היה ברור שזו ההזדמנות האחרונה לראות אותם.

ההופעה הייתה אמורה להתקיים באפריל 2020, אבל אז נהייתה הקורונה, והטור נדחה לאוקטובר 2020. באוקטובר 2020 היינו עמוק בסגר שלישי, והעסק נדחה שוב, הפעם בשנה שלמה, לאוקטובר 2021. כמובן שכל פעם הזמנו טיסות ומלון – וביטלנו. בין לבין פיל קולינס גם כמעט התפגר, וכל האירוע התנדנד על כרעי תרנגולת.

ועדיין, כשעלינו למטוס היינו אופטימיים. היה נדמה שסוף סוף זה קורה. אחרי הכל, הקונצרטים הראשונים בטור התקיימו כמתוכן, ולמרות שפיל לא קם מהכיסא, הביקורות פירגנו.

אבל כנראה שזה פשוט לא נועד להיות. יומיים לפני ההופעה, כשאנחנו כבר בלונדון, קיבלנו הודעה שכל ההופעות לשבוע הקרוב מבטלות, כי הסתומים בלהקה נדבקו בקורונה. בהינו במסך הטלפון, לא יודעים אם לצחוק או לבכות.

אלון התעשת ראשון, ןהציע שנתמודד עם זה ברוח חגי ישראל, שמאחורי כולם עומד אותו עיקרון: ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו – בואו נאכל משהו. וכך, אחרי 30 שניות בדיוק שבמהלכן עברנו את כל שבעת שלבי האבל, התקשרנו למסעדה מבוקשת, הזמנו מקום לערב ההופעה – וזהו. נקסט.

אז במקום פוסט מוזיקלי על המקום המצוין שהיה לנו ב-O2, על איך הבן של פיל מתופף יפה ואיך ש״גיזס הי נואז מי״ נשמע מעולה בלייב, קבלו פוסט על מה שעשינו ואכלנו במקום (תכלס, יותר שימושי לכם):

Jersey Boys – אחלה מיוזיקל. רץ כבר מלא זמן. לא ידעתי כלום על המחזה או על הלהקה האמריקאית מהסיקסטיז שעליה מבוסס המחזמר, והופתעתי לגלות שאני מכירה שלושה שירים שלהם: Begin’ ,Big girls don't cry ,Your'e too good to be true. הקצב של ההצגה מהיר מאוד, התפאורה מתחלפת בכל רגע, יש מלא שירים, והשחקנים שמגלמים את ארבעת חברי הלהקה שרים פשוט מדהים.

בגלל שהלכתי לבד (אלון יילך להצגה כשחמורים לבנים ירוצו ברחובות), באמצע השבוע ובספונטניות (קניתי כרטיס ברגע האחרון), היה לי מקום מעולה במחיר מצחיק. רק קחו בחשבון שבכניסה לא בודקים חיסונים, ובפנים לא מקפידים על מרחק בין היושבים ואף אחד לא שם מסיכה. הייתי היחידה באולם עם מסיכה והרגשתי כמו ברווז במטווח. אחרי זה הם מתפלאים שהם מתים כמו זבובים. אם היה רגע שחששתי שאדבק – זה היה שם. כמו כן – עוד לא כל ההצגות חזרו והן חוזרות בהדרגה. רציתי לראות את המילטון, אבל הוא חוזר באמצע נובמבר.

סיור גרפיטי בשכונת Shortditch – אני יודעת שכולם כבר היו, ושלונדונרים מקצועיים מגלגלים עכשיו עיניים, אבל אני עוד לא הייתי והייתי צריכה לעשות וי ולראות על מה כלם מדברים. הצטרפנו לסיור בשם London with a local, זה סיור מהסוג שנרשמים אליו מראש ומשלמים בסוף לפי כמה שנהנית. הייתי בטוחה שנהיה לבד, אבל יצא שהתקבצה קבוצה די גדולה (17 איש). הסיור היה יפה, עשיר, ומעניין, אם כי קצת ארוך (שעתיים פלוס). המדריכה הייתה סטודנטים למשחק, ובהחלט ידעה לעמוד מול קהל. יש בשכונה הזו ריכוז כל כך גדול של ציורי קיר, שמבחינת הליכה מתקדמים מעט מאוד. הנה כמה תמונות משם:

היה מפתיע לגלות שאת עציור הזה, שיש בו מלא מלא פרטים, לקח לאמר רק 9 שעות לצייר
זה פרט מתוך ציור ריק גדול, שמקיף בניין מכל צדדיו ומספר סיפור שלם
זה ציור שהוזמן על ידי חברה מסחרית (קלווין קליין) וצויר על קיר שהם שכרו. מתברר שזה מאוד נפוץ בשכונה. גוצ'י למשל שוכרים באופן קבוע קירות בשכונה, וכל חודשיים מחליף את ציור הפרסומת
מימין: קיר הבית שבו שוכנים המשרדים של גוצ'י.

Tate Modern – אולי זה בגלל הקורונה, אולי זה בגלל העונה, אבל בעת שהותנו בלונדון היה מבחר דל מאוד של תערוכות, ולמה שבכל זאת היה, לא נותרו כרטיסים. רצינו ללכת למיצג של קוסאמה (YAYOI KUSAMA, זאת היפנית שעושה דלעות עם נקודות ומיצגים של מראות), אבל לא היה סיכוי. הכל מלא עד מרץ 2022. שבוע לפני שהגענו הודיעו שנפתחים עוד כרטיסים, אבל בדקה הראשונה של המכירה כבר היינו מקום 97,000 ברשימת ההמתנה. לא נורא, הבנתי שהיא מגיעה לארץ אחר כך.

תמנונים מרחפים באוויר – מיצג חמוד שאמור היה להיפתח במוזיאון ביום אחרי שעזבנו, ולמזלנו עשו לו ניסוי כלים בדיוק כשהיינו שם

אז במקום זה סתם הסתובבנו בתערוכות הרגילות במוזיאון, שאני תמיד מאוד אוהבת לבקר בו. עברנו בין הקומות (הכי שווה קומה 2), נזכרנו ב-Yves Klein שהמציא צבע כחול חדש וקיבל מקום במוזיאון, התלהבנו מהאמן הגאני-אמריקאי Yinka Shonibare CBE  שהציב במוזיאון חדר עם 2,700 ספרים עטופים בבד צבעוני, ששמו של כל אחד מהם הוא שמו של מהגר מגאנה שהגיע לארה״ב, התרשמנו ממיצג רעשני של מכשירי רדיו ישנים וחדשים שמדברים בהמולה, וקינחנו במיצג עצום של חבלי בד אדומים שיורדים מהתקרה ובכל אחד מהם יש קשרים במרווחים שונים, שמדמה דם או את מחזור הדם או משהו כזה.

המיצג המהמם של Yinka Shonibare

Richmond ו-Kew gardens – עוד משהו שכולם כבר מכירים ורק אני לא הכרתי. בתכלס הסיבה הכי טובה להגיע לקיו גארדנס (נסיעה של כ-50 דקות ברכבת) היא שכונת ריצ'מונד החביבה שלידה. הגנים עצמם מטופחים, שקט שם וירוק – אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה (ואם אין שמש אז בכלל חבל על הזמן). בדיוק היה שם חודש יפן אז היה מיצג יפהפה של האמנית Chiharu Shiota – חוטים אדומים שבקצה שלהם קשורים אלף דפים שעליהם שירי הייקו. מרשים מאוד מאוד. שכונת ריצ'מונד חמודה מאוד ושווה ביקור. אם יש יום שמש, כמו שהיה לנו, שווה לעשות טיול על גדות התמזה.

Kew gardend
הגן היפאני ב-Kew gardens
עבודה של האמנית היפאנית Chiharu Shiota
הטיילת לאורך התמזה בשכונת ריצ'מונד

היינו גם ב-St Katherine Docks, איזור מקסים ומפתיע במרכז העיר שגילינו באחד הביקורים הקודמים וגם כתבתי עליו פה פעם בבלוג, בצ'לסי ובטיילת שעל התמזה, אבל מאחר שמי שתיכנן את הנסיעה היה אלון, חלק גדול מזמננו בלונדון הוקדש לסקירת השווקים והמסעדות בעיר. זה היבול שלנו בגיזרה הזו:

Spitalfields market – לא רחוק משורדיץ׳, שוק מקורה קטן שמוכרים בו בגדים ותכשיטים. למרות שהוא נפתח ב-9:00, אל תבואו לפני 12:00 ורצוי לא באמצע השבוע, כי קצת יבש.

פסל בכניסה לשוק. בשוק עצמו לא היה מה לצלם, כנראה כי הגענו מוקדם מדי

Borough market – נראה לי שאני הכי אוהבת אותו מכל השווקים בעיר, והכי שווה לבוא לשם בצהריים כשרעבים. השוק, שנמצא במרחק הליכה מהטייט מודרן והוא ברובו מקורה, מאוד גדל מאז הפעם האחרונה שהייתי פה (לפני 5 שנים) ויש מלא מה לטעום – ראפים, כריכים, המבורגרים, אוייסטרים, גבינות, קפה ומה לא. כיף.

Eataly – מתחם האיטלקי ענק שנפתח לא מזמן ביציאה מתחנת Liverpool street. לא הייתי מזמן בניו יורק, שגם בה יש מתחם כזה, אבל אם אני זוכרת נכון, האיטלי הלונדוני הרבה יותר גדול. יש מלא מלא אוכל (איטלקי כמובן) שמכינים במקום, בצקים, קינוחים, מסעדות, וכמובן סופר ענק של מוצרים מגרים מאיטליה שבא לטעום ולקנות הכל. והכל כמובן נראה ומריח סוף. אכלנו בבית הקפה שם טירמיסו אלוהי, ושוקו שעשוי משוקולד מריר, שאלון אהב ואני פחות.

טירמיסו אלוהי באיטלי, ומאחורי טארטלט לימון לא רע

Broadway market – שוק פתוח במזרח העיר, שפתוח רק בשבת. יש שם אוכל ודברים אחרים (אלון שתה שם קפה ויאטנמי ועף על זה). זה שוק נחמד מאוד, אבל לא גדול – רק רחוב אחד – ובדיעבד לא בטוח ששווה את הנסיעה במיוחד ממרכז העיר. אם כבר נסעתם, אז קנו משהו טעים בשוק (אולי ראפ עם ברווז, או קנולים עם מילויים טעימים) ותעשו טיול לאורך ה-Regent Canal. שבו על ספסל – רצוי בשמש – ליד אחד מבתי הסירה הרבים – ותתפנקו.

,תעלת ריג'נט באיזור שוק ברודווי

Seven dial market – לא שוק במובן הרגיל אלא יותר מתחם אוכל ובארים חדש בקובנט גארדן. נראה מגניב מאוד וסוגר את הפינה לצהריים.

seven dial yard

Ottolenghi spitalfields – המקום החדש בשרשרת המסעדות של יותם אוטולנגי. הכל שם נראה מגרה. אכלנו ארוחת בוקר ומרוב שלא ידענו מה לבחור, התחזרנו על שלוש עוגות.

הוויטרינה של אוטולנגי

Coya – מסעדה פרואנית, יפה, אלגנטית ורועשת. את הנאצוס והגואקמולי מגישים פה במופע שלם – המלצרית מביאה אבוקדו שלם במעין מכתש עם בצל וצ׳ילי, ומועכת אותו לפניך. הכל פה היה טעים, הקלמרי המטוגן, הטאקו עם סרטן שיריון רך (זה משהו הסרטן שריון רך הזה), הסביצ'ה והטונה טטאקי.

Coal office – המסעדה החדשה של אסף גרניט נמצאת באיזור שנקרא Coal drops yard שאם עוד לא הייתם – אתם חייבים (תחנת Kings cross). זה איזור מגניב ממש. אנחנו היינו בערב, אבל נראה שהמקום רותח גם ביום, במיוחד בסופ"ש. המסעדה, כך מתברר, עוצבה על ידי טום דיקסון, ואם תשאלו אותי, שישמור על הדיי ג׳וב שלו. לגבי האוכל, הדעות היו חלוקות. אני אהבתי מאוד, האחרים "לא עפו". חלק מהמנות מוכרות ממחניודה על שלל סניפיו (הפולנטה, הבייגל וכו) וחלק חדשות ומעניינות (תמנון על מלאווח, הרביולי). בקיצור, חוויה מומלצת מאוד בעיניי, אם כי כאמור לא כולם יסכימו. מה שכן, היה מצחיק לפגוש במסעדה את דן פלס, שהגיע לגמר במשחקי השף, בדיוק בערב שבו שודר הגמר בישראל.

Balthazar (קובנט גארדן) – העתק מדויק של המסעדה הניו יורקית (שגם הבראסארי בתל אביב העתיקו ממנה). אכלנו שם בראנץ' של יום ראשון עם חברים לונדונרים. הכל היה טעים מאוד. מקום קלאסי לבראנץ', והסופלה גבינה – סוף.

סופלה גבינה בבלתזר

Roka – מסעדה יפאנית. לפי פייסבוק, אכלנו שם בדיוק באותו יום בהפרש של 8 שנים. בפוסט שאלון העלה בפעם הקודמת הוא כתב שהיה טעים ושעוד נחזור. והנה – חזרנו (אני כמובן לא זכרתי בגלל שהיינו שם). כשהתיישבנו התברר שביום ראשון בערב יש להם עדיין את תפריט הבראנץ', שהוא fix menu של איזה 8 מנות פתיחה שמוגשות לשולחן, מנה עיקרית שבוחרים, ופלטת קינוחים. קצת התבאסנו, כי בתפריט לא ההיה כמעט סושי וסשימי, אבל כבר התיישבנו אז לא היה מה לעשות. בדיעבד לא הייתה סיבה להתבאס. היה מלא אוכל והכל היה טעים טעים (והאמת שהיה נחמד שנחסכה לנו ההתלבטות מה להזמין). החיסרון היחיד של המסעדה הזו הוא שהאקוסטיקה בה לא משהו והיה קצת רועש. בשולחן לידנו ישבו שש בנות שעשו רעש לא ייאמן, עד שהמלצר עצמו בא להגיד לנו שהן סיימו וכבר הולכות.

Bone Daddy’s – אם תופס אתכם קרייבינג לראמן, זו אופציה ראויה. אנחנו אכלנו בסניף בריצ'מונד אבל יש גם במרכז העיר. אחלה ראמן (יש חזיר, עוף וצמחוני). אוכל פשוט ומצוין.

Goodman’s – מקום של בשר, הגירסה הלונדונית. אין מה לומר, הם יודעים את העבודה שם. המלצריות מקצועיות, הבשר מעולה, וכך גם הראשונות והתוספות. אין פספוסים.

Gong – בקומות העליונות של אחד המגדלים החדשים והגבוהים בגדה הדרומית של התמזה' מגדל Shard, שוכן מלון שנגרילה המפואר. בקומה האחרונה שלו – קומה 52 – יש בר שמציע את הנוף הכי יפה בעיר. יש מינימום הזמנה של 30 פאונד (שלא קשה להגיע אליו, כי כל קוקטייל עולה פה 21 פאונד) ומלא אנשים יפים ונכונים. הנוף עוצר נשימה. כל העיר פרושה לרגליך (מזכיר מאוד את הפליקס שבראש מלון פנינסולה בהונג קונג (הזכור לנו לטובה, כי שם גיליתי שאני בהריון עם גיא). אל תבואו לשם בשביל האוכל (נשנושי בוטנים וקצת סושי) או הקוקטלים (בינוניים מאוד) אלא רק בשביל הנוף והוויב. תחשבו שקניתם כרטיס (יקר) לתצפית.

Gong במגדל Shard

ועכשיו, עם כל הכבוד למסעדות ולשווקים, כמה מילים על מה שהכי מעניין אנשים שנוסעים ללונדון (לפחות לפי כמות השאלות בקבוצת ״לונדון למטיילים״ בפייסבוק): איפה ואיך לעשות בדיקת day 2 בקלות ובזול (הכל כמובן נכון רק לרגע שבו נכתבות שורות אלה, כי ההנחיות משתנות כל הזמן).

בדיקת day 2 היא בדיקת pcr שצריך לעשות עד סוף היום השני להגעה לבריטניה, כשיום הטיסה נחשב יום 0. כלומר אם הגעתם בחמישי בבוקר, צריך לעשות את הבדיקה עד סוף יום שבת. חייבים להזמין את הבדיקה עוד לפני הטיסה ולשלם עליה מראש, כי בעת ההזמנה מקבלים קוד שאותו צריך להכניס בטופס הכניסה לבריטניה. אף אחד לא באמת בודק אם עשיתם את הבדיקה בפועל, אבל בלי הקוד על הטופס לא תוכלו להיכנס למדינה (חייבת להגיד שאף אחד גם לא בדק לנו את הטופס כשנחתנו, אבל אולי זה פשוט היה מוזן להם במחשב, ובכל מקרה אתם לא רוצים לקחת צאנס ולהתחכם עם זה).

באינטרנט יש מלא אתרים שבהם אפשר להזמין את הבדיקה, אבל בחיי שצריך דוקטוקט כדי להבין משהו מזה, ויעידו על כך עשרות ההודעות בפייסבוק של אנשים שמתחננים שמישהו יסביר להם מה עושים ואיך. בגדול, אפשר לגשת להיבדק בתחנת בדיקה פיזית, או להזמין ערכת בדיקה ולעשות לבד במלון. אנחנו העדפנו לעשות את הבדיקה הפיזית. לפי הבדיקה שלי, זה לא הרבה יותר יקר מהזמנת ערכת בדיקה למלון, ועשוי להיות יעיל יותר במקרה שתצטרכו לדבר עם מישהו אם התוצאה לא תגיע, או שלא יהיה עליה מספר דרכון. חוץ מזה בדיקה למלון צריך להזמין 4-6 ימים מראש, ואת התור הפיזי אפשר לקבוע מעכשיו לעכשיו (כמובן אם יש תורים פנויים).

הזמנו את הבדיקה בחברת Randox ועשינו אותה בעמדת בדיקה שלהם ברחוב upper ground 101, ליד תחנת ווטרלו (הכניסה מאחורי מסעדה בשם Green Room). מזמינים תור באתר הזה, משלמים – ומגיעים ביום המיועד. המחיר הוא 55 פאונד, אבל חפשו ברשת קופונים להנחה (של 5 פאונד), למשל פה  (פשוט מכניסים את קוד הקופון  במקום המתאים בעת מילוי טופס  ההרשמה). למרות שהזמנו תור לשעה ספציפית, כשהגענו אף אחד לא שאל מתי התור שלנו. בסופו של דבר כולם המתינו בתור (והיה תור. הם קצת איטיים שם) ונכנסו לפי סדר ההגעה. ואגב, אם אם נוסעים כמה אנשים, אפשר להזמין לכולם את הבדיקה לאותה שעה.

עכשיו לשאלה הגדולה השנייה – אם אפשר להשתמש בבדיקת ה-day 2 לטיסה חזרה לארץ, במקרה שמגיעים לזמן קצר (עד 6 ימים). בגלל שהבדיקה כל כך יקרה וכרוכה בפרוצדורה, זו שאלה מאוד חשובה. בגדול, הבדיקה שצריך לעשות בחזרה נקראת fit to fly, אבל מהניסיון שלי אפשר להשתמש ב-day 2 לצורך הטיסה חזרה (וככה לחסוך את ה-50 פאונד של הבדיקה השנייה). זה לא כתוב בשום מקום, אבל עבד לנו (רק שימו לב שמספר הדרכון רשום על טופס הבדיקה. ברנדוקס זו ברירת המחדל, אבל לא יזיק להדגיש מאת זה בפני הצוות שם). אנחנו הגענו ביום חמישי בבוקר וחזרנו בשלישי אחה"צ, אז עשינו את הבדיקה במוצש אחה"צ – וככה היא תפסה גם לחזור. את התוצאות קיבלנו במייל פחות מ-12 שעות אחר כך.

ועוד שני טיפים קטנים:1. אם נחתתם בהיתרו, קו התחתית piccadilly line מאוד נוח להגעה למרכז העיר. לא צריך להחליף רכבות ועולה עשירית ממונית (3.3 פאונד מהיתרו לקובנט גארדן). 2. ברכבת התחתית אפשר לשלם עם אפל פיי (פשוט מצמידים את הטלפון לשער). למיטב הבנתי, החיוב מוגבל בתקרה יומית.

אה, ועוד משהו – הסתכלתי עכשיו וראיתי שזה פוסט שלישי פה בבלוג על לונדון. קראתי את השניים הקודמים שוב, רק כדי לגלות שאני לא זוכרת כלום, ובכיף יכולתי לעשות את אותו טיול בדיוק. מזל שאלון היה אחראי על התכנון.

11 תגובות בנושא “איך כמעט ראינו את ג'נסיס בלונדון ומה עשינו במקום”

  1. געגועים ללונדון וג'נסיס, ואוו. חלום! בסוף זה יקרה… בלונדון יש הרבה סיורים חינמים שאפשר לקחת ובסוף לשלם כאוות נפשך. אני לקחתי אחד בעקבות ג'ק המרטש שהתחיל בלילה ונגמר באיזה בר אפל והיה ממש מדהים. כמו שאמרתי, אין על לונדון, תמיד יש עוד מה לראות..

    Liked by 1 person

  2. לא רק היאוש אלא גם התאבון נעשה יותר נח שמח על ההנאה וחבל שבמקרה זה דם הוא כנראה מים אבל כדאי להזכיר לאלון שיש בלונדון רובע שנקרא ווסטאנד

    Liked by 2 אנשים

  3. אוי מה קרה לפיל קולינס? נראה לי שההמנעות הקיצונית שלי מאמצעי התקשורת גורמת לכך שאני לא יוד-עת גם על דבר כאלה. אני ממש אבל ממש מצטערת שלא הצלחתם לראות הופעה של ג'נסיס אבל הבילוי הלונדוני שעשיתם יותר מאשר פיצה, לדעתי, על הפספוס. מבחינתי לגזור ולשמור את הפוסט הזה לקראת הביקורים הבאים שלנו בלונדון – חלק מהדברים והמקומות כאן כבר ראינו ועשינו אבל נשמע לעשות שוב, וחלק חדשים לנו לחלוטין אז תודה רבה על זה. כיף שנסעתם וכיף שנהניתם

    Liked by 1 person

    1. יש לו איזו מחלה. הוא לא יכול יותר לתופף וגם לא ללכת יותר משני צעדים. והבילוי בלונדון באמת פיצה. מזל שהודיעו אל הביטול כשכבר היינו שם

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: