צר היה כל כך

כמעט שנתיים ניסיתי לצאת מהארץ ולא הצלחתי. כמו בפק-מן (זרקה דימוי ועל הדרך חשפה את גילה), כשהשד/רוח אכל אותך רגע לפני שעברת שלב, כך ביבי ובנט והפרויקטורים עם המטושים שלהם אכלו אותי כל פעם שעמדתי לטוס. פעם אחר פעם ביטלתי חופשות שהזמנתי, נפסלת תמיד רגע לפני נתב״ג.

האמת, זה היה הרבה יותר גרוע ומתסכל מפק-מן. שם לפחות החוקים היו קבועים וידועים (וגם היו בונוסים על מהירות ואפשר היה מדי פעם לאכול בחזרה את השד ולהרוויח זמן). אבל פה הבסטרדס כל הזמן שינו את החוקים באמצע המשחק כאילו זה הגלובוס של אמא שלהם. הודעתם שיוון ירוקה, נכון? אז קניתי כרטיסים ליוון. שבוע לפני החלטתם שבעצם לא. אחר כך אמרתם שמותר לטוס רק לאוסטריה או למולדובה. אז קניתי כרטיסים לאוסטריה. אבל אז החלטתם שגם כשחוזרים מאוסטריה צריך בידוד. ואחר כך שבעצם לא. חלאס, שיגעתם את ראבי.

וזה לא שאנשים סביבי לא טסו. הפייסבוק והאינסטגרם שלי מלאים בכאלה שברגע שביבי הרשה עלו על המטוס הראשון לדובאי, ואחרים שהספיקו לטוס ליוון רגע לפני שבנט סגר אותה. אבל אני, שהתעקשתי על חופשה משפחתית בהרכב מלא (אחרונה למי יודע כמה זמן), חיכיתי שכולם יתחסנו, ואז שכולם יהיו בריאים ואז שהכוכבים יסתדרו – ובסוף נשארתי בארץ, מרגישה כמו המזוודה האחרונה על המסוע. לעזאזל, אפילו זכריה זביידי הצליח בסוף לצאת. מה הוא יודע שאני לא? ולמה אי אפשר היה לבנות את נתבג על כלונסאות?

***

אם אתם קוראים את הפוסט הזה כנראה שהצלחנו. ואכןן, אנחנו באוסטריה, מרחק נגיעה מהשטרודל, השניצל והקייזרשמרן.

אחחח, אוסטריה. סתם, זה לא שאוסטריה הייתה איזה חלום שלי. היא פשוט הייתה שם, ירוקה וקרירה, כל מה שתל-אביב לא. האמת שכשאמרו בתחילת ספטמבר שעם חיסון שלישי לא צריך בידוד גם כשחוזרים ממקומות אחרים בעולם, עוד שקלתי להחליף יעד – אבל מבט אחד מאלון הבהיר לי שאין סיכוי שהוא שוב מבטל טיסות/מלונות/מכוניות ועושה הכל מחדש. אז יאללה, שיהיה אוסטריה. מה שיוצא אני מרוצה.

אגב, מכירים את זה שאתם לא בטוחים שתצליחו לברוח ולכן לא ממש משקיעים בתוכנית ליום שאחרי? אז זה בדיוק מה שקרה, ותוכנית הטיול לאוסטריה נותרה מאוד מעורפלת עד לרגע זה. לא חשוב, אני כבר אדבר על זה עם זביידי. הוא יבין.

Salzburg

מיד אחרי הנחיתה לקחנו אוטו ושמנו פעמינו ל-Salzburg שבמערב. היום שהתחיל מעונן הלך והתבהר ובצהריים כבר היה חם ממש. אפילו התחזית שהכינה אותנו ליום גשום מאוד מחר השתנתה פתאום לשמש אפילו בלי ענן. הנסיעה לוקחת שלוש שעות והתארכה עוד קצת כי עצרנו בדרך ב-Mondsee – עיירה קסומה על חוף אגם קסום גם הוא שנקרא באותו שם. מהטיילת שעל חוף האגם נשקף נוף שאין לתאר אותו אלא כ״ממש לא ישראל״, בתוספת ברבורים, פרחים ומלא אוסטרים שיצאו לתפוס קצת שמש.

עוד כמה דקות נסיעה והגענו לזלצבורג. עשינו צ'ק אין זריז – והופ יצאנו שוב. הלכנו לאורך הנהר (נהר זלץ, שהילדים התעקשו לקרוא לו נהר בורג) וחצינו אותו בגשר הצפוני (Mullner steg), הקרוב למלון. זה הנוף מהגשר:

הגשר הבא אחריו הוא גשר המנעולים (Makart steg), כזה שיש בכל עיר גדולה, אבל פה היה מפתיע במיוחד גם כי זלצבורג היא לא עיר גדולה, וגם כי יש פה כל כך הרבה מנעולים:

מול גשר המנעולים נכנסנו לעיר העתיקה, והסתובבנו במדרחוב, בסמטאות ובפיאצות. היה נעים ודי עמוס באנשים, אם כי רובם נראו לי מקומיים ולא תיירים.

בדרך חזרה למלון, שוב מהצד השני של הנהר, עצרנו ב-Mirabell Gardens ארמון אייקוני מהמאה ה-17 עם גנים יפהפהים (שכנראה רק גרמנים – או אוסטרים, נו זה אותו דבר – יכולים לטפח ככה) ואולם נשפים מפואר, שבו מתקיימים היום קונצרטים של מוזיקה קלאסית.

מול

למחרת המשכנו את השיטוט בעיר. זלצבורג היא עיר הולדתו של מוצרט, והכל פה ממותג מוצרט. אי אפשר להימלט מזה. אז אמנם לא נכנסו לבית של מוצרט ולמוזיאון של מוצרט (יש גבול), אבל לא היה מנוס מללכת על הגשר של מוצרט, ולהסתכל על הפסל של מוצרט בכיכר מוצרט. כל זה נאמר רק כדי לספר לכם שכשבני המשפחה הגרגרנים שלי שמעו שהבוקר נעבור על ה-mozart steg (סטאג זה גשר) כולם כאיש אחד שמעו mozart steak, וממש התבאסו שאין כזה דבר ושלא נעבור עליו הבוקר.

כשהגענו לבית שבו נולד מוצרט, פתאום ראיתי שהילדים שלי ממהרים להיכנס באופן חשוד. התפלאתי בדיוק דקה, עד שהבנתי שיש שתי דלתות בכניסה לבית – האחת לבית עצמו (שבו מוצג הפסנתר של מוצרט!), והשנייה לחנות של פרוזן יוגורט. הם כמובן קלטו את הדלת הנכונה, ושעטו פנימה. הבית של מוצרט בכלל היה סגור כי יום ראשון.

אז הסיור התרבותי הסתיים בזה:

רצינו (יותר מדויק רציתי) להיכנס גם לקתדרלה של זלצבורג, ששמעתי שיפה במיוחד, אבל היה יום ראשון ובגלל התפילה שהתקיימה לא נתנו להיכנס. אציין רק שחלקנו נשם לרווחה. משם עלינו בפוניקולר לטירת זלצבורג, שמתנשאת 542 מטר מעל העיר. הנוף מלמעלה יפה ממש, וגם להסתובב בתוך הטירה היה נחמד, במיוחד במזג האוויר השמשי והמושלם שהיה לנו:

הביקור בטירה השלים פחות או יותר את כל מה שרצינו לראות בזלצבורג (חוץ מהארמון שבו צילמו את צלילי המוזיקה שקצת מרוחק ממרכז העיר ויחכה למחר, אם לא יהיה גשם), אז החלטנו לנצל את מזג האוויר היפה ולנסוע בספונטניות לקן הנשרים. חזרנו למלון לקחת את האוטו, ותוך 40 דקות הגענו לבית הנופש של היטלר וחבורת הנאצים שלו, לא לפני שחצינו כמובן את הגבול לגרמניה (הסימן היחיד לחציית הגבול היה הודעה של הגברת מוויז וסמס מסלקום). הבית נבנה ב-1938 בראש הר, בגובה 1800 מטר. כדי להגיע לשם צריך לעצור בחניון שבחצי הדרך, ומשם לקחת אוטובוס תיירים מיוחד שמביא אותך לגובה 1700 מטר. את ה-100 מטר האחרונים עושים במעלית שנחצבה לכבוד הפיהרר בהר. בזמן המלחמה האמריקאים ניסו להפציץ את הבית, אבל לא הצליחו וכך הוא שרד. היטלר עצמו, אגב, בקושי הגיע למקום.

הנוף מראש ההר מהמם, אבל צריך לברר לפני שעולים שיש ראות טובה, אחרת חבל על הזמן ועל הכסף. למזלנו הייתה ראות מעולה, עד שפתאום בבת אחת, כשכבר ישבנו לאכול במסעדה, הכל התכסה ענננים ולא ראו ממטר.

למרבה הצער, ומסיבה לא ברורה, הבית היום הוא כולו מסעדה ואין שם שום זכר לאיך שהוא נראה פעם מבפנים ולמה שימש, חוץ מכמה תמונות ישנות שתלויות על הקירות. אז מה שיש שם לעשות בעצם זה להנות מהנוף, ובמקרה שלנו גם לספר בדיחות שואה (חשבנו למשל שזו חוצפה שלוקחים כסף בכניסה מיהודים. הרי רק בזכות סבא וסבתא שלנו מישהו בכלל בא למקום הזה. וגם תהינו בכניסה למעלית אם זו מעלית כמו שהמקלחות היו מקלחות). אם רוצים, יש גם כמה מסלולי הליכה שאפשר לעשות בראש ההר. הנה כמה תמונות משם:

כשירדנו היה כבר מעונן ומאוחר, אז נסענו חזרה למלון. מחר נפרדים מזלצבורג וממשיכים לאיזור האגמים. נקווה שמזג האוויר ימשיך להאיר לנו פנים.

גשר המנעולים נכנסנו לעיר העתיקה, והסתובנו במדרחוב, בסמטאות הצרות, בפיאצות