שש שנים בלי אבא

דברים שאמרתי שלשום באזכרה לזכרו:

הי אבא יקר ואהוב,

שוב אנחנו נפגשים פה, זו השנה השישית.

אתה בטח שואל את עצמך למה כולנו עומדים פה עם מסיכות מנתחים על הפנים. אולי אתה חושב שהשתגענו.האמת שקצת. אין סיכוי שתנחש. בשנה האחרונה משתוללת פה מגיפה. קורונה קוראים לה. איזה סיני אכל עטלף (או פינגולין או מה שזה לא יהיה) וכל העולם משלם את המחיר.

כבר חודשים ארוכים שאנחנו מסתובבים עם הדבר הזה על הפנים, מצמידים מרפקים במקום להתחבק ונזהרים לא להתקרב אחד לשני פחות משני מטר. לא תאמין אבל היה צריך מגיפה כדי ללמד את הישראלים לעמוד בתור. תקופות ארוכות בכלל אסור לצאת מהבית. אין בית ספר, אין עבודה. אם חשבת שראית הכל – מלחמות, צנע ומי יודע מה עוד – דבר כזה עוד לא ראית.

תכל׳ס, לא הפסדת כלום שלא היית פה בשנה האחרונה. זו שנה שנרצה למחוק.

ואם זה לא מספיק רע, אז בשנה הזאת – למעשה ממש בשבועות האחרונים – הצטרפו אליך שם למעלה שני האחים שלך, אריה ונתן. בזה אחר זה, כמו שאומרים. אני מקווה שכבר הספקתם להיפגש, להכין איזה קבב רומני על האש ולהתעדכן מה קורה.

אם בכל זאת יש משהו שהפסדת השנה, זה את העובדה שהפכת לסבא רבא. בטח היית שמח. היית מסתובב בבית ואומר לאמא ״שלום סבתא רבתא״, מגלגל על הלשון את התואר החדש.

בינתיים אין לקורונה תרופה או חיסון. אומרים שצריך ללמוד לחיות איתה. קצת כמו יתמות. גם היתמות חשוכת מרפא. היא כמו מחלת רקע. תמיד שם, ברקע. לרוב היא אסימפטומטית, אבל מדי פעם, משום מקום, מופיע איזה סימפטום – עיניים אדומות, גודש באף, דמעות. אחרי כמה דקות זה עובר. לא תמיד אתה בכלל יודע מה גרם לזה. זו יכולה להיות תמונה ישנה, שיר ברדיו ואפילו פלאפל. אין פעם שאני אוכלת פלאפל ולא חושבת עליך. נזכרת בכל הביקורים אצלך שהבאתי לך שקית עם כדורים.

אגב, ככה זה גם עם מרק עוף ועם צ׳ונט, כמו שהיית קורא לזה. איכשהו, הזכרונות הכי חזקים קשורים באוכל. השזיפים הצהובים שהיית מביא לי מהשוק, הזיתים שהיית חותך ושם לי על הגבינה בסנדביץ לבית ספר, הנקניק עם הגבינה שהיית אוכל בלי שאמא תראה…

שש שנים אבא,

והגעגוע אין לו סוף