החודש השישי: ידידו הטוב ביותר של האדם

זהו, שברו אותי. אחרי אפיזות הכלב האחרונה שלנו, שהחלה לפני שבע שנים וחצי ונמשכה שנתיים לא פשוטות, הייתי בטוחה שלעולם לא ניקח יותר כלב.

טעיתי.

בפעם הקודמת זה היה איתמר שהתחנן לכלב. הפעם זה היה כוח משולב של גיא ואלון. את גיא אני עוד מבינה, אבל אלון – הוא כנראה הפנים פתאום שלא יהיה לו יותר תינוק והחליט שהוא חייב כלב. לא עזרו כל הטיעונים שלי בנוסח "הוא ישאיר מלא שערות", "מי ייצא איתו לטיול בגשם/באמצע הלילה" ו"מה נעשה איתו כשניסע לחו"ל"וכו' – הוא החליט שהוא חייב כלב. כמובן שהוא הלהיב את גיא, ויחד הם אכלו לי את הראש יותר משנה.

בהתחלה התחמקתי מזה בטענה שעכשיו זה לא זמן טוב. ובאמת, היו מלא נסיעות מתוכננות לחו"ל ולא היה נוח. אבל הקורונה, יימח שמה, כלאה את כולנו בארץ, והתירוץ הזה איבד מהאפקטיביות שלו.

במקביל, מאז שהחלה שנת הבר מצווה של גיא, הלחץ רק גדל. אלון טען שזה מה שהילד רוצה, שזה ילמד אותו אחריות, מסירות, חברות וכו' (כן, אין ספק שהוא יודע על מה לשחק) ושעכשיו שאיתמר ושחר כמעט לא בבית, כלב זה בדיוק מה שהוא צריך. שחר ואיתמר עמדו לצידי (הוא עוד בטראומה מטי-בון, היא לא רצתה כלב גם בפעם הקודמת), וככה זה נמשך.

אז איך קרה שנשברתי? אין סיבה אחת, זה יותר המשקל המצטבר של כל הסיבות האלה ביחד:

א. קורונה, סגר, גיא כל היום מול המחשב. ילמד אחריות וכ' (ראו לעיל)

ב. אלון לא הרפה, והלחץ היה כל כך יעיל עד שבשלב מסוים באמת האמנתי שאני מונעת ממנו משהו חשוב (הוא אפילו הבטיח שיעשה כל יום דייסון!)

ג. הבטחנו לגיא והתירוצים אזלו (פעם הוא אמר בארוחת צהריים שיש לו ילדה בכיתה שיודעת לקפל את האצבעות אחורה עד שייגעו בגב כף היד. אמרתי לו שאני לא מאמינה. שזה בלתי אפשרי. התווכחנו. ברגע של ביטחון עצמי מופרז אמרתי לו שעם היא עושה את זה אני קונה לו כלב. תוך 10 דקות נשלח סרטון לטלפון שלי. לכי תסבירי עכשיו שלא התכוונת, אבל שצריך לדעת להפסיד בכבוד).

ד. אמרו לי "בואי רק תראי. בלי התחייבות, בלי כלום. רק תראי את הגורים".

ביג מיסטייק. היוג'.

הלכתי לראות את הגורים.

חיכה לי שם הדבר הזה:

נו, אחרי זה הקרב היה אבוד. זה היה הדבר הכי מתוק בעולם.

גורה בת פחות מחודשיים, חמודה לאללה, רגועה, מתרפקת. בקיצור, התאהבתי.

גם איתמר, שהיה איתנו, נפל בפח. כל ההתלהבות שהתאמץ לדכא מאז סאגת טי-בון, השתחררה. הוא רצה לקחת אותה מייד.

***

אז הוחלט. עכשיו נשאר רק להתאים את זה לשנת הבר מצווה.

יצא שמועד המסירה של הגורה (אחרי חיסונים וכו) הגיע כשכבר היינו שבוע לתוך חודש אחר. אז הודענו לגיא שהחודש שהתחלנו יוקפא (במילא עוד לא עשינו כלום, חוץ מלתת לו את דף החודש), ושנתחיל חודש אחר.

כמובן שלא היה לו מושג מה הולך להיות. בשלב הזה הוא כבר התייאש מזמן מזה שיהיה לו כלב. אז נתתי לו את דף החודש החדש וככה הוא הגיב:

זה התחיל מהעיניים שנפערו בתדהמה והמשיך בשאגות שמחה שהתחלפו מהר מאוד בבכי נרגש וחסר מעצורים. היה מרגש בטירוף לראות אותו.

לקח לו המון זמן להירגע, ואז הוא ביקש לראות תמונה ולשמוע כל מה שאנחנו יודעים עליה. אמרנו לו שנביא אותה כבר מחרתיים והוא אמר בהתרגשות שלא נראה לו שיצליח להירדם עד אז.

יומיים אחר כך הבאנו אותה הביתה. וככה נראה הילד הכי מאושר בעולם ברגע שהגשימו לו את החלום, כלומר באוטו בדרך הביתה עם האוצר :

אחת המשימות שגיא קיבל במסגרת החודש הייתה לבחור לה שם שיהיה מקובל על כולם. במשפחה דעתנית כמו שלנו זו הייתה משימה בלתי אפשרית. בהתחלה כולנו זרקנו שמות, ואז כמובן פסלנו את כולם. אחרי מאמצים רבים גיבשנו רשימה של איזה 15 שמות שהיו מקובלים לפחות על שלושה מבני המשפחה. גיא קיבל זכות וטו, והעלה לשלב הבא 9 שמות. בשלב הבא אלון פרסם את תקנון ועדת הבחירות (כל אחד מנקד חמישה שמות בדירוג של 1-5 והשם שיקבל את הכי הרבה נקודות ייבחר) – ומאותו רגע קבוצת הווצאפ המשפחתית הפכה לזירת תעמולה שלא הייתה מביישת את שידורי התעמולה בטלוויזיה. מה לא היה שם, חנופה, שוחד, איומים, הכפשות. הכל.

אז תגידו שלום לשיידי (shady). השם שנבחר ברוב קולות (וגבר רק בנקודה אחת על טיה).

הגורה הזו (בת שמונה שבועות ביום שהגיעה אלינו) זה הדבר הכי מתוק וטהור בעולם. כל דבר חדש לה – מהבית והמשפחה ועד מדרגות ומכוניות. היא גם כל כך יפה, שפשוט אי אפשר להפסיק לצלם אותה:

במסגרת החודש גיא למד לקחת אחריות על שיידי. זה התחיל מזה שהוא הכין רשימה של כל הציוד שצריך לקנות בשבילה (רשימה ארוכה כמו הרשימה לפני לידה), והמשיך בזה שהוא ישן לידה בלילות הראשונים כשבכתה וקם מוקדם כדי להשגיח עליה כשאנחנו הלכנו לעבודה. אני חושבת שהוא הבין שלגדל כלב זו עבודה קשה ומלאת מחוייבות, אבל בינתיים הוא אומר שזה שווה כל רגע. הוא דאג לה כשהייתה לה דלקת באוזניים, החזיק אותה כשקיבלה חיסון, מטייל איתה כשצריך ובאופן כללי מתפקד כמו הורה (עד שיש משחק בפלייסטיישן, ואז ההורות נכנסת להולד).

הנה עוד כמה תמונות של שיידי מגיל חודשיים (אחרי שבוע אצלנו):

היה חודש מרגש ומהנה. נראה שהחודש הזה הולך להימשך שנים, ושתוצאותיו יהיו איתנו הרבה אחרי ששנת הבר מצווה תסתיים.

7 תגובות בנושא “החודש השישי: ידידו הטוב ביותר של האדם”

  1. לא, היצור הזה הוא הדבר הכי מתוק שראיתי מזה הרבה הרבה זמן.
    ברור שלא עמדת בפיתוי ברגע שפגשת אותה.
    ברוכה הבאה שיידי הקטנה שאחת המשפחות השוות!
    כמי שהיו לה כבר שלושה כלבים בחייה, ועוד ארבע חתולים (שניים מתוכם חיים אצלי כרגע) אני יודעת שלא הייתם לוקחים אותה לו באמת חשבתם שגיא תמיד יהיה אחראי עליה. אבל טוב שהוא לקח את זה על עצמו כרגע, ואולי זה גם יהפוך לסוג של הרגל אצלו, מי יודע.
    אחלה חודש יצא לכם הפעם! תיהנו ממנה

    אהבתי

  2. הייתי קוראת לך רכרוכית אבל עלו לי דמעות בעיניים רק מלקרוא שגיא פרץ בבכי נרגש, אז אין לי מה ללגלג. היא מהממת!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s