תיירים בתל-אביב

התעוררתי בבוקר כשהוא נכנס לחדר עם מזוודה ביד.

״מה זה״, שאלתי חצי ישנה, ״לאן אתה נוסע?״

״אני צריך לנסוע לחו״ל דחוף״, הוא ענה ופתח את המזוודה על המיטה.

״ממש״, גיחכתי. ישנה או לא, את הקורונה אני עוד זוכרת. ״נו למה הבאת מזוודה?״

הוא פתח את הארון. ״אמרתי לך, אני חייב לטוס״.

״אתה מוכן להיות רציני ולענות?״, שאלתי שוב, כבר חצי ערה.

״אני עוזב את הבית״, הוא אמר עכשיו במבט נוגה, והתחיל להוציא בגדים מהארון.

״אויש נו״, גילגלתי עיניים, ״תענה כבר״.

תוך שנייה הוא שינה טון וגירסה. ״אנחנו נוסעים לסופ"ש״, חייך.

פייר, פה כבר האמנתי שהוא באמת עוזב את הבית.

״איך סופ״ש אם יש לנו הזמנה הערב למסעדה ומחר אנחנו נוסעים לשדה בוקר?״

״נו למה את כבדה וחשדנית כזו. הכל סודר. יאללה קומי כבר, תארזי ונעוף מפה".

חשדנית? אני? באמת לא מובן איך בוגרת תרגיל המסאז' בנתב"ג יכולה להיות חשדנית.

מפה לשם בום! סופ״ש ספונטני בתל אביב.

* * *

אם אין לי סיפורי חוצלארץ להפיח רוח חיים בבלוג, אז שיהיה תל אביב. נראה שיותר מזה לא אתם ולא אני נקבל בקרוב. אז קבלו:

התחלנו את הבוקר בסיבוב בשוק לוינסקי, שהפך למדרחוב. האמת שחבל שלא עשו את זה מזמן. מגניב לגמרי להסתובב שם כשאין מכוניות. אכלנו בורקס מיתולוגי עם ביצה, שתינו איירן טעים – והמשכנו לסיבוב בפלורנטין. פלורנטין זה אחלה איזור לגור בו, כלומר אם את רווקה בת 20 ובאת מהצפון בלי שקל כדי לעבוד במלצרות עד שתחסכי כסף לטיול בדרום אמריקה.

משם נסענו לים (כן, הוא הסכים!). אספנו בדרך קפה קר ממנטה ריי ועיתונים, והתמקמנו תחת שמשייה בצל. בשלב הזה עוד לא היה לי מושג לאן ממשיכים מפה ואיפה נישן, אבל גם אם הוא היה אומר שעבד עלי ושחוזרים הביתה – אני את שלי כבר הרווחתי. להביא אותו לחוף הים זה לא משהו שקורה כל יום, גם לא כל שנה.

מפה לשם נהיה כבר צהריים. חייבת שנ״צ.

אז פה:

המלון מקסים. החדרים קטנים אבל נוחים ומעוצבים. נוהל קורונה: מודדים חום בכניסה, העובדים עם מסיכות כל(!) הזמן ויש אלכוג'ל בחדר. זהו. אה, וארוחת הבוקר בהגשה (אם כי אני לא חושבת שגם בשגרה יש שם בופה).

בערב הוא ארגן לנו ארוחת טעימות בפופינה ואחריה סיבוב ברוטשילד והליכה על הטיילת כדי להוריד את כל שבע המנות שתקענו. היה מהמם, אם כי תל אביב הייתה שקטה באופן חשוד. אה, קורונה, שכחתי.

אם כל זה לא הספיק, אז הוא ארגן גם פעילות בוקר למחרת: ביקור בתערוכה של ג׳ף קונץ במוזיאון. התערוכה הזו נפתחה ממש כשפרצה הקורונה ומאז ישבה לבד בחושך. התערוכה קטנה אבל נחמדה, עם כל השטיקים המוכרים של קונץ – בלונים, מתנפחים וכו. די מצחיק לקרוא את ההסברים הפומפוזיים ליצירות, שכאילו הומצאו בדיעבד על ידי אוצרי תערוכות משועממים ומלאי חשיבות עצמית. בואו, האיש היה נשוי לצ'יצ'ולינה.

• 

• 

• 

• 

אחרי המוזיאון עצרנו באבו אדהם, הצטיידנו בשלושה קילו חומוס, טחינה, פיתות וחמוצים – ונסענו לשדה בוקר, לפנק את הילד והחברים שלו בארוחת צהריים ועל הדרך גם לסגור לו את הבסטה שם (כלומר לקחת את הציוד שלו מהחדר. הוא עצמו יחזור רק בסוף השבוע).

היה סופ"ש תיירותי מושלם.

אפשר להתרגל לזה.

מקווה שלא נצטרך.