החודש השלישי: משפחה

בפרוס החודש השלישי עצרתי לברר עם חתן השמחה מה העניינים ומה דעתו על התנהלות האירוע עד כה.

אז איך שנת הבר מצווה עד עכשיו, שאלתי, עונה על הציפיות? עולה עליהן? מתחת להן?

בינתיים זה בדיוק כמו הציפיות, הוא ענה, אבל אז הוסיף: ושתדעי לך שהיו לי ציפיות גבוהות!

אז ממשיכים.

***

החודש השלישי הוקדש לנושא משפחה. המטרה הייתה שגיא יכיר קצת יותר את השורשים משפחתיים, יבלה קצת יותר עם המשפחה המורחבת ושנהיה כולנו קצת יותר ביחד. זה לא שאנחנו לא מבלים ביחד גם ככה ולא פוגשים את סבתא וסבא, אבל גיא אף פעם לא ישב איתם אחד על אחד ושמע מהם למשל על הילדות שלהם. רצינו גם לספר לו קצת על איך היינו אנחנו, אלון ואני, לפני שפרצו הילדים, כי קורה לפעמים שאנחנו מזכירים משהו שקרה או שעשינו כשהיינו ילדים, והוא ממש מופתע מזה שאשכרה היו לנו חיים לפניו. אז החלטנו לשלב את כל הדברים האלה לחודש משפחה אינטנסיבי – ועל הדרך יצא גם פוסט ארוך.

הפעילות הראשונה הייתה סיור בעקבות הילדות של אלון ושלי. התוכנית הייתה להראות לו איפה גדלנו, איפה למדנו ואיפה עברנו את חוויות הילדות, שחלקן הפכו כבר מזמן לקאלט משפחתי. את הסיור הזה עשינו בשנת הבת מצווה של שחר, אבל זה היה לפני 8 שנים (אמא'לה, איך הזמן טס!) וגיא היה אז בן ארבע וכמובן שלא זכר כלום.

אלון גדל בשכונת רמת יוסף בבת-ים (כשאמרתי לגיא בטעות שניסע לחולון אלון אשכרה נעלב. מי ישמע, פוטטוס פוטאטוס). ביקרנו בבית שבו הוא גדל, בגן שלו, בבית הספר היסודי ואפילו בבית הכנסת. הסתובבנו בשכונה ואלון היה נרגש מאוד ושופע סיפורים. הוא הדגים איך שלחו אותו לזרוק את שקית הזבל והיא התגלגלה לו מכל המדרגות ישר לסלון של השכנה מלמטה, נזכר איך הרב של בית הכנסת הבטיח לירה שלמה למי שיבוא להתפלל שלוש פעמים בשבוע, סיפר איך הוא שיחק בחצר בית הספר בדיוק כשהמנקה שפכה מהחלון דלי מים ישר על הראש שלו ואיך הוא שבר לשפרה את השיניים כשקפץ עליה מאחור, והראה לנו איך הנחו אותם בכיתה א' להדביק מצקינגטייפ על החלונות במלחמת יום כיפור ואיפה אספו אותם והודיעו להם שבן גוריון מת. גיא התעניין מאוד ורצה לשמוע עוד ועוד סיפורים. את חלקם הגדול גם אני לא הכרתי (למרות שכאמור כבר הייתי בסיור הזה) והיה כיף לגלות שיש עוד דברים לגלות. הכי נחמד היה כשגיא תהה בסוף בינו לבין עצמו "מעניין מה אני אספר לילדים שלי כשאקח אותם לטיול כזה עוד 30 שנה ברמת אפעל". הנה כמה תמונות מהסיור:

אני גדלתי בכפר סבא. בבניין ברחוב הראשי, ליד הוימפי שבו אכלנו פעם בשנה. הראתי לגיא איפה הייתה הדירה שלנו, איפה שיחקנו, איפה הייתה המכולת (שבה קנינו כל בוקר חצי (!) כיכר לחם) את הדרך שעשיתי כל בוקר לבית הספר (שפתאום נראתה לי קצרה בהרבה) ואת הגן שבו קיבלתי את הצלקת הגדולה ברגל, כשיוסי שמש דחף אותי על מסמר חלוד. הזמן כאילו קפא שם מלכת. הכל נראה לי קטן ומוזנח, אבל כל בית הזכיר לי סיפור או ילד שלמד איתי והיה מרגש מאוד. הנה כמה תמונות:

עוד במסגרת החודש גיא הוזמן לסדנת קונדיטוריה אצל דודה תיתי. הם הכינו יחד פחזניות (מעולות) שכולנו נהננו לאכול.

והיה לנו גם טורניר אינדיקים משפחתי. חיכינו לשבת שגם איתמר יהיה, והכרזנו מראש שהפרס למנצח יהיה שהוא יבחר בילוי משפחתי לכולנו. בתכלס מאותו רגע לא היה משנה כל כך מי ינצח, שהרי בסידור הזה כולנו מרוויחים בכל מקרה, אבל לך תסביר את זה לאנשים תחרותיים כמונו… היה כיף ממש וכמו תמיד – אלון ואיתמר ניצחו.

שיא החודש היה סוף שבוע משפחתי שעשינו בשדה בוקר. העילה הרשמית הייתה העדלאידע המסורתית, וכמו כל שנה מאז שאיתמר לומר שם, נסענו ערב לפני כדי לקחת חלק בהכנות האחרונות לאירוע ולספוג את האווירה המיוחדת.

[פתח סוגריים – כמה מילים על העדלאידע של התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר: זו מסורת של שנים שנערכת מדי פורים. זה התחיל בקטן ממש, כתהלוכה צנועה של תלמידי התיכון, שבנו מבני ענק (מחומרים ממוחזרים בלבד שהם מקבלים כתרומה) וצעדו ברחבי המדרשה כשהם מחופשים ורוקדים להנאתם של ההורים ושניים וחצי התושבים שבאו לראות אותם. עם השנים זה הפך לאירוע עצום ממדים, שמושך אלפי אורחים (בשנה שעברה אומרים שהיו כ-7,000 איש) וכבר כרוך באבטחה, סדרנים ומהשנה גם בתשלום סמלי של 10 שקלים.

בהתאם גדלה עם השנים גם ההשקעה של הילדים באירוע. היום המבנים הרבה יותר גדולים ומושקעים, על הריקודים הילדים עובדים שבועות והתלבושות השכבתיות (שהם מכינים בעצמם מתרומות של בדים ושתי מכונות תפירה) הם מופת של דמיון וכישרון. את העבודות על העדלאידע, אגב, הילדים מתחלים כבר בחנוכה. זה מתחיל בבחירת הנושא, כשכל שכבה בוחרת את הנושא שלה ומתכננת את המבנים שתבנה לפי הנושא. כל אחד יכול להציע מבנה או נושא ואז עושים הצבעה ובוחרים 3-4 מבנים. על פי חוקי המקום, כל שכבה צריכה לבנות מבחנה אחד סביבתי, כלומר שעשוי מחומרים טבעיים כמו ענפים, אבנים וכו. שאר המבנים עשויים משלד מתכת, צינורות, עיסת נייר וכמובן הרבה צבע (כאמור, הכל הכל מתרומות וניתן למיחזור). כשרואים את התוצאה הסופית קשה שלא להתפעל מכמות ההשקעה והכישרון שיש לילדים האלה. סגור סוגריים.

הנושא שבחרה השנה השכבה של איתמר היה סיפורי הילדים. המבנים שהם בנו היו תירס חם, אבא עושה בושות, הגשם של הדוד אהרון והמבנה הסביבתי היה פרפר נחמד (הנושאים של השכבות האחרות היו ארקייד, המזרח התיכון והזיות). ככה זה נראה בשלב ההכנות:

וככה בסוף:

אז נסענו בערב שלפני האירוע וישנו בצימר בתוך המדרשה. עד הרגע האחרון לא היה ברור אם תהיה בכלל עדלאידע בגלל היסטריית הקורונה, במיוחד שאירועים דומים בכל הארץ בוטלו. כשהתגברנו על זה (מכירת הכרטיסים בוטלה והוחלט להגביל את האירוע ל-5,000 איש) התחילה היסטריית גשם, כשהתברר שיום העדלאידע אמור להיות גשום (בקושי יום וחצי גשם יש שם בשנה, וכמובן שזה יהיה בעדלאידע). באופן בלתי מתקבל על הדעת שום דבר מכל זה לא השפיע על הילדים, שעבדו בהתלהבות מטורפת כל הלילה שלפני. הסתובבנו במשטח העבודה שלהם והערצנו את הכישרון, היצירתיות וגם את היכולת ללכת עם הראש בקיר ולהאמין שבסוף הכל הסתדר. בערב פתחנו מנגל לאיתמר ולחברים שלו והחזקנו אצבעות ששום דבר לא ישתבש.

למחרת קמנו ליום שמש וכבר התחלנו לצחוק על החזאים המבולבלים. ואכן, העדלאידע יצאה לדרך בהתלהבות שיא ובאנרגיות מטורפות. אבל בערך באמצע הדרך, אחרי שעה וחצי, השמיים השתנו פתאום כך:

זו תמונה שצילמתי באותה נקודה – פעם כשהסתכלתי ימינה ופעם כשהסתכלתי שמאלה. השינוי התרחש בשבריר שנייה.

ואז התחיל גשם. אבל בעוד אנחנו ברחנו לתפוס מחסה, הילדים המשיכו לרקוד בגשם. אחרי כרבע שעה הגשם פסק וגם כשהתהלוכה הסתיימה הילדים סירבו לסגור את האירוע והמשיכו לרקוד. מה אני אגיד לכם, היה מהמם. מרגש, משמח ומחמם את הלב. הייתי גאה מאוד בילד שלי.

ובחזרה לחודש משפחה. המשימה הראשונה שגיא קיבל במסגרת החודש הייתה לארגן קונצרט גיטרה למשפחה המורחבת. הוא היה צריך לבחור את השירים שינגן, להזמין את האורחים ולהכין שירונים. אנחנו צירפנו לזה ארוחת צהריים. בסוף יצא שאת השירונים אני הכנתי, אבל את כל השאר הוא עשה.

הקונצרט היה מקסים. גיא בחר לנגן שירים באנגלית אז קצת היה קשה לשיר איתו, כי לא כולם הכירו את המילים, אבל הוא מנגן ממש יפה וכולם התפעלו מכמה שהוא השתפר.

המשימה השנייה שלו הייתה לשבת עם סבא עמי ועם סבתא ציפי, להסתכל איתם באלבומים מהילדות שלהם ולשמוע מהם סיפורים על ילדותם. הוא קצת עיקם את הפרצוף כששמע על המשימה הזאת, אבל בלית ברירה זרם. בסוף זה היה לו מהנה ומעניין. סבא עמי סיפר לו איך ברח לים משיעורי אנגלית בבית הספר כמחאה על הנוכחות הבריטית בארץ, ומסבתא ציפי הוא שמע איך נסעה עם אבא שלה על חמור ועגלה והוא עצר לקטוף לה פרחים. גיא התעניין מאוד ושאל שאלות, ונראה לי ששני הצדדים הרוויחו מהפעילות הזאת.

היה חודש עמוס מאוד. למרבה הצער, נראה כרגע ששנת הבר מצווה שלנו תיכנס קצת להקפאה. אומנם ניסיתי לחשוב על פעילויות שאפשר לעשות בלי לצאת מהבית, אבל היה לי רק רעיון לחודש ניקיון לפסח. אעפס לא נראה לי שהילד יזרום עם זה. אז אם יש לכם רעיונות לחודש קורונה יותר מעניין – תעדכנו.

רק בריאות לכולם ונתראה מהצד השני.