חיה בסרט (או בעצם בסדרה)

את הפוסט הזה כתבתי כבר מזמן ומשום מה לא פרסמתי. לא יודעת למה, לא היה טיימינג מתאים. עכשיו, עם הקורונה והבידוד, נראה לי מתאים. כשתצאו מהבידוד תודו לי (אבל בלי נשיקות וחיבוקים).

***

רבים שואלים אותי איזה סדרה את רואה עכשיו. אני לא עונה להם כי אני בדיוק באמצע פרק.

אין דרך קלה להגיד את זה – אני מכורה לסדרות. מעדיפה את זה על קולנוע ועל ספר (לגבי ספרים – אני לא באמת מעדיפה טלוויזיה על ספר, אבל אני מוצאת שבזמן האחרון הרבה יותר קשה לרתק אותי לספר מאשר לסדרה. זה מבאס אבל זה מה שזה). חבל רק שההתמכרות הזאת הגיעה דווקא בזמן שאין לי זמן.

אז כדי שלא אשכח בפעם הבאה שיבקשו ממני המלצות, וגם כדי שאתם לא תצטרכו לנשק הרבה צפרדעים לפני שתמצאו נסיך, הנה רשימה של הסדרות הכי טובות שראיתי בזמן האחרון:

when they see us (כשהם רואים אותנו) – הסיפור על חמישיית סנטרל פארק לא יעזוב אתכם הרבה אחרי שתסיימו לצפות בסדרה. לא ברור איך, אבל לא הכרתי את הסיפור על האצנית האמריקאית שנאנסה ונרצחה בסטנרל פארק בניו יורק באמצע הג'וגינג ב-1989 ועל חמשת הקטינים השחורים שהואשמו – והורשעו! – ברצח סתם, בלי שתהיה שום ראיה נגדם, והושלכו לכלא לשנים ארוכות, עד שבמקרה לגמרי נמצא הרוצח האמיתי. קורע לב, מקומם, מדהים, בלתי נתפס ובעיקר צפיית חובה. אחרי שתראו את הסדרה, תעשו לעצמכם טובה וצפו גם בפרק של אופרה וינפרי שבו היא מארחת את החמישייה האמיתית, שנים רבות אחרי ששוחררו (עונה אחת, 4 פרקים, נטפליקס)

The night of (ליל האירוע) – עוד מאותו דבר, אבל הפעם לא סיפור אמיתי. צעיר אמריקאי ממוצא פקיסטני נעצר בחשד לרצח צעירה שבילה איתה את הלילה. החיים שלו ושל המשפחה שלו נהרסים, הוא עובר תלאות איומות בכלא וכל הזמן מנהל מאבק להוכיח שלא רצח. מעולה מעולה. (עונה אחת, yes vod)

לא ייאמן (Unbelievable) – סיפור אחד על נאנסת אחת שתופס את הבטן ולא מרפה. איך שאף אחד לא מאמין לה, איך שחוקרי המשטרה הגברים עושים את כל הטעויות האפשריות איתה (כמו לדרוש ממנה לספר 80 פעם מה קרה בלי להבין שעבורה זה לעבור את הכל שוב ושוב מחדש)  ואיך שבסוף הם מצליחים לשכנע אותה שהיא דמיינה הכל. עד שמגיעות שתי חוקרות נשים (אחת מהן היא טוני קולט מ"חתונתה של מיוריאל") ומראות לכל הגברים איך עושים את זה נכון (עונה אחת, 8 פרקים, נטפליקס).

הנערים (Our boys) – הסדרה הישראלית שעלתה בנטפליקס ומספרת את סיפור חטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר, כנקמה על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים. הסערה שקמה על כך שהסדרה מתמקדת באבו חדיר ולא בשלושת הנערים (כאילו שיש איזו חובה כזו) רק תידלקה את הבאזז סביב הסדרה, ובצדק. הסדרה מעולה, מעניינת ומציבה לכולנו מראה שלא נעים להסתכל בה. השחקנים עושים עבודה מופלאה (במיוחד שלומי אלקבץ, אח של רונית אלקבץ)  והעובדה ששרובם אלמונים לגמרי רק מוסיפה לאמינות (עונה אחת, 10 פרקים, yes vod).

אלי (The Spy) – סיפורו של המרגל הישראלי בסוריה, אלי כהן. כמו כולנו, גם אני הכרתי את הסיפור בקווים כלליים, אבל מהסדרה למדתי המון פרטים חדשים. היה מעניין לראות איך הוא הצליח להתברג בצמרת הסורית וגם איזה מחיר אישי שילמו הוא, ובעיקר אשתו נדיה. בסדרה משחקים שחקנים אמריקאים (סשה ברון כהן כאלי כהן ונואה אמריך מ"האמריקאים" כמפעיל שלו) לצד שחקנים ישראלים, וקצת מצחיק לראות את מוני מושונוב כראש המוסד ואת עמוס תמם כאח של אלי כהן מדברים אנגלית. אחלה סדרה, והעובדה שהיא רק שישה פרקים מאפשר לצפות בה בבינג' נטול אשמה (עונה אחת, 6 פרקים, נטפליקס).

צ'רנוביל – הייתי נערה כאסון צ'ר'נוביל קרה אז לא באמת התעניינתי בזמן אמת. אבל הסיפור מדהים. איך ולמה זה קרה, איך ולמה ניסו להסתיר ולטייח ואיך ולמה זה היה בלתי אפשרי (למרות שהרוסים מנסים גם היום להסתיר כל מיני תאונות, כולל רק באחרונה עם הפיצוץ בצוללת הגרעינית). סיפור מצוין שעשוי טוב (עונה אחת, 5 פרקים, yes vod).

אמריקה נגד או ג'יי סימפסון – סדרה קצת ישנה, אבל עדיין לגמרי שווה המלצה. סיפור של "משפט המאה", על הרצח, החקירה והזיכוי הלא ייאמן של שחקן הפוטבול שרצח את  אשתו ואת החבר שלה ויצא מזה כאילו כלום למרות שלל הראיות שהיו נגדו, והכל בגלל חוקר אחד גזען, אווירה ציבורית טעונה וחבר מושבעים חלומי (תשעה מתוך ה-12 היו שחורים!). הסדרה היא חצי דוקו, עם שחקנים שדומים מאוד לדמויות האמיתיות וקטעי וידאו אמיתיים (כמו המרדף המדהים אחרי מכונית הברונקו הלבנה שבה נמלט סימפסון). אני זוכרת במיוחד איך נדהמתי לגלות שכשהמושבעים הובאו לבית שבו אירע הרצח, מישהו דאג להחליף את כל התמונות שעל הקירות והפסלים לכאלה שלקוחים מתקופת העבדות, כדי להשפיע על התת מודע של המושבעים השחורים ולחזק את תחושת הרדיפה שלהם – ואף אחד לא העיר על זה (גם את זה, כמו הרבה פרטים אחרי בסדרה, בדקתי בגוגל כדי לוודא שהם קרו גם במציאות). בקיצור, מדהים. פרט טריוויה מצחיק: רוברט קרדשיאן, אבא של קים ושות', היה חבר טוב של סימפסון ואחד מעורכי הדין שלו, ובסדדרה מגלם אותו דיווייד שווימר, הלא הוא רוס גלר מחברים!  (yes vod).

הרצח של ורסאצ'ה – יש לי משהו עם שחזורים של סיפורים אמיתיים, מודה. הסדרה הזו היא למעשה העונה השנייה של "סיפור פשע אמריקאי", שהעונה הראשונה שלה עסקה באו ג'י סימפסון (ראו לעיל). גם העונה הזו מביאה סיפור אמיתי, הפעם של הרצח של מעצב האופנה הגיי ג'יאני ורסאצ'ה במיאמי, אבל בניוה יותר כמו דרמה פסיכולוגית מאשר משפטית. לא ידעתי, אבל מסתבר שורסאצ'ה היה הקורבן החמישי של רוצח סדרתי אכזרי במיוחד והדבר הראשון שעשיתי אחרי הצפייה בסדרה (ובטח גם אתם תעשו) זה לגגל את שמו. זה קצת פחות טוב מאו ג'יי, אבל עדיין מעניין. ויש גם בונוס: פנלופה קרוז מגלמת את דונטלה ורסאצ'ה, והזמר ריקי מרטין מגלם את בן זוגו של המעצב הנודע. (yes vod).

רק להיום – מודה שאף פעם לא עצרתי לחשוב כמה קשים החיים של אסיר משוחרר. כמה קשה לו לחזור לחברה אחרי ששילם את חובו. הסדרה הישראלית מביאה את סיפורו של הוסטל לאסירים משוחררים ועל הקשיים שלהם. אומנם אין ביניהם רוצחים ואנסים, אז יותר קל להזדהות איתם, אבל השחקנים באמת עושים עבודה מעולה ומצליחים לרגש, ואת טל ליפשיץ, בתפקיד העובדת הסוציאלית שמנהלת את ההוסטל תמיד אהבתי (מתברר שהיום היא עובדת סוציאלית החיים האמיתיים, שהסכימה לחזור למשחק רק בשביל התפקיד הזה שממש תפור עליה). (עונה אחת, 10 פרקים, yes vod).

Killing Eve (להרוג את איב) – שתי נשים – האחת רוצחת פסיכופתית, השנייה החוקרת שמנסה לתפוס אותה – חולקות יחסי אהבה שנאה. דיאלוגים שנונים, שחקניות מעולות (ג'ודי קומר שלא הכרתי קודם וסנדרה הו, המלוכסנת מהאנטומיה של גריי), מתח ואקשן. לא צריך יותר. למרבה הצער, העונה השנייה מתקשה להחזיק את הרמה שהפגינה העונה הראשונה (שתי עונות, 20 פרקים, נטפליקס).

Dirty John (ג'ון הנבל) – הקלות הבלתי נסבלת של ההונאה, והקלות הבלתי נסבלת שבה נשים שנואשות לאהבה נופלות בפח של נוכלים, יגרמו לכם לנוע בעצבנות על הכיסא ולרצות לחנוק גם את הנבל וגם את אשת העסקים החכמה שהתעלמה מכל נורות האזהרה שהבהבו. מה שמדהים זה שהסדרה מבוססת על סיפור אמיתי (כן, יש לי חיבה לסדרות שמבוססות על סיפורים אמיתיים) ושכל מה שנראה בדיוני אשכרה קרה במציאות. והסוף, הו הסוף. שווה לחכות (עונה אחת, 8 פרקים, נטפליקס).

ונעבור לסדרות יותר קלילות, כאלה שלא עושות כאב בטן אלא מעבירות בכיף ערב אחרי העבודה או טיסה:

You are dead to me (בשבילי אתם מתים) –  סיפור על חברות בין שתי נשים, שאחת מהן בדיוק התאלמנה מבעלה שנהרג בתאונת דרכים, ולשנייה יש סוד גדול שמעיב על החברות. כריסטינה אפלגייט (קלי באנדי!) התבגרה ועושה תפקיד חצי רציני חצי קומי והיא ממש טובה! אהבתי ממש (עונה 1, 10 פרקים, נטפליקס).

ארבע חתונות ולויה אחת – סדרה בריטית עם אנשים יפים, טקסטים שנונים, סיפורים מצחיקים וכמה סיפורי אהבה קלילים – מה צריך יותר מזה? בחיי ששום דבר. הביקורות קטלו (הם קראו לזה "ארבע קלישאות ולוויה אחת"), אבל אני אהבתי את העיבוד הטלוויזיוני לסרט האלמותי עם יו גרנט ואנדי מקדואל (שאפילו מבליחה פה לרגע בתפקיד קטן), אולי כי באתי בלי ציפיות. באמת שלא ברור לי מה הפריע למבקרים קפוצי התחת. שינוחו. לא כל סדרה צריכה להיות "מלחמה ושלום" (עונה אחת, 10 פרקים, yes vod).

The Marvelous Mrs. Maisel (גברת מייזל המופלאה) – אוששששש. אין מילה אחרת לתאר את הסדרה הזו שהיא ממתק אמיתי ואני ממש לא יכולה לחכות שתהיה לה עונה חדשה. קודם כל השחקנית הראשית, רייצ'ל ברוסנהאן, מהממת. דבר שני, העלילה מתרחשת בניו יורק בשנות ה-50, מה שאומר תלבושות נהדרות. והכי חשוב – העלילה מביאה את סיפורה של עקרת בית יהודיה ניו יורקית שמגלה שיש לה כישרון לסטנד אפ ויוצאת להגשים את החלום למרות התקופה השוביניסטית והתמידת הגרועה של המקצוע (3 עונות, אמאזון. העונה שלישית עלתה בדצמבר. חיכיתי לה מאוד, אבל איכשהו נדמה שהקסם פג).

The last man on earth (האיש האחרון בעולם) – מהסדרות האלה שמתחילות מקסים, שנון ומקורי ואז לאט לאט מאבדות גובה. ראיתי את העונה הראשונה, ואת הבאות אחריה לא שרדתי. הרעיון מגניב – קורותיו של האיש האחרון שנותר על כדור הארץ, אחרי שוירוס מסתורי חיסל את כל האנושות. הוא מסתובב באמריקה ואפילו חושב להתאבד, עד שהוא מגלה שהוא בעצם לא לבד ויש – כמובן – גם אישה ששרדה. יש דיאלוגים מצחיקים, כמו כשהיא אומרת לו את המשפט הבנאלי שלא הייתה שוכבת איתו גם אם הוא היה האדם האחרון בכדור הארץ, ואז חושבת שוב:)

ויש כמובן גם את הסדרות האלה שכולם כבר ראו, אבל זהו לא סיבה לדלג עליהן, ואם במקרה אתם נמנים על השניים שלא ראו – אז תעשו לעצמכם טובה ותשלימו מתישהו: פארגו, נרקוס, סמוך על סול, שובר שורות, בית הנייר, סיפורה של שפחה, דברים מוזרים, מראה שחורה, שקרים גדולים קטנים, שומר הראש.

בקטגורית ה"ראיתי והיה טוב אבל לא וואו": אוזרק (משפחה נורמטיבית מסתבכת בחובות, נמלטת מביתה והופכת למשפחת פשע. מתח טוב, שחקנים אחלה ובסך הכל כיף), ברואדצ'רץ (סדרת מתח בריטית, כל עונה היא פשע לא מפוענח. ראיתי את כל שלוש העונות, הראשונה הייתה טובה, השאר פחות). החוטאת (תעלומת רצח – יש מתח וזה עשוי טוב, אבל לא מאוד אמין ולעיתים קשה לעיכול).

ויש גם "התחלתי ולא שרדתי עד הסוף": ג'ט (אפילו לא יודעת להגיד למה. אולי התחלתי אותה בתקופה לא טובה. נראה שהיה פוטנציאל), הבושם (עלילה מופרכת והרבה יותר מדי גופות מרוטשות), היעלמותה של מדלן מקאן (להראות שלא כל סיפור אמיתי מדהים הופך לסדרה מדהימה).

וואו, נראה שראיתי ממש הרבה בשביל מישהי שטוענת שאין לה זמן לכלום. לא יודעת אם להיות גאה או להתבייש. אניווי, המלצות בתמורה יתקבלו בברכה.