החודש השני: תרבות ואמנות

רבים מחבריי שואלים אותי איך יש לנו כוח לכל זה. אני עונה להם שזה חשוב מבחינה חינוכית להתפתחות הילד, שאלה הערכים שעל בסיסם אנחנו מגדלים את כל ילדינו, ושאם יכולתי הייתי גם מניקה אותו עד גיל ארבע ומשאירה אותו ללמוד בחינוך ביתי עד הצבא (שאליו הוא כמובן לא יילך כי הוא יהיה פציפיסט טבעוני ופעיל בגרינפיס). סתאאם, אני עונה להם שאין ברירה, ושאם עשינו לאחד צריך לעשות לכולם ושבתכל'ס חינוך זה עבודה ממש קשה ולכן שיחשבו טוב טוב לפני שהם מתחילים עם זה (גם עם שנת בר מצווה, אבל גם עם ילדים באופן כללי למי שזה עוד רלוונטי לו).

החודש – רק החודש השני, כן? – כבר נדרשנו לאלתר. כי אחרי שכבר נתנו לגיא את דף החודש עם כל הפעילויות והמשימות, התברר שאלון נוסע לחו"ל לשבועיים (!) מתוך החודש הזה, שלחבר של גיא יש בר מצווה בדיוק ביום של אחת הפעילויות (שמתרחשת רק בשבת הראשונה של כל חודש, כך שאי אפשר להזיז) ושבגדול אני יכולה לקחת את התוכניות היפות שלי ולדחוף אותן אתם יודעים לאן. ולמרות זאת, בסוף יצא חודש סבבה לגמרי, שהיו בו גם התנסויות ראשונות לנו ולא רק לגיא (סיבה טובה כשלעצמה לעשות את הפרויקט הזה).

החודש הוקדש לתרבות ואמנות, ואם תשאלו את חתן השמחה, שיא החודש היה כשלקחתי אותו בפעם הראשונה בחייו לראות סרט בקולנוע VIP. הוא רצה את זה כבר הרבה זמן, וכל הדרך פינטז איך הוא משתרע על הכורסה וטוחן נאצ'וס תוך כדי שתיית ברד.

הלכנו לעיבוד החדש של "נשים קטנות" – גם כי זה חודש תרבות ואמנות והייתה לי הפריבילגיה להחליט שהולכים לסרט "איכותי" שהוא בחיים לא היה בוחר ללכת אליו בעצמו, וגם כי בתכל'ס זה היה הסרט היחיד שהוקרן ב-VIP בשעה נורמלית (יש רק קולנוע VIP אחד שמכניס ילדים בני פחות מ-18 – יס פלאנט בראשון לציון, ושעות ההקרנה שם כל כך משונות. למשל סרט שמותר מגיל 14 – ונגיד שגיא היה עובר בתור בן 14 – מוקרן רק בחצות. ממש מוזר). אניווי, למרות החששות היה אחלה סרט וגם אני וגם הוא נהננו מאוד (בואו, כששרועים על כורסה, טוחנים נאצ'וס ושותים ברד קשה שלא להנות). שנינו הסכמנו שיהיה קשה לחזור לראות סרט בקולנוע רגיל.

חוץ מזה תכננו לנסוע החודש גם לסדנאות האמנים בקיבוץ עין הכרמל. זה אירוע שקורה רק בשבת הראשונה בכל חודש, אז מתכנסים בקיבוץ אמנים מסוגים שונים – מנפחי זכוכית, רתכים, ציירים וכו', ומוכרים את היצירות שלהם תוך כדי הדגמה. נשמע מאוד תרבותי ואמנותי, אבל כאמור – תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הבר מצווה של החבר יצאה בדיוק בשבת הראשונה של החודש, אז התוכנית בוטלה.

במקום זה אלתרנו פעילות אחרת, שהתגלתה כמיוחדת ומגניבה. הלכנו לסדנת ציור ב-VR, שזה משהו שלא עשינו מעולם, לא שמענו עליו מעולם ולא היה לנו מושג מה בכלל עושים שהם. וכך, הגענו לבית של אישה דתייה במוצא (כן כן), שהכניסה אותנו לחדר, כיבדה אותנו בתה ועוגה והסבירה לנו שהרעיון הוא שחובשים את המסיכה של ה-VR, מחזיקים ביד אחת שלט שמתפקד כפלטת צבעים וביד השנייה מחזיקים שלט שמתפקד כמכחול/מברשת – ומציירים בתוך עולם תלת ממדי.

• 

• 

• 

האמת, היה כיף מאוד. בשלט של הפלטה יש כלים שמאפשרים לצייר במלא סגנונות בכל מיני רקעים, עוביים של מברשות וצורות של קווים, ואפשר גם להוסיף אפקטים כמו לפזר כוכבים או עשן או להדליק אש וכו. מאחר שהציור הוא תלת ממדי אתה יכול להיכנס לתוך הציור של עצמך או להסתכל עליו מזוויות שונות, ואפילו "לבקר" בציור של מישהו אחר. אפשר גם להגדיל או להקטין את הציור, להתרחק ממנו ולהתקרב וכו'. למי שמסתכל מהצד זה נראה די מגוחך, אבל יש בחדר מסך טלוויזיה שאפשר לראות עליו מה מצייר מי שמרכיב את המסיכה, וככה כשמישהו מנופף ביד מצד לצד אפשר להבין הוא מצייר קשת ולא עובר התקף אפילפטי. הנה לינק לסרטון קצר שמדגים על מה מדובר:

בעודנו מציירים תהיתי מתי תהיה התערוכה הראשונה של ציורי VR. האפשרויות פה כל כך מגוונות שאני מתפלאה איך זה לא קרה עד היום (וגם כמה התרחקנו מימי המודל המיושן של קערת פירות על שולחן). האמת שבהתחלה הנטייה (לפחות שלנו המבוגרים) הייתה לצייר כאילו שיש לפנינו דף רגיל, אבל זה לגמרי מחמיץ את הרעיון. ברגע שמתרגלים לתלת ממדיות זה מאוד מאוד מגניב. אני למשל עשיתי שרשרת לולאות כזו, כמו ששמים בסוכה, וקשה לתאר במילים כמה זה מאתגר – ומהנה – לעשות לולאות במרחב שמשתלבות זו בזו. גיא מצידו הקפיד לנסות את כל הכלים שהתוכנה מציעה והתלהב משפע האפשרויות.

עוד במסגרת החודש אלון העביר לגיא סדנת צילום. השבת שתוכננה לכך הייתה גשומה וקפואה, ולכן הם עשו שיעור תאורטי בבית, שבמסגרתו אלון הסביר לגיא על הצמצם והמהירות (וואלה, זה מסובך ממש) וכו'. גיא שאל שאלות חכמות וקיבל הסבר מפורט גם על גדלי העדשות. את השיעור המעשי הם דחו בשבוע, ועשו אותו במהלך טיול ג'יפים שאליו יצאו (בדיעבד היינו צריכים לקחת אותו לתערוכה של "עדות מקומית", אבל אלון ואני היינו כבר ולא התחשק לנו ללכת שוב).

• 

• 

• 

• 

הפעילות האחרונה שעשינו החודש – וגם היחידה בהרכב משפחתי מלא – הייתה לשיר (או יותר נכון לזייף בטירוף) בקריוקי. עכשיו, כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו משפחה של זייפנים, וגם לא מצטיינים מי יודע מה בטעם מוזיקלי משובח (אלון וגיא קצת מעלים את הרמה, אבל כל השאר מתפלשים בשילוב מחריד של מזרחית, מרגי ועופרה חזה. הבינג סייד דאט, חייבת לציין שבקריוקי יש יתרון גדול דווקא לשילוב המחריד הזה, שבלי ספק מרים הרבה יותר מהשירים העאלק איכותיים של צמד הפלצנים). אניווי, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו כמשפחה בקריוקי – והיה כיף!

היינו שם שלוש שעות ויכולנו להישאר יותר. שרנו שירים מזרחיים (כל מיני לירן דנינו שלא הכרתי), שירים אייקוניים (מי אמר הוטל קליפורניה), שירים נוסטלגיים (איך לה היה להם את "ליל חנייה", איך) וגם שירים איכותיים, כיפיים ומקפיצים. זייפנו בלי הכרה והיה מוש.

בחלק המשימות גיא קיבל מאלון וממני פלייליסט של השירים שגדלנו עליהם, בצירוף הסבר על כל שיר, כמו איפה שמענו אותו לראשונה, מה הוא מזכיר לנו, למה הוא משמעותי לנו ולמה חשוב לנו שהוא יכיר אותם. את הפלייליסט הזה הכנו במקור לשנת הבת מצווה של שחר, וגם איתמר קיבל אותו להאזנה בשנת הבר מצווה שלו. לא שינינו מאז שום דבר, חוץ מזה ששחר קיבלה דיסק ואיתמר גיא כבר קיבלו פלייליסטים לטלפון.

בפלייליסט שלי היו שירים כמו la boum (שהיה הסלואו הראשון שלי), Thriller של מייקל ג'קסון (שהערצתי כשהייתי בגיל שלו והיה אחד הווידאו קליפים הראשונים שראיתי בMTV), דני רובס (ששמעתי בווקמן בדרך חזרה מהטירונות תוך כדי בכי מטורף על זה שנוסעים ישר לבסיס החדש ולא חוזרים הביתה) וגם עופרה חזה ו-hotel california. בדיסק של אלון היו שירים כמו "את לא כמו כולם" של משינה (שיר החתונה שלנו), שמוליק קראוס (שהוא שמע בקסטות בטרקים במזרח) נורית גלרון, בנזין, דיויד בואי ואלן פארסונס.

גיא הכיר את כל השירים בדיסקים (הוא באמת הכי מוזיקלי במשפחה שלנו). על הרשימה שלי הוא אמר שהשירים בה "ישנים". על זו של אלון הוא אמר שאהב שרוב השירים בה היו באנגלית, כי הוא מעדיף שירים באנגלית.  תכל'ס, אני מתה על ה"משימה" הזו. חבל שאין לי עוד ילדים שיחגגו בר/בת מצווה ויקבלו אותה (טוב, לא באמת).

המשימה האחרונה שלו לחודש הזה הייתה לפתוח את ספר האמנות לילדים שיש לנו בבית, לבחור מתוכו שלוש יצירות ולספר לנו עליהן. מדובר בספר נפלא שנמצא בבית כבר שנים ולמרבה הצער נפתח עד היום רק פעמיים – בפעם הראשונה בשנת הבת מצווה של שחר, ובפעם השנייה בשנת הבר מצווה של איתמר…

אז גיא פתח אותו בפעם השלישית, ואחרי חצי שעה חזר ואמר ששום דבר משם לא מעניין אותו. יכולתי לשמוח על זה שלפחות הוא הסתכל בציורים, אבל התעקשתי שהוא יבחר בכל זאת שלוש יצירות ויעמוד במשימה. אחרי התלבטות רבה הוא בחר ב"הטייל מעל מעל ים הערפילים" (בתמונה מימין), ציור שמן מ-1818 של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ב"הבית ליד המסילה" (משמאל), ציור מ-1925 של הצייר האמריקאי אדוארד הופר (ששימש השראה לבית שעיצב היצ'קוק בסרט "פסיכו" ולבית בסדרת "משפחת אדאמס"). וב"פחית המרק של קמפבל" של אנדי וורהול (בתמונה הבאה).

בצירוף מקרים מוזר ומעניין (או שאולי זה בכלל משהו גנטי), שניים משלושת הציורים שגיא בחר היו אלה שגם איתמר בחר בשנת הבר מצווה שלו. ולא רק שגיא לא ידע מה איתמר בחר, גם איתמר עצמו לא זכר את זה. את הפחית שניהם בחרו כי ציור דומה תלוי אצלנו בסלון, אבל לגבי ים הערפילים אין לי שום הסבר.

בסוף החודש קצת התבאסתי מזה שלא לקחנו אותו לשום הצגה, קונצרט או מוזיאון "איכותיים", שהם מה שאנחנו מכירים כ"תרבות ואמנות" קלאסיים. אבל אי אפשר להספיק הכל, והתנחמתי בזה שהוא כן נחשף קצת לציורים אייקוניים וגם לסרט "איכותי" אחד. ובתכלס זה לא שהוא לא היה אף פעם בהצגה או במוזיאון (לגבי קונצרט, זה לא קרה וכנראה שגם לא יקרה). העיקר שהיה מעשיר ומעניין – ושעוד חודש עבר.