נורבגיה – חלק א' (Stavanger to Bergen)

אחרי שכבר סיפרתי הכל על הטרק המדהים של Kjeragbolten, אפשר לעשות רגע הפסקה ולחזור אחורה לתחילת הטיול שלנו בנורבגיה, לטובת הצדק ההיסטורי ומי שזה מעניין אותו.

יצא שנפרדנו משטוקהולם בגשם שוטף, שלזכותו ייאמר שהתאפק יפה עד שנעזוב. מילה קטנה על מזג האוויר (תדמיינו לרגע שאנחנו בריטים): מזג האוויר פה מתעתע מאוד ואפילו אתרי האינטרנט לא מדביקים את קצב השינויים המהיר. כדי לתכנן נכון את היום לא מספיק להסתכל על התחזית היומית אלא צריך לבדוק מה קורה בכל שעה – וגם אז זה לא מבטיח כלום. זה היה נכון לשבדיה וזה נכון עוד יותר לנורבגיה. אנחנו מוצאים את עצמנו מסתכלים איזה שבע פעמים ביום באתרי מזג אוויר סקנדינביים, כולל להצליב בין כמה אתרים שונים.

הטרקים בדרום נורבגיה היו היעד הראשון שלנו במדינה, אבל עד הרגע האחרון בכלל לא ידענו אם נוכל לעשות אותם כי מזג האוויר היה נראה בתחזית אפור וגשום. בהתחשב בזה שלא הכנו תוכנית חלופית זה עשוי היה להיות מבאס מאוד. בסופו של דבר היה לנו מזל, ומזג האוויר היה מושלם (יום אחרי שעזבנו את דרום נורבגיה היה שם שלג!).

אז נחתנו בצהריים בשדה התעופה של Stavanger. זו טיסה של שעה ורבע משטוקהולם ולאורך כל הדרך רואים את פני הקרקע. מה אגיד לכם, נורבגיה נראית מהמם מהאוויר, כולה בצבעי חום, כחול וירוק, וככל שמתקרבים לנחיתה הצבע הירוק משתלט על הנוף.

כשירדנו מהמטוס, אחרי שלקחנו את האוטו ויצאנו לדרך, הרגשתי מיד שמשהו פה שונה, אבל לקח לי כמה דקות של נסיעה עד שהצלחתי לשים את האצבע מה זה. קשה להסביר, אבל הצבעים פה כל כך חדים – הירוק מאוד ירוק, הכחול מאוד כחול – כאילו התמונה הרבה יותר בפוקוס. אולי זה האוויר הנקי או משהו אחר, אבל התחושה היא באמת כאילו מישהו ניקה ביסודיות את העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים על העולם וזה נפלא.

מהשדה נסענו לעיר Stavanger, סתם כי רצינו לראות איך נראית כאן עיר גדולה יחסית (130 אלף תושבים). גילינו עיר נחמדה מאוד עם חלק מודרני של בתי קומות לצד איזור ישן ליד הנמל עם בתים לבנים לצד צבעוניים. היה יום ראשון והכל היה סגור אז הסתפקנו בסיור רגלי קצר וממצה:

משם נסענו לעיירה שכוחת האל Lysebotn, שנמצאת בקצה הפיורד Lyse וייחודה מתמצה בכך שהיא הנקודה המיושבת הקרובה ביותר לתחילת הטרק שתוכנן לנו למחרת (זה עם הסלע בין הצוקים. כן, התחלנו הכי חזק שלנו ואז הגברנו). הנסיעה לוקחת שלוש שעות, בעיקר בגלל שאחרי שעה הכביש נהיה חד מסלולי ולא רק שצריך לנסוע ממש לאט, צריך גם לעצור בכל פעם שבא רכב ממול.

הנוף בדרך משתנה מכזה:

לכזה:

זה לא דומה לשום דבר שראיתי קודם. קצת כמו No men's land. אין מקומות יישוב, אין צמחייה ויש הרבה אגמים קפואים וכתמי שלג שטרם נמס. באיזשהו שלב בדרך (שאגב פתוחה רק מאמצע מאי עד אוקטובר) מתחילים פתאום לראות מלא ערימות אבנים כאלה:

כשאני אומרת הרבה אני מתכוונת לאלפים. לאורך כל הדרך, קרוב לכביש ורחוק ממש, בתוך המים ומחוצה להם. אלון אומר שבעברית קוראים להם רוג'ום – מילה שלא שמעתי בחיים. באנגלית, כך מתברר, קוראים להם cairn. בכל מקרה, אלא ערמות אבנים שבמקור נועדו לסמן את הדרך במקרה של ערפל, ומאז נהיה מנהג כזה של המטיילים באיזור להשאיר אחריהם ערימות כאלה לאורך הדרך.

ב-Lysebotn התמקמנו בבית חווה שהוא אחד משני מקומות הלינה היחידים בעיירה, בשם Hauana B&B (חוץ מזה יש גם קמפינג, ולכולם צריך להזמין מקום מלא זמן מראש). מדובר בבית של זוג מקומי שבקומה השנייה עיצבו 5 חדרי שינה קטנטנים אבל מקסימים לאורחים, כולל חדר ילדים. חדרי המקלחות והשירותים, שלושה במספר, נמצאים בבניין נפרד, מה שבהתחלה קצת הרתיע, אבל התברר כלא מפריע בכלל (חוץ מאשר אם אתם צריכים פיפי בלילה). והכל נקי מאוד ומטופח.

בכניסה לבית מורידים את הנעליים ומכאן והלאה בכל פעם שיוצאים החוצה נועלים את אחד מעשרות זוגות הקרוקס הכחולים שמונחים שם. כמה נוח. בעלת הבית מבשלת את ארוחת הערב וכל האורחים סועדים ביחד (הקטע החברתי נחמד, האוכל פחות).

אחרי האוכל אין כל כך מה לעשות (כיאה לחור שכוח אל) אלא אם אתם רוצים לשבת בסלון המשפחתי, להתעטף בעור כבשה ולראות טלוויזיה. אנחנו העדפננו להתייחד עם הלפטופים שלנו בחדר, מה שסיפק לי די והותר זמן להוריד תמונות ולהתחיל לכתוב את הפוסט הזה.

למחרת, כאמור עשינו את הטרק עם הסלע, וכשסיימנו את המסלול נסענו ליעד הבא, מלון Preikestolen Fjellstue, שגם לו יש יתרון אחד בולט – הוא נמצא בדיוק בחניון של מסלול הטרק הבא שלנו, Priekestolen (צוק המטיף). גם המלון הזה וגם הקודם היו מאוד מאוד בסיסיים, עם אוכל בינוני ומטה, אבל המיקום שלהם היה פצצה, ולכן הם הצדיקו את הבחירה.

Priekestolen נחשב לאחד הטרקים הכי מפורסמים בנורבגיה, אם לא המפורסם שבהם. והאמת – בצדק. זה מסלול לא קל של ארבע שעות (כולל הפסקות ותמונות), אבל בהשוואה לטרק הקודם הוא ממש טיול בפארק (עלייה של 300 מטר לעומת 400 זה כבר שיפור).

המסלול יפה ממש, אפילו יותר יפה מה-Kjeragbolten. רובו מדרגות אבן (תלולות!) ושבילי עץ והוא עובר ביער וגם בשטח פתוח.

יצאנו קצת אחרי 8 בבוקר וב-10 כבר היינו על הצוק. ואיזו תחושה מדהימה זו הייתה. הגובה מהמם והמרחב הפתוח של הפיורד גורם לך לרצות לעוף. כולם רוצים להצטלם ממש בשפיץ של המצוק ויש תור של אנשים. בצד השני יש איזו נקודה ממול שכל הצלמים נעמדים עליה גם הם בתור, כל אחד לפי המקום של הבן זוג שלו בתור השני, וזה ממש מצחיק.

כשהגיע התור שלנו להצטלם בדיוק נכנסה השמש, אז איפשרנו לאנשים אחרים לעקוף. כשהם התפלאו למה וענינו שאנחנו מחכים שהשמש תחזור, פתאום ראיתם איך נדלקה להם הנורה הזאת מהסרטים המצוירים, ומאותו רגע אף אחד לא רצה להצטלם וכולם חיכו לשמש. היה מצחיק ממש. בסוף זה מה שיצא:

אחרי המסלול נסענו לברגן (Bergen). זו נסיעה ממש ארוכה – 6.5 שעות, כולל מעבורת בדרך – אבל העדפנו לא לעשות עצירה בדרך אלא להתפנק במלון שווה בעיר גדולה ולקום מחר מאוחר. בדרך מזג האוויר התכער בהדרגה – משמש לעננים, מעננים לגשם, ובסוף מגשם לשלג. כשהגענו לברגן היה גשום, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בעיר הגשומה בעולם, עם יותר מ-300 ימי גשם בשנה, ובזה שכבר ניצלנו כנראה את כל המזל שלנו בתחום מזג האוויר, זו לא הייתה הפתעה גדולה.

ברגן נחשבת לבירת הפיורדים, ולטעמי מספיק להקדיש לה יום אחד. יש בה נמל עם שוק דגים נחמד, רובע של בתי עץ עתיקים בני כאלף שנה, ורכבל שעולה לאחת הגבעות שמקיפות את העיר לתצפית מהממת ממש (קחו בחשבון שהתור לרכבל ארוך ושממש ממש קר שם למעלה). אז הסתובבנו קצת ברחובות, עלינו לתצפית (למזלנו זכינו להגיע למעלה בדיוק בשלוש דקות השמש היחידות באותו יום) ואת שאר היום העברנו בשיטוט בין חנויות לחיפוש מקלט מהגשם. מאחר שהשרירים שלנו היו תפוסים מהיומיים האחרונים, אף אחד מאיתנו לא התלונן על יום המנוחה הזה. הנה כמה תמונות מברגן היפה: