יאפ, עשיתי את זה!

גם עכשיו כשאני מסתכלת על התמונה הזאת רועדות לי הרגליים.

זה היה הדבר הכי מפחיד, הכי מטומטם והכי מדהים שעשיתי בחיים.

בא לי לצרוח מרוב שזה פסיכי. 

כמעט 6 שעות לקח הטרק ל-Kjeragbolten ובחזרה, והיה קשה בטירוף. הלכנו 13 ק״מ בשיפוע של 400 מר (מגובה 600 מ' לגובה 1000 מ'), תפרנו שלושה הרים בהלוך ושלושה הרים בחזור, טיפסנו על מצוקים חלקלקים והלכנו חלק מהדרך בשלג שעוד לא נמס. לא פשוט בכלל, גם למי שבכושר יחסית טוב ורגיל לטרקים.

ומה שהכי גרוע זה שכל הדרך יש את ההתלבטות הזאת. לעלות על הכדור או לא? ואם לא, אז בשביל מה לעשות את כל הדרך? ומה דורש יותר אומץ – לעשות מה שהכרזת פעם שתעשה או לוותר ולהודות שטעית? איזה עשר פעמים בדרך החלטתי והתחרטתי, אכלתי את הראש לכל מי שחלף על פנינו (עלית? איך זה? כדאי? מפחיד?). במיוחד סבל אלון, שמלכתחילה הודיע שאין לו שום כוונה לעלות. כדי להרגיע אותי הוא אמר שהוא יעלה איתי, אבל היה ברור לשנינו שזה לא יקרה בחיים.

ואז הגענו. פתאום משום מקום, אחרי כמעט שלוש שעות של הליכה, ראינו את הכדור הזה תקוע בין הצוקים, ואיזה 10 אנשים מסתובבים סביבו, אף אחד לא בטוח מה לעשות. 

דבר ראשון הלכתי מסביב כדי לראות איך בכלל עושים את זה. ככה לימדו אותי, קודם כל לאסוף מודיעין. מתברר שכדי לעלות על הכדור צריך ללכת מאחורי סלע גדול ואז יש מעבר צר ממש, גם הוא על פי התהום, שממנו צריך לדלג בצעד גדול אל הכדור. בקצה של הסלע הגדול יש זיז, מעין טבעת ברזל, שאמורים להחזיק בה כדי לא לאבד שיווי משקל לפני שמדלגים לכדור. פחד אלוהים, וזה עוד לפני שבכלל עלית!

עמדתי בצד. אמרתי שאחכה לראות מישהו אחר עושה את זה ואז אחליט. אחרי כמה דקות באו שני גברים מבוגרים ובחור צעיר. הצעיר ואחד המבוגרים עשו את זה בלי למצמץ בכלל, מדלגים כאיילות מחייכים מאוזן לאוזן ומסמנים וי באצבעות. המבוגר השני השתפן (הסטטיסטיקה של שומר החניון אומרת שרק פחות מ-40% מעזים). המבוגר עלה קצת הסתבך בדרך חזרה, כשצריך לדלג בחזרה מהכדור ולהיצמד שוב לסלע הגדול. לחזור הרבה יותר מפחיד מלעלות, הוא אמר לי כשירד. יופי, תודה באמת.

עכשיו זה המאני טיים, המשכתי לדבר לעצמי, לא תהיה עוד הזדמנות. זה עכשיו או לעולם לא. נו יאללה, הגעת עד לפה. וחוץ מזה תכף מגיע ענן גדול שיסתיר את השמש אז כדאי שתחליטי מהר.

החלטתי להתקרב רק כדי להציץ. שום החלטה עוד לא נפלה (כן כן, בחירת מילים בעיתית משהו). ביקשתי מהגבר המבוגר שעלה לפניי לחכות לי ליד הסלע הגדול למקרה שאצטרך עזרה. השבעתי אותו שהוא לא זז משם עד שאני יורדת. הוא היה נחמד ותומך והסכים.

אני מקיפה את הסלע הגדול ומחזיקה בזיז. הלב שלי על 200 ואני מזיעה כמו סוסה. זהו, אני עושה את זה. אין מצב שהגעתי עד פה ואני מסתובבת חזרה. רק לא להסתכל למטה, אני משננת את מה שאמרו לי המטיילים שפגשנו בדרך, רק לא להסתכל למטה. אני מושיטה רגל אחת אל הכדור, יאללה עכשיו נשאר רק להעביר גם את הרגל השנייה ואת שם.

כשהייתי קטנה, בכל פעם שפחדתי לעלות על מתקן בלונה פארק למשל, הייתי אומרת לעצמי שלאף אחד לא קרה כלום ואין סיבה שדווקא לי יקרה משהו. זה עזר אז, ומצאתי את עצמי חוזרת על המשפט הזה בראש גם עכשיו. יאללה, תעבירי כבר את הרגל. ואל תסתכלי למטה!

זהו, אני על הכדור. אלון מצלם במרץ (הוא לחוץ מוות. מרוב לחץ שכח לצלם גם בטלפון). לוקח לי כמה שניות להירגע ואז גם אני מסמנת וי באצבעות כמו כל אלה שעלו לפניי. הרגליים שלי קצת בפישוק אבל אין כוח שבעולם שיגרום לי אשכרה להרים רגל אחת ולהצמיד אותה לשנייה. אני לא נושמת, אז להזיז רגל?

50 תמונות אחרי, הגיע זמן לחזור. אני מסתובבת ורואה שהמושיע שלי מחכה לי כמו שהבטיח ליד הסלע. אני קופצת, משעינה יד אחת על הסלע הגדול ואת השנייה מושיטה אליו, ליתר ביטחון. עשיתי את זה – ונשארתי בחיים כדי לספר!

הרגליים שלי רועדות בטירוף. המתח העצום משתחרר ומתחילות לרדת לי דמעות. הבחור לא מבין מה קרה, אז אני מסבירה לו שהכל בסדר, שאלה דמעות של שמחה. אני חייבת לשבת רגע להירגע. כשהרגליים מפסיקות לרעוד אני הולכת מסביב, למקום שבו אלון עמד, רק כדי לראות שהוא בינתיים משכיר את שירותי הצילום שלו לכל מי שבא לבד ואין מי שיצלם אותו.

בול חמש דקות אחרי שירדתי מהכדור השמש נעלמת וערפל מכסה את האיזור. מי שעולה עכשיו יכול באותה מידה להצטלם גם בגינה ליד הבית שלו, במילא לא רואים כלום. איזה מזל היה לי.

אחרי מנוחה קצרה ועוד כמה תמונות של הפיורד אנחנו מתחילים לעשות את כל הדרך חזרה. אתה מאמין שעשיתי את זה, אני שואלת את אלון והחיוך לא יורד לי מהפנים. לא היה לי ספק אפילו לרגע, הוא עונה.

***

לסיום, הנה עוד כמה תמונות מהטרק המהמם הזה, שאגב שווה גם אם לא עולים על הכדור בסוף: