ארבע שנים בלי אבא

קץ האב / נתן אלתרמן

זֶה אָבִיךְ. זֶה אָבִיךְ עַל מִטַּת הַבַּרְזֶל.
אֶת נִגַּשְׁתְּ אֶל חֶשכת פִּנָּתוֹ.
וַיַרְאֵךְ לִבְלִי שׁוּב, ויֶחֱזק מִברזל
וְלֹא נִסְתַּתְּרָה בִּינָתוֹ.

הוּא שָׁאַל לְךָ מִתֹּהוּ חָלְיוֹ, מֵעֲבִי
מַחְשַׁכָּיו הוּא שָׁאַל לָךְ. מֻכֶּה עַד חֵךְ.
וְעֵת בָּאת וְתַגִּידִי אָבִי, אָבִי
וַיֶחֱזַק מִבַּרְזֶל וַיְחַיֵּךְ.

וַתֵּדְעִי כִּי נִטַּל הַדִּבֵּר מֵאָבִיךְ
וְהִכְבִּיד הַמַּחֲנָק. וַיִּיגָע,
רַק עֵינָיו הַחַיּוֹת עַל פָּנַיִךְ הוֹלִיךְ
כְּאִלּוּ יָדוֹ בָּךְ נָגְעָה.

כִּי קָרְבָה הָרָעָה מִכָּל הָרָעוֹת,
כִּי שָׁטְפָה עַד צַוָּאר וַתְּעַלֵּעַ.
אֵלַיִךְ שִׂפְתֵי הָאָב נָעוֹת,
וְקוֹל הָאָב לֹא יִשָּׁמֵעַ.

כֹּחוֹתָיו שֶׁיָּכְלוּ לַעֲמַל הַנְּשִׁימָה,
וּפָנָיו הַטּוֹבְעִים בָּעִנּוּי,
מְתוּנִים וּצְלוּלִים, כָּל עוֹד בּוֹ נְשָׁמָה,
אֵין תְּמוּרָה לְטִיבוֹ וְשִׁנּוּי.

גַּם מִבעד לַחֹלִי הַמַּר מִן הַבּוֹר
מַחְשַׁבְתּוֹ לֹא תֵּדַע לָהּ מְנוּחָה.
זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לְחַשֵּׁב וְלִסְפֹּר
וְלִדְאֹג דַּאֲגַת מָּחָר.

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ,
רַק לוֹמַר דִּבְרֵי אִישׁ וָאָב.
זוֹ חַיּוּת יֵשׁוּתָם שֶׁחָדְרָה כָּעָשׁ
בְּעֻמְקי הַיּוֹמְיוֹם וּפְרָטָיו.

מִמֵּאָה יֵעָקֵר וְנָפַל כָּרוּת,
וּבְאַחֲרוֹן לֹא יוּכַל הִכָּנֵעַ.
קָשִׁים, קָשִׁים הָאָבוֹת לָמוּת,
כָּאַלּוֹן הַקָּשֶׁה הִקָּרֵעַ.

אַתְּ הַיְשִׁירִי הַבִּיט בּוֹ. כִּי זוֹ שַׁעְתּוֹ.
אַתְּ אִמְרִי לוֹ כִּי רַע וְכִי צַר.
גַּם הַיּוֹם, בַּת, יוֹצֵא כָּל דָּבָר מִפְּשׁוּטוֹ,
אַךְ לַמָּוֶת, וְלֹא לַמְּלִיצָה.

אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ גּוֹחֵן עַל עֵינָיו הַחַיּוֹת
הָאֻמָּן הַמַּפִּיל בְּעָתָה:
הֶחֳלִי הַדַּיְקָן מְפָרֵק הַחֻלְיוֹת
וּמַתִּיר הָרִקְמָה, תָּא לְתָא.

אַתְּ רוֹאָה: הַמּוּטָל עַל גַּבּוֹ לֹא צָעַק,
לֹא רָעַד, לֹא הֵנִיעַ גַּבָּה.
כָּךְ, בְּאֵלֶם עִקּשׁ, עַד עָפָר וְעַד דַּק,
נִלְחָמִים הַשּׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם.

אֲבָל גַּם בְּשָׁכְבוֹ נְטוּל קוֹל וּמָזוֹר,
וְבְקָרְבֵךְ אֵלָיו, צַעַד צַעַד
עוֹד נִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא הַנִּקְרָא לַעֲזֹר
וְאַתְּ הַמְּבַקֶּשֶׁת סַעַד.

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹן וְהַתָּם.
זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵךְ.
אַתְּ זִכְרִיהָ, הַרְבֵּה יִשָּׁכַח וְיִתַּם,
אֲבָל בָּהּ תְּגַדְּלִי אֶת בְּנֵךְ.

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,
לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה,
כִּי לִבּוּ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב
אַחֲרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

הִפָּרְדִי, כִּי בָּא סוֹף. הוּא מַבִּיט בָּךְ. עַד קץ 
נוצְצוּ אִישׁוֹנָיו הַחַיִּים.
כִּי הָאָב לֹא יָמוּת כִּי הוּא אָב לְאֵין קץ,
כִּי שְׁאוֹלָה יֵרֵד חַיִּים.

אָפְלוּ הַפָּנִים וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת.
בְּכִי לַטּוֹב לָךְ מֵאָח וָרֵעַ.
שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת,
אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמֵעַ.

בשיר הזה נתקלתי בפעם הראשונה כשערכתי את הטקסט על ההלוויה של המשורר חיים גורי. למדתי אז שהוא עצמו ביקש מהבת שלו להקריא את השיר על קברו אחרי מותו, והמילים העוצמתיות ריגשו אותי עד דמעות (וזו לא מטאפורה, באמת מצאתי את עצמי בוכה מול המסך).

זה היה בתחילת פברואר, וכבר אז אמרתי לעצמי שאבא שלי אולי לא ביקש דבר, אבל הייתי רוצה לקרוא את המילים האלה על קברו. אתמול, באזכרה במלאות ארבע שנים למותו, הקראתי את שלושת הבתים האחרונים של השיר ואמרתי לו שבשבילי הוא יהיה תמיד "אב לאין קץ".

* * *

אחרי האזכרה, בבית של אמא, הסתכלתי שוב באלבומי התמונות הישנים. חיפשתי תמונות של אבא, אבל אבא לא הרבה להצטלם. תמיד הוא היה זה שהחזיק את המצלמה (נדמה לי שהיא הייתה מדגם אולימפוס) וצילם אותנו. אני זוכרת אותו עם המצלמה תלויה על הצוואר עושה את התנועה הזאת, עם האגודל של יד ימין, שמעבירה את התמונות בפילם. אני זוכרת אותו גם הולך לחנות של מישקה לפתח את התמונות שצילם ולקנות פילימים חדשים.

המון תמונות משפחתיות יש לנו באלבומים, אבל רק במעט מהן מופיע אבא. אבות, תצטלמו יותר עם הילדים שלכם!

ובכל זאת, הנבירה באלבום הניבה לי הפעם ארבע תמונות שלי עם אבא שמצאתי פתאום ולא זכרתי בכלל שצולמו. ארבעה אוצרות חדשים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ים של זכרונות ואוקינוס של געגועים:

אני בת 4 בערך ואנחנו בטיול משפחתי בסחנה. אני לא זוכרת את הטיול הזה אבל כן זוכרת שטיילנו המון. אף פעם לא בחוץ לארץ, תמיד בישראל. לאבא היה אוטו מהצבא ונדמה לי שאין מקום שלא הגענו אליו. לא היה כמובן מזגן באוטו ובקיץ הרגליים היו נשרפות מהחום של המושבים. בדרך היינו שומעים מערכונים של הגשש החיוור (הייתה תוכנית כזו של מערכונים ששודרה בשבת בבוקר ברדיו) ואבא היה מדקלם אותם בעל פה וצוחק. מהסחנה אני זוכרת רק שלמים היה ריח של ביצים סרוחות. נדמה לי שמאז לא הייתי שם שוב.

אני בת 7 או 8 ואנחנו בכינרת. לכינרת היינו נוסעים בכל שנה בחופש הגדול לשבוע שלם. ההורים היו מעמיסים על האוטו (נדמה לי שאבא היה מביא טנדר מהצבא) אוהל, מזרונים, צידניות וכיסאות והיינו מתמקמים באחד החופים. לרוב גם סבתא הייתה באה איתנו. היינו רובצים שבוע שלם על החוף, משחקים עם ילדים זרים, ממציאים משחקים ונהנים מהחיים. אבא היה מביא איתו חכה ומנסה לדוג דגים ואם היה מצליח היינו אוכלים אותם (אם כי אין לי זיכרון של עצמי אוכלת דג משם). זו הייתה ה-חוויה של הקיץ בשבילי.

אני מתישהו בגיל ההתבגרות, עם אמא ואבא בבריכה של בסיס תל השומר. היה לנו מנוי לבריכה הזו שכולם בה היו משפחות של אנשי צבא. היינו באים כל שבת ומתמקמים על הדשא בצד ימין המרוחק, כי שם היה דשא, צל ושקט. בכניסה לבריכה היו מגרשי טניס ונדמה לי שמדי פעם אבא היה הולך לשחק. אני זוכרת את עצמי בעיקר מסתכלת על חיילים חתיכים ומנסה להיראות קולית, וכמובן דואגת שחלילה שלא יקשרו ביני לבין ההורים והאחים שלי. אלה היו רגעים נדירים של שקט ורוגע משפחתי מצד אבא שלגמרי שכחתי מהם ומזל שהתמונה הזו הזכירה לי.

פה אבא כבר חולה מאוד, אבל עדיין מצליח להחזיק את גיא התינוק על הידיים. הדרך שבה גיא מסתכל עליו, בסקרנות ובשלווה, מרגשת אותי מאוד. גם הדרך שבה אבא עוטף אותו בידייו, שכבר היו אז חלשות מאוד, גורמת לי לבכות. כאילו בכוחותיו האחרונים אבא מבין שבין זרועותיו מונח דבר יקר ערך מאוד והוא דואג שיהיה בטוח ומוגן. אוף, כמה שהוא חסר לי.