האנוי וסאפה

נראה לי שמצאתי דרך מצוינת לסכם את ארבעת הימים הראשונים שלנו בוויאטנם בשלוש מילים בלבד: אופנועים, אורז וטעים.

למה? כי אלה התשובות לשלוש השאלות ששאלתי את עצמי: מה הדבר הראשון שעולה לך בראש כשאת חושבת על האנוי? מה המילה הראשונה שאת חושבת עליה כשאומרים סאפה? ומה המחשבה הראשונה שמתקשרת אצלך למילים אוכל ויאטנמי?

אבל נחזור שנייה להתחלה: כשאמרנו לילדים, כבר די מזמן, שנוסעים לטיול בוויאטנם לא נרשמה התלהבות גדולה. זה נע בין ”זה לא בדיוק כמו תאילנד?“ ל“מה אוכלים שם?“. כשהוספנו לדיל גם כמה ימי חופשה בסינגפור נרשמה עלייה קלה במדד ההתלהבות, אבל רק כי הם כבר פינטזו איך הם עושים סטורי מבריכת האינפיניטי שעל גג מלון Sands (המלון המפורסם של שלדון אדלסון). כשהתברר שלא נישן שם כי יש איזה כנס ואין חדרים פנויים ההתלהבות ירדה שוב. ילדים, לך תבין. מה שעושים לא טוב.

דרמה קטנה נרשמה כשהתברר שמזג האוויר בוויאטנם בספטמבר גרוע כמעט כמו בארץ, רק הרבה יותר: 32 מעלות עם 100 אחוזי לחות. נשמע באמת זוועה, אבל אלון והילדים גילו בגרות  והאשימו רק אותי (כשהאלטרנטיבה היא 45 המעלות שיש פה ביוני, זה כבר לא נשמע כל כך נורא).

והנה, בסוף בסוף הכל התגמד מול הדרמה הגדולה באמת כשיממה לפני הטיסה התברר שאנחנו צפויים לנחות בדיוק בעיצומו של טייפון היסטרי, העוצמתי ביותר שפקד את מזרח אסיה בעשורים האחרונים, מה ששיבש את כל הטיסות, את ההגעה שלנו לוויאטנם ואת המסלול שתכננו. אין ספק שקיבלנו שיעור בפרופורציות.

אז יצא שהגענו לוויאטנם באיחור של יום, שאותו בילינו בהונג קונג בהמתנה לטיסת ההמשך. כדי להעביר את הזמן לקחנו רכבת לאי והסתובבנו ברחובות בלי תוכניות. רצינו לקחת את הילדים לוויקטוריה פיק אבל היה סגור בגלל מזג האוויר שכנראה היה מאוד ערפילי למעלה. למטה מזג האוויר דווקא הפתיע לטובה: היה קצת מעונן אבל בטח לא סוער כמו שאפשר לצפות אחרי טייפון. העדות היחידה לסערה שהייתה פה רק יום קודם היו הבניינים שבכמה מהם היו חסרים לא מעט חלונות וכולם נעצרו לידם לצלם:

למחרת בצהריים עלינו על הטיסה המיוחלת להאנוי וקצת אחרי שהתמקמנו במלון יצאנו לסיבוב ראשון בעיר. למדנו מהר מאוד שזו עיר מטורפת וכאוטית, שבאמת חם ולח פה וגם שאין פה חוקים או סדר או היגיון, שכל אחד עושה מה שבא לו, ושהכסף המקומי חסר ערך לגמרי. מדינת עולם שלישי – ועוד קומוניסטית – לכל דבר.

כמה חם ולח היה? יצאנו לשעתיים בערב (!) וכשחזרנו היינו חייבים מקלחת נוספת. זה כמה.

כמה אין חוקים וסדר? דמיינו אלפי רוכבי אופנועים שמצפצפים בלי הפסקה ודוהרים קדימה תוך שהם מרכיבים שניים או שלושה נוסעים  (כמובן בלי קסדות) ומתעלמים לחלוטין מרמזורים. כולם פה (כולל מכוניות, אוטובוסים ומשאיות) נוסעים באדום, נוסעים בצהוב ואם בדיוק יצא ככה אז נוסעים גם בירוק. כשמגיעים לצומת הכלל הוא שמי שיותר אמיץ עובר ראשון. זה כל כך מטורף שבכל יום נהרגים בוויאטנם 20-30 איש בתאונות דרכים, שזה 9,000 איש בשנה! אלוהים יודע למה הם בכלל טורחים להציב רמזורים.

הולך רגל שרוצה לחצות כביש בהאנוי מתמודד עם משימה מסובכת שכדי לצלוח אותה עליו למלא אחרי שורה של הנחיות שכל סטיה מהם עלולה להסתיים באסון: ללכת בקבוצה צמודה, לא לעצור באמצע הכביש ובשום פנים ואופן לא לחזור אחורה, לא משנה מה קורה. ”אם תלכו קדימה האופנועים כבר יעברו מסביבכם“, הסבירו לנו, "אבל אם תעצרו ידרסו אתכם".

האופנועים כל כך שולטים במרחב הציבורי פה שהם תופסים גם את כל המדרכות, והמדרכות שלא תפוסות על ידי אופנועים תפוסות על ידי דוכני רחוב, מסעדות מאולתרות, עצים ושלוליות של מזגנים שמטפטפים מלמעלה. בקיצור, הולכי הרגל הם בעדיפות אחרונה ואין להם ברירה אלא ללכת על הכביש ולהסתכן בדריסה במקרה הרע או בצפצוף עצבני ומבהיל במקרה הטוב.

והכסף? כל המחירים פה במאות אלפים או במיליונים של דונג (המטבע המקומי) וממש קשה להתרגל לזה שהכל נשמע נורא יקר אבל בעצם זה ממש זול. 6500 דונג שווים שקל אחד, ובקבוק מים מינרלים עולה פה 10,000 דונג שהם בערך שקל וחצי. ארוחה משפחתית במסעדה מפוארת יכולה בשקט לעלות 1-2 מיליון דונג. בערב הראשון שלנו בעיר למדנו שלשלם 100,000 דונג (15 שקל) לאננס מקולף זה משהו שרק תיירים שהגיעו לעיר לפני שעה יכולים לעשות.

למחרת בבוקר יצאנו לסיור תיירותי בעיר עם מדריך. התחלנו במוזולאום של הו צ‘י מין (ho chi minh mausoleum), שהוא אבי האומה הוויאטנמית והאיש שכולם פה סוגדים לו (תמונתו מופיעה על השטרות, בכניסה לכל בית ספר ובכל כיתה). מתחם המוזולאום שלו הוא אי  של  סדר ושל שקט בלב העיר המוטרפת.  מתברר שכשהם רוצים הוויאטנמים דווקא יודעים לשמור על החוק, על הסדר ועל הניקיון ואפילו בהגזמה. במוזוליאום הענק – כיאה למדינה קומוניסטית שמקדשת את המנהיג שלה – יש חוקים נוקשים מאוד וכל מטר מוצב חייל שמקפיד שהמבקרים לא יפרו אותם. כך למשל צריך לצעוד בטור עורפי, אסור לצלם, אסור לדבר ולאיתמר העירו אפילו על זה שהוא שם ידיים בכיסים! כל המבקרים הולכים בטור לאורך המסלול, חולפים בדממה על פני גופתו החנוטה של "הדוד" (או בובה שלה, לא הצלחתי להחליט מה שוכב שם) ויוצאים מהצד השני. 

צמוד למוזוליאום נמצא קומפלקס המגורים של הו צ'י מין. המדריך הוויאטנמי שלנו סיפר שהו צ'י מין היה צנוע מאוד ולכן סירב לגור בבית הצרפתי המפואר והיפה שהועידו לו. במקום זה הוא העדיף לגור במבנה צרפתי צנוע הרבה יותר שנמצא ליד. אבל אחרי ארבע שנים נמאס לו מהמבנה הצנוע הזה, והוא אמר שהוא רוצה לגור בבית ויטנאמי ולא בבית צרפתי. אז מיד בנו לו בית חדש, גם כן בתוך המתחם, הפעם בית ויאטנמי מסורתי בן שתי קומות עשוי מעץ. אבל אחרי 9 שנים הוא נהיה זקן מדי בשביל לעלות לקומה השנייה בבית הזה, אז הוא ביקש שיבנו לו עוד בית (כן גם הוא במתחם הזה) הפעם בן קומה אחת, ובו הוא חי שנתיים עד שמת. בקיצור, האיש לא נשמע לנו יותר מדי צנוע, וגם ארבע המכוניות שלו – שאת כולן קיבל במתנה מהקומוניסטים וכולן מוצגות לראווה במתחם – אעפס לא מעידות על צניעות יתר.

משם המשכנו ל-Temple of lietrature – האוניברסיטה הראשונה של ויאטנם שהוקמה לפני כאלף שנה. בהתחלה למדו בה רק בני המלכים, וכמובן רק הבנים שביניהם. היום זה בעיקר אתר תיירותי אבל עדיין ברחבה הגדולה (אחת מתוך חמש חצרות שיש פה) מקיימים מדי שנה את טקסי הסיום של האוניברסיטאות המקומיות. בצדי הרחבה יש לוחות אבן ענקיים נישאים על גבי צבים שעליהם חרוטים שמות (עבור  הוויאטנמים הצבים הם סמל למזל, הצלחה וחיים ארוכים). אלה השמות של בוגרי האוניברסטיה העתיקה שקיבלו את התואר ויש פה כמאה כאלה שהשתמרו. עד היום סטודנטים נוהגים להגיע לפה לפני מבחנים חשובים ולגעת באבנים כסמל להצלחה בלימודים.

היעד הבא  שלנו היה  Hilton Hanoi – בית הכלא המפורסם שבו החזיקו את שבויי המלחמה האמריקאים במלחמת ויאטנם (אומרים שאת השם נתן למקום שבוי אמריקאי שחרט את המילים על ידית של דלי כדי להראות לשבויים שיבואו אחריו שהם לא לבד). אחרי שראיתי את הסדרה המופתית על המלחמה מאוד חיכיתי לבקר שם, אבל הביקור היה קצת מאכזב.

החלק הארי של המוזיאון מוקדש דווקא לאסירים הפוליטיים הויאטנמים שהוחזקו שם לפני המלחמה, ורק שני חדרים מוקדשים לתקופת המלחמה. בחלק של האסירים הפוליטיים אפשר להתרשם מהצינוק, מהעינויים ומהתנאים המחרידים, אבל בחלק האמריקאי אין כלום מזה. יש רק כמה מוצגים (כמו חליפת טייס אמריקאי שהופל) ותמונות (כמו התמונה של ג'ון מקיין ברגע שנשבה). חוץ מזה יש גם תערוכה שלמה שמציגה תמונה מעוותת מאוד של מה שקרה, שוב כיאה למדינה קומוניסטית שעדיין חושבת שהיא יכולה לשלוט על מה שהעם יודע. כך למשל מתואר שם איך השבויים הוחזקו בתנאים נפלאים, שיחקו כל היום שחמט וכדורסל, קיבלו טיפול רפואי נפלא ולמעשה היו בקייטנה. אף מילה על העינויים, על התנאים הסנטרים האיומים, על ההרעבה, על הבידוד בצינוק וכו'. 

משחקים שח, היד העדינה של האחות הוויאטנמית והעיניים הבטוחות של החיילים השובים

בערב יצאנו לסיור אוכל שמציע טעימה מהמאכלים המקומיים. הסתובבנו במסעדות הרחוב ואכלנו מלא דברים טעימים, מרול ויאטנמי דרך המרק המקומי שנקרא Pho (ואפשר לאכול אותו עם עוף שזה Pho ga אם עם בקר שאז זה Pho ba  או עם חזיר שזה pho cha), הסנדביץ' שנקרא Banh my (ועשוי בתוך בגט צרפתי, מזכרת מהימים שבהם צרפת שלטה בוויאטנם) וגם טעמנו מה-Egg coffee שכשמו כן הוא – קפה שמוגש עם קצף ביצים מעל במקום חלב (בהתחלה זה טעים ממש, אבל כשמגיעים לקפה שמתחת זה כבר מר). בכל המקומות יושבים ברחוב על כיסאות קטנים:

מה אני אגיד לכם, האוכל הוויאטנמי טעים ממש. למעשה לא אכלתי עד עכשיו שום דבר שלא היה לי טעים. יתרון נוסף הוא שהוא לא כבד, ולכן אפשר לאכול מלא ולהמשיך לטייל. ההמלצה המקובלת לתיירים היא לאכול בדוכני הרחוב, אבל אני חייבת להגיד שזה היה קצת הארד קור בשבילי. הריח מאוד חזק, הניקיון מאוד חלש ומגישים שם חיות ואברים של חיות שממש לא בא לי לאכול. אז היינו אולי קצת יותר בררניים במקומות שבהם אכלנו, אבל בתמורה נהננו מכל ביס.

בלילה עלינו על הרכבת הלילה ל-Sapa. גם זאת חוויה שבמדריכי הטיולים נכתב ש"צריך לעשות", אבל אם פעם אכתוב מדריך טיולים בעצמי לפחות אהיה ישרה ואכתוב שאכן תהיה לכם חוויה, אבל אל תבנו יותר מדי על הקטע של השינה. למרות שהזמנו את תאי שינה שנחשבים הכי יוקרתיים ברכבות האלה לא ישנו דקה (חוץ מגיא שאמר שזו הייתה השינה הכי טובה בחיים שלו). הרכבת כל שנייה עוצרת ואז מתחילה לנסוע שוב, המזגן חזק מדי או חלש מדי ואי אפשר לשנות את העוצמה, השירותים לא פרטיים אלא משרתים קרון שלם ובסך הכל אפשר לסכם ולומר שיצאתי מאיזור הנוחות שלי. בהחלט. הנסיעה נמשכת שמונה שעות ומגיעה לסאפה בסביבות שש בבוקר. עכשיו לך תטייל יום שלם…

בסאפה היינו יומיים שבהם טיילנו בין נקודות תצפית, מפלים וכמובן בכפרים בסביבה. ראינו איך חיים המקומיים, איך הם מגדלים את האורז שלהם וגם איך הם שוחטים את החזירים שלהם (זוועה. את הצרוחת של החזיר המסכן שמעו בכל הכפר). הנופים פה מהממים, האנשים מאוד מאוד נחמדים ואדיבים וחלק ממסלולי הטיולים מאוד תירותיים אבל עדיין מהנים. היה לנו מזל גדל עם מזג האוויר שהיה שמשי וחם (אמרו לנו שבימים שלפני כן ירד מלא גשם). מתברר שיש גם יתרונות בשינויי לו"ז. מאוד בולט ההבדל בין האנוי הסואנת לסאפה הירוקה והשלווה יותר, שבה אפשר לחצות כביש בלי לדאוג אם תגיע לצד השני.

המדריכה שליוותה אותנו גרה בכפר הכי גדול באיזור סאפה שנקרא Cat Cat. לשמחתנו היא הציעה לקחת אותנו לבקר בבית שלה. זה בית עץ בן שתי קומות, שבקומה השנייה שלו מאחסנים את שקי האורז שצריכים להספיק לכל השנה ואת קלחי התירס שמשמשים להאכלת החיות. בקומה ראשונה יש את המטבח (בעצם שני מטבחים, אחד ליומיום ואחד לאירועים), את חדר המגורים ואת חדרי השינה. אין רהיטים, למעט מזנון קטן עם טלוויזיה, אין קישוטים ואין שום דבר שלא חיוני. אבל יש נוף מהמם מהמרפסת! 

המדריכה סיפרה לנו כמה דברים מעניינים על החיים באיזורים הכפריים של ויאטנם: למשל שהיא לא הלכה לבית ספר כי אמא שלה רצתה שתישאר לעזור לה בבית (היום לימודים הם כבר חובה), שהיא למדה אנגלית לבד מתיירים שהגיעו לאיזור, שאת החתן שלה שידכו לה ההורים בלי שהכירה אותו (הוא חקלאי שמגדל אורז) ושיש לה בחצר בפאלו שנותן חלב וחזירים שהיא מגדלת כדי לשחוט אותם בראש השנה (את הבשר הם יאכלו במשך כשבוע עם כל המשפחה המורחבת, ובשומן ישתמשו כל השנה).

באחד הנהרות שליד אחד הכפרים עצרנו להתרחץ ולשוט ברפסודה שאיש נחמד נתן לנו להשתמש בה:

אחרי יומיים בסאפה (במהלכם גם חגגתי יומולדת!) חזרנו להאנוי, הפעם לא ברכבת אלא בוואן יוקרתי עם כיסאות עור כמו במטוס. יוקרתי יוקרתי, אבל נסיעה של שש שעות זה לא כיף גדול גם ככה (הנסיעה אמורה לקחת 4 שעות, אבל התברר שהכביש המהיר נסגר לשיפוצים אז צריך היה לעשות עיקוף). כמו שאתם רואים, ניצלתי את הזמן כדי להוריד תמונות ולסכם את חוויותינו עד כה.

בפרק הבא: Ninh Binh & Halong Bay