יצאנו בסערה

בחיי שלא ככה תיכננתי להתחיל את הבלוג על החופשה הקסומה שלנו בוויאטנם, אבל לאלוהי הטייפון היו תוכניות אחרות, וכמו שזה נראה כרגע במבט לאחור אני צריכה בכלל להגיד תודה שיש לנו חופשה לכתוב עליה.

סגרנו את הטיול הזה כבר לפני המון זמן. לקחנו בחשבון שכשמזמינים טיסה ליעד מרוחק אפשר לבחור לעשות קונקשן בכל מיני מקומות בדרך, וכשמזמינים טיסה לתקופת חגים אפשר לקבוע מועד יציאה בכל מיני תאריכים. ההגיון אמר שככל שמזמינים יותר מוקדם ככה יש יותר אפשרויות ואתה רק צריך לבחור מה נוח לך. איכשהו קונקשן בהונג קונג יומיים לפני יום כיפור נראה לנו אז סבבה לגמרי.

הו לא. 

טייפון, מכירים? אז הכי חזק שהיה ב-50 השנים האחרונות, בדיוק בתאריך הטיסה שלנו ובדיוק מעל נמל היעד שלנו בהונג קונג. באלוהים, מה הסיכוי? 

אם זה לא Bad luck אני לא יודעת מה כן.

אז יצא שהחופשה שלנו התחילה יותר כסיוט. למעשה עד שהגענו לשדה התעופה בכלל לא היה לנו מושג אם תהיה טיסה או לא. יום קודם לכן עוד היינו בטוחים שהיא תבוטל, אז כדי לא לחכות לרגע האחרון ולהיתקע מיהרנו לעבור לטיסה הפנויה הבאה הראשונה. למרבה הצער הטיסה הזאת הייתה רק אחרי יום כיפור, מה שאומר שהיינו אמורים להפסיד שלושה ימים שלמים מהטיול. כבר כמעט השלמנו עם זה, עד שלמחרת בבוקר, ביום הטיסה, התברר שהטיסה המקורית עדיין לא בוטלה והחלטנו – יותר נכון אלון החליט, אני הייתי בדיכאון שלא איפשר קבלת החלטות  – בהימור מטורף לחזור לטיסה המקורית, ולקחת את הסיכון שהיא כן תבוטל בהמשך היום ונחזור הביתה לשופר ולצום.

כל הבוקר בחנתי את כל המפות המטאורולוגיות בעולם, עקבתי אחרי התקדמות הטייפון שעה אחרי שעה. זה לא קידם אותנו בשיט אבל העביר את הזמן. המחשבה שהטיסה תבוטל ושאיבדנו גם את האפשרות לטוס אחרי יום כיפור הייתה אכזרית. מצד שני המחשבה שנטוס אחרי כיפור כשבסוף הטיסה המקורית לא בוטלה ויכולנו להיות עליה הייתה קטלנית באותה מידה. עד הרגע האחרון זה נראה גרוע מאוד:

ידה ידה ידה, בסוף הטייפון התקדם מהר משחשבו החזאים, עבר את הונג קונג והמשיך לסין, והטיסה שלנו יצאה בזמן. נותר עוד מכשול אחד בדרך שלנו אל היעד: טיסת ההמשך מהונג קונג לוויאטנם שבוטלה מזמן, כשרק החלו הדיווחים על הטייפון, כי הסינים לא לוקחים צ'אנסים. למרבה המזל הזמנו כבר בצהריים טיסה חלופית ליום למחרת, ובפוקס השגנו גם חדר מלון בשדה התעופה בהונג קונג (כשמדובר בשדה שהיה סגור יומיים ומאה אלף איש נתקעו בו זה לגמרי לא דבר של מה בכך). ולחשוב שאת כל זה עשינו עוד לפני שידענו אם הטיסה מתל אביב בכלל תמריא! הימור מטורף. 

מה אני אגיד לכם, איבדתי כמה שנים מהחיים בגלל כל המתח והלחץ הזה. תחשבו שאמרנו לילדים שנוסעים, ואז שלא נוסעים, ואז שנוסעים בעוד שלושה ימים, ואז שבעצם נוסעים עכשיו…

אבל בסוף, כמו בסרטים, הטיסה יצאה בזמן (ועוד במטוס משודרג – הדרימליינר החדש!), הרווחנו כמעט יום שלם בהונג קונג והפסדנו רק חצי יום מהטיול בוויאטנם. והי, אנחנו גם לגמרי מוכנים עכשיו למירוץ למיליון!

חייבת להגיד גם שהחברה שתפרה לנו את הטיול בוויאטנם הייתה מדהימה ועשתה את כל השינויים הנדרשים כדי שלמרות האיחור נספיק הכל (בתקווה ששום דבר לא ישתבש יותר). אם היינו צריכים לעשות את זה לבד (להזיז מלונות, טיסות פנים וכו) לא היה לנו שום סיכוי.

אז מכאן נראה שהדברים רק יכולים להשתפר (טפו טפו). אם קודם הדאגה הכי גדולה שלנו הייתה שיהיה חם ולח, עכשיו זה נראה כמו פינוק. אמן שהפוסט הבא כבר יהיה כמתוכנן – על החופשה הקסומה שלנו בוויאטנם. 

*הזכויות על הקופירייטינג לכותרת : איתמר