זה רקוב זה? זה דבש!

נראה לי שהייתי צריכה להיוולד דנית. לגור בדירה מוארת על גדת תעלה במרכז קופנהגן ובה שלל פריטי עיצוב דניים בקו נקי ומינמליסטי. לאסוף בכל בוקר את שערי הבלונדיני לקוקו מרושל, ללבוש חצאית מתנפנפת ולרכוב לעבודה על אופניי האדומים עם סלסלת הקש הקטנה מקדימה. ובדרך חזרה לעצור אצל הירקן השכונתי וללקט ירקות אורגניים טריים לארוחת הערב, שאותה אסעד כמובן עם חבריי הוויקינגים בעודנו לוגמים גלונים של בירה.

כן, ככה בדיוק נראים החיים בדנמרק – לפחות בקיץ לפחות בעיני תיירת פרובנציאלית – ואין ספק שזה מתאים לי הרבה יותר מחיי המיוזעים בלבנט. נשבעת שהמלט הזה לא מבין כלום מהחיים שלו. זה רקוב זה? זה דבש!

***

החופשה בקופנהגן נולדה בלית ברירה. זה פשוט שהילדים הודיעו יום אחד שביולי הם יוצאים למחנה קיץ של הצופים, שזה יימשך לפחות חמישה ימים ושאין ביקורי הורים. מיד עשינו פרצוף עצוב, מלמלנו משהו על זה שמצער מאוד שלא נוכל לראות אותם עושים דקת מורל – ושתי דקות אחר כך כבר היו לנו כרטיסים למקום הכי קריר שיכולנו לחשוב עליו.

מה שכיף בקופנהגן זה שאין פה "דברים שחייבים לראות". אין מגדל אייפל או פסל חירות שצריך לסמן עליהם וי (ואם אתם חושבים שהפסל המצ'וקמק של בת הים הקטנה משתייך לקטגוריה הזו, אז לא). אין גם אתרים היסטוריים חשובים (מי בכלל מכיר ו/או מתעניין בהיסטוריה של דנמרק?) או מוזיאונים גדולים. טירות וארמונות דווקא יש לא מעט, אבל כבר ראיתי יפים יותר. כל זה רק משאיר יותר זמן לכיף האמיתי – שיטוט חסר מטרה ברחובות.

מה שכן יש בקופנהגן זה סטייל. טונות של סטייל. זו עיר שכל פינה בה נותנת תחושה שמישהו הקדיש תשומת לב לפרטים הקטנים ואשכרה ישב וחשב איך אפשר לעשות אותה נעימה יותר, יפה יותר. לכן יש בה המון שבילי אופניים, גשרים לאופניים וחניות לאופניים, מתקני משחק לילדים בכל פינת רחוב (מעוצבים, בטח שמעוצבים), מתקני ספורט בלוקיישנים הכי יפים, כיסאות נוח על גדות התעלה אם יתחשק לכם ככה סתם לנוח באמצע היום, ואפילו מדרגות קטנות שיורדות אל המים, למקרה שיבוא לכם לשחות (ולכולם פה בא, כל היום). מרוב אופניים ושיזוף יוצא שהדניות מצליחות בו זמנית גם להיות בלונדיניות וגם להיות חטובות ושזופות – וכל זה בלי להזיע!

יש בקופנהגן גם בניינים מהממים, חנויות עיצוב שוות, אנשים יפים, ואוכל מיוחד, והכל מאוד מאוד  – רגע, חכו לזה – מעוצב. עוד מילה אחת על האוכל: אם חשבתי שבגילי המופלג כבר אכלתי הכל, אז פה הצליחו להפתיע אותי כל פעם מחדש עם אוכל ממרכיבים שלא הכרתי (ושהייתי צריכה גוגל כדי לדעת מה הם), בשילובים שלא העלתי על דעתי שאפשריים ובטעמים שהעיפו לי את המוח (אבל על זה בפוסט נפרד). מה שכן, כל התענוג הזה לא זול. מאוד לא זול. אבל היי, מאוד מאוד תענוג!

***

אז מה עשינו ארבעה ימים בקופנהגן? קודם כל רכבנו על אופניים. זו הדרך הכי נוחה להתנייד פה, כי המרחקים לא גדולים, השטח מישורי מאוד (העלייה הכי גדולה שתהיה לכם היא מהכביש למדרכה), יש המון שבילי אופניים ואפילו לא צריך לחבוש קסדה.

לאן רוכבים? למשל ל-Nyhavn – הרחוב הכי מפורסם והכי יפה בעיר, עם בתים צבעוניים ותעלה שעוברת לאורכו. ברחוב הזה גר פעם הנס כריסטיאן אנדרסן ואפילו כתב פה כמה מהסיפורים שלו, למשל את "הנסיכה והעדשה". הרחוב הזה הוא בן 400 שנה בערך ולגמרי הנקודה הכי פוטוגנית בעיר.

ואם כבר הזכרנו את הנס כריסטיאן אנדרסן אז זה הפסל היפה שלו שנמצא ליד בניין העירייה:

אפשר לרכוב גם ל- Free Town Cristiana, שכשמה כן היא: העיר החופשית. לא להאמין שבלב קופנהגן הלבנה, הנקייה והסטרילית יש שכונה שהיא בדיוק ההפך מזה – פרועה, מבולגנת וצבעונית כל כך. זו למעשה עיר בתוך עיר, שהוקמה אחרי שחברי הקהילה השתלטו על בתים שפינה הצבא הבריטי בתחילת שנות ה-70, ותושביה מאמינים בעיקר בעיקרון של "סמים לכל". בשכונה הזו מוכרים (ומגדלים) מריחואנה חופשי, והמשטרה בכלל לא נכנסת לפה במעין סטטוס קוו שהתגבש במשך השנים. מאוד שווה ביקור, ולו בשל הניגוד שבין שני חלקי העיר. אפילו הגרפיטי פה מהמם:

חובבי עיצוב ימצאו בקופנהגן סוג של גן עדן עם אינספור חנויות עיצוב, חלקן בסגנון הדני הקלאסי והמוכר שמבוסס בעיקר על עץ וצבעים בהירים, וחלקן בסגנון מודרני, צבעוני ואפילו הייטקיסטי. אם פעם תגיעו לשם ותהיו בעניין הנה כמה המלצות:

Hay house – חנות של שתי קומות שממוקמת בלב מדרחוב Stroget ומחלונותיה נשקף הרחוב כולו. אפשר למצוא פה הכל, מעפרונות ועד רהיטים, וחלק מהעיצובים שראינו פה ראינו אחר כך גם בחנויות של מוזיאונים, אז אולי זה סוג של תו תקן עיצובי או משהו.

 

Illums Bolighus – מעין חנות כלבו לדברים לבית שנמצאת ממש מול Hay house ויש לה עוד סניפים בעיר. גם פה יש הכל, עם דגש על כלי מטבח וכלי הגשה בסגנון יותר שמרני ומבוגר אבל עדיין יפה ממש.

Carl Hansen & son  – חנות עיצוב ותיקה שמציעה רהיטים דניים קלאסיים מינימליסטיים. שום דבר שתוכלו להכניס לטרולי שלכם, אבל עדיין שווה לראות.

Montana Store – נמצאת מול החנות של Carl Hansen אבל מציעה עולם שונה לגמרי עם עיצובים צבעוניים מאוד, מקוריים, מודרניים ומאוד מאוד לטעמי.

Design Museum – אומנם לא חנות, אבל תחנה שווה לחובבי עיצוב. אפשר לראות פה עיצובים מודרניים לצד ישנים של הכל – משמלות ועד אופניים וקומקומים. חדר שלם במוזיאון מוקדש לכיסאות שעוצבו במאה השנים האחרונות, ורבים מהם עוצבו על ידי מעצבים דנים מפורסמים שהפכו לאייקונים (למשל "כיסא הנמלה" של ארנה יאקובסן).

כשרוצים לנוח קצת מהרכיבה אפשר לעשות שיט תעלות – יש כמה חברות שמפעילות שיט מודרך של שעה שעובר בתעלות העיר, וזה נחמד בעיקר בשביל פרטי הטריוויה שלומדים בדרך (למרבה הבושה לא הצלחתי להיזכר אפילו באחד כזה עכשיו). אגב, בכל מקום שמגיעים פשוט משאירים את האופניים (יש מנעול שמחובר לגלגל) וכשחוזרים מוצאים אותם בדיוק באותו מקום.

נחמד להסתובב גם בשווקי האוכל שבעיר, כמו שוק Torvehallerne שמזכיר קצת את שוק סן מיגל במדריד ואפילו את שרונה מרקט שלנו, ויש בו מלא דוכני אוכל ושתייה. אכלנו שם Smorrebrod, שזה ה-מאכל הדני. מדובר בפרוסות לחם שיפון כהה מרוחות בחמאה שעליהן מעמיסים הכל מכל, משרימפס ורוסט ביף עד סלט ביצים ודג מטוגן, ועל זה מעמיסים גם בצל מטוגן, עשבי תיבול, קורנישים וכו' והכל בערימות עצומות שקוברות מתחתן את הלחם. זה נשמע נורא אבל זה די טעים. ככה זה נראה:

את כל האוכל, בכל שעה, שוטפים כמובן בכמויות עצומות של בירה (Carlsberg זה המותג המקומי הדני והם שותים אותו כמו מים), ולקינוח אוכלים Flødeboller – שזה הקרמבו הדני (הידעתם שהדנים טוענים שהם בכלל המציאו את הקרמבו?).

אפשר גם לעשות סיבוב Stroget – המדרחוב הכי ארוך והכי עתיק בעולם (גם הוא בן 400 שנה) שיש בו את כל חנויות המותגים שיש במדרחובים אחרים. שווה לעשות סיבוב אבל המחירים ממש יקרים אז לא בטוח שכדאי לבנות על המקום הזה בשביל שופינג. מה שכן, את החנות של Lego אל תפספסו, כי איפה אם לא פה תקנו לגו לילדים.

היינו גם בגני Tivoli אבל זה היה מיותר. נכון שבכל פארקי השעשועים בעולם אתם משלמים בכניסה ואז עולים על כל המתקנים בחינם, כמה פעמים שתרצו? אז בטיבולי, גן השעשועים של קופנהגן שאומרים שנתן השראה לפארקים הגדולים של דיסני, גם משלמים בכניסה וגם משלמים אחר כך עוד על כל מתקן שרוצים לעשות. גאונות. בסך הכל אין פה הרבה מתקנים, ורובם גם מיועדים לילדים קטנים, כך שבניגוד למה שיגידו לכם בכל מדריכי הטיולים, דעתי היא שאם באתם בלי ילדים אין לכם סיבה להיכנס לפה (אלא אם יש איזו הופעה בערב, אבל כשאנחנו היינו לא היה כלום). אחרי כל זה, כמובן שלא ויתרתי ועליתי על רכבת ההרים הכי מפחידה בפארק. אם כבר אז כבר.

ביום האחרון שלנו בקופנהגן החלטנו לשכור רכב ולעשות טיול מחוץ לעיר. רצינו בעיקר לעבור על גשר Oresund המפורסם, שהוא המעבר היבשתי הראשון והיחיד בין דנמרק לשבדיה. הגשר נחנך רק לפני 20 שנה (עד אז כל התעבורה בין המדיות נעשתה במעבורות), ומה שמיוחד בו זה שמדנמרק ועד אמצע הדרך הגשר  הוא למעשה מנהרה תת קרקעית, ומאמצע הדרך ועד שבדיה הוא גשר עילי. אגב, על הגשר הזה צולמה הסדרה "הגשר", והמעבר בו מחייב דרכון.

כשעוברים לצד השבדי מגיעים ל-Malmo, עיר אפורה מאוד שאין בה מה לעשות ועל כן המשכנו בנסיעה לאורך החוף המערבי של שבדיה, כשמדי פעם עצרנו בעיירות ציוריות יפות כמו זאת:

בצהריים עברנו בחזרה לדנמרק במעבורת ששטה מ-Helsingborg שבצד השבדי ל-Helsingor שבצד הדני. המעבר מתוקתק ולוקח מעט מאוד זמן: נוסעים עם האוטו לתוך בטן המעבורת, עולים לשתות קפה, יורדים ונוסעים החוצה. In & Out.

בחזרה בצד הדני, נסענו לבקר ב-Fredriksborg Castle שנחשבת לטירה היפה ביותר בדנמרק. הטירה אכן יפה, וגם הגנים שלה, אבל כאמור כבר ראיתי יפות יותר. ועדיין, אני חובבת ארמונות משוחזרים והייתי חייבת להיכנס. הנה כמה תמונות משם:

לא רחוק מהטירה נמצא Louisiana Open Museum ששמעתי עליו המלצות חמות. זה מוזיאון שמזכיר מאוד את המוזיאון הפתוח ב-Hakone שביקרנו בו בשנה שעברה ביפן. הוא אומנם קטן יותר אבל ולגמרי שווה ביקור (40 דקות נסיעה מקופנהגן).

במוזיאון יש עבודות של רוי ליכטנשטיין, קנדינסקי, הנרי מור, ג'קסון פולוק ועוד, אבל המיצג הכי מרשים בעיניי הוא Kusama Installation של אמנית יפנית בשם Yayoi Kusama (זו שמעצבת גם את הדלעות המנקודות). המיצג הוא למעשה חדר של 4 מ' על 4 מ' שכל קירותיו ותקרתו מראות ורצפתו בריכת השתקפות. מהתקרה תלויות מאה נורות מחליפות צבעים בגודל כדורי פינג פונג, ובגלל המראות נוצרת אשליה שיש שם אלפי נורות. כל מבקר נכנס לחדר לבד (או בזוג) והמראה מהמם ממש:

עוד סיבה טובה לטייל בדנמרק היא ששעות האור פה בקיץ נמשכות עד 22:00, מה שאומר שיש המון שעות לטייל והמון זמן להספיק הכל. מה שאי אפשר להספיק זה להכניס הכל בפוסט אחד, ולכן על המסעדות בקופנהגן אכתוב בפוסט הבא. תבואו רעבים.