עולים כדי לרדת: שבוע סקי ב-Val Thorens

זו הייתה אמורה להיות חופשת סקי מושלמת – וזו אכן הייתה. אבל רק בסוף. בהתחלה היה חשש אמיתי שאכלנו אותה.

התנאים לחופשה נבחרו בקפידה: אחרי חופשת הפסח/פסחא כדי שלא יהיו הרבה אנשים, באמצע אפריל כדי שיהיו הרבה ימי שמש, ועם חברים טובים בשביל כל השאר. ובכן, חוץ מהחברים, כל השאר כמעט והתפוצץ לנו בפנים.

מתברר שזקני האלפים לא זוכרים חורף כזה. לא היה להם אפילו יום שמש אחד כל החורף, וגם באמצע אפריל, שזה השבוע שבו היינו, עוד ירד המון שלג באופן שלפחות בוקר אחד ואחר צהריים אחד אי אפשר היה בכלל לצאת לגלוש. בשאר הימים היינו שרויים בחוסר ודאות ממש עד שתי דקות לפני מועד היציאה: כן יפתחו את הרכבלים או לא יפתחו, כן יש רוח איומה או לא, כן יורד שלג או לא. רק לקראת סוף השבוע יצאה סוף סוף השמש ונתנה לנו פינאלה מהסרטים.

ומה לגבי האנשים? נראה שכולם עשו את אותם שיקולים כמונו כי אחרת קשה להסביר את העומס הגדול על המסלולים. המון המון אנשים, ובהם גם המון ישראלים. אומנם מדובר באתר סקי עצום בגודלו (קראתי שזה אתר הסקי הגדול בעולם) עם מאות מסלולים, אבל בסוף היום כולם הרי יורדים למטה לאותו מקום, והנה לכם מתכן לאסון. היו גם ימים שרק חלק ממעליות הסקי עבדו, ואז העומס היה גדול עוד יותר. ושוב, לקראת סוף השבוע כשגלשנו רחוק יותר כמות האנשים הידלדלה והתורים למעליות היו זניחים.

אם נוצר הרושם שאני מתלוננת, הרי שמדובר בטעות ששורשיה לא ברורים. למרות החסרונות היה כיף גדול, ואפילו גילינו שגם כשאי אפשר לגלוש לא משעמם פה לדקה. הנה כמה תמונות מהסקי (יש גם סרטון אבל האינטרנט פה כל כך איטי שאין סיכוי שהוא יעלה לפני הטיסה הביתה. תדמיינו קולות של ווש ווש ורוח נושבת בעוצמה:)

אני ממש אוהבת לגלוש. אין לי סגנון אלגנטי, אף אחד לא מסובב אחרי את הראש כשאני חולפת על פניו ואפילו חליפת הסקי שלי היא לא הצעקה האחרונה (אבל היי, קניתי אחת פה! אחרי הכל, לא יכולתי להשאיר את המעיל שלי בלי מכנסיים תואמים). למעשה המקסימום שאפשר להגיד על הגלישה שלי זה שאני מגיעה בחתיכה אחת למטה.

ובכל זאת, אני ממש אוהבת את התחושה כשאני גולשת במהירות והרוח מכה לי בפנים. בעיני זו תחושת החופש האולטימטיבית עם הנוף הלבן מסביב והשקט. אני פחות מתלהבת מהמסלולים המאתגרים שמעייפים אותך למוות – היי אני בחופש – אבל באתר שהיינו בו יש המון מסלולים כחולים (שהם מסלולים די קלים. מסלולי הסקי מסומנים בצבעים לפי דרגות קושי: ירוק = קל, למתחילים, כחול = בינוני, אדום = קשה, שחור = לגולשים מקצוענים) ואפשר לגלוש שבוע שלם בלי לעשות את אותו מסלול פעמיים. ביום האחרון למשל גלשנו דרך ”שלושת העמקים“ מ-Val Thorens ל-Courchavel במסלול שהוא לא פחות ממושלם. קל (כחול), יפהפה, עובר בין עצים וכפרים לא יותר מדי עמוס. הנה סרטון קצר של המסלול שצילם י' ב-GoPro שלו:

Skiing from Val Thorens to Courchavel 4/18

מה שנחמד בקונספט של Club med, שבו התארחנו, זה שיש מדריך שיודע בדיוק איזה מסלול כדאי לעשות בכל מזג אוויר ובכל שעה משעות היום ושפוגשים אנשים מכל העולם. כך למשל איתנו בקבוצה היה בחור ישראלי שעובד כדי–ג'יי, אח שלו שחי בארה"ב כבר מלא שנים ופעם בשנה הם נפגשים באירופה לעשות סקי, ארבעה בריטים, ביניהם אחת מווילס ואבא ובת מאוסטרליה שכל הזמן נדחפו (והוא בכלל היה כפיל של דודיק סמדר).

היה גם בחור מדרום אפריקה, שהגיע קבוע עם הנגאובר וגלש בסגנון שאפשר לכנותו ”השם–ישמור“. המדריכה, לורי, היא צרפתייה בת 26 שנולדה וגדלה כל חייה ב-Val Thorens ובכל קיץ היא יורדת לעיר הסמוכה Annecy (יעד שווה במיוחד לחופשת קיץ) ועובדת שם כמדריכת כושר. הנה תמונה של הקבוצה שלנו:

עם הישראלים, כמו תמיד, התחלנו בשיחה הרגילה של מאיפה אתה בארץ וכו‘) אבל דילגנו על השלב של מה עשית בצבא, (בכל זאת עברו איזה שנתיים מאז). עם הבריטים פטפטנו על החתונה המתקרבת של הארי ומייגן (הם לא הוזמנו, אם תהיתם). עד סוף השבוע כולנו כבר היינו ממש חברים ואפילו פתחנו קבוצת ווצאפ משותפת לתמונות. 

אבל האמת שיותר מעניין מה עשינו בזמן שלא גלשנו.

הייקינג: הקונספט פשוט – לובשים את בגדי הסקי, נועלים נעלי הליכה בשלג, לוקחים את המקלות (poles) ויוצאים לטיול רגלי בהרים עם מדריך. מרוויחים גם אימון גופני של כשעה וחצי וגם נוף מהמם של ההרים המושלגים. אנחנו הרווחנו רק את החלק הראשון במשוואה, כי ירד שלג כבד שאיפשר לראות רק בקושי את המדריך שצועד לפנינו. אבל היה נחמד. מתי יצא לכם בפעם האחרונה ללכת בשלג ולדמיין שאתם מטפסים על האוורסט? זו חוויה מיוחדת במינה וגם המדריך היה חביב מאוד והראה לנו כל מידי דברים שאחרת לא שמים אליהם לב כמו סימונים בשלג ותותחי שלג מוסתרים. נחמד בכל מזג אוויר, אבל הכי ביום שמשי כשלא בא לכם לגלוש.

סיבוב בכפר: ב Val Thorens נמצא מועדון הקלאב מד הגבוה ביותר באירופה (2,300 מ‘), מה שמבטיח סקי איכותי גם בסוף העונה. הכפר עצמו לא גדול אבל יש בו רחוב ראשי עם מסעדות וחנויות, בעיקר כאלה שמוכרות ציוד סקי אבל לא רק (למעשה מדובר ברחוב גנרי שכמוהו תמצאו בכל כפר סקי שהוא). במרכז הכפר יש כנסייה ולצידה שוק אוכל קטן, שמתקיים פעמיים בשבוע בכל מזג אוויר. מוכרים שם גבינות, נקניקים, יין חם וריבות – כל מה שצריך בשביל לזכות בסטנט לפני גיל 50.

אלכוהול ומתיחות: בקלאב מד יש bar שפועל כל היום ומגיש אלכוהול חופשי ושלל נשנושים (בנוסף לשלוש ארוחות מלאות ביום). זה בהחלט עיסוק מרכזי בין הגלישות, ואם זה לא מספיק אז תמיד אפשר ללכת לשיעור התעמלות, פילאטיס, יוגה וכו‘ (אנחנו הקפדנו להגיע לשיעור מתיחות אחרי הגלישה), להזיע למוות בחמאם (איכס) או לטפס על קיר טיפוס מקצועי (לא בשבילי, תודה). כן, גם את זה יש פה.

 מימין קמפרי תפוזים, משמאל בירה. לא בתמונה: ג'ין טוניק, מרטיני, טקילה סאנרייז והמון המון יין

אוכל: פעילות חשובה מאוד שהקפדנו לעשות אותה באופן קבוע, שלוש פעמים ביום. אומרים שבחופשת סקי לא מעלים במשקל כי מורידים בגלישה את כל מה שאוכלים. אהמ, נראה לי שבמקרה שלי אין סיכוי שהורדתי בסקי את כל מה שאכלתי. בחיים לא. אלון בדק ב-endomundo ומצא ששרף 1,100 קלוריות בשעתיים וחצי של סקי. נראה לי שזה שווה לחתיכת בגט אחת עם קממבר….

 דוגמא ממש ממש קטנה מהבופה. דמיינו שלוש פעמים ביום, שבעה ימים

מסאז‘: אין חופשת סקי בלי מסאז', גם אם זה מסאז' במחיר מופקע של 90 יורו לאדם. הדיל כולל לוקר עם מפתח כדי להשאיר בו את הבגדים, חלוק מגבת, כפכפי אצבע, שהייה בחדר התרגעות ומסאז' של 50 דקות שמפרק לך את העצמות. אפשר לבחור אם רוצים עוצמת מסאז' חזקה, בינונית או חלשה. אני בחרתי את החזקה וזה היה לי מעולה. אחרי זה מקלחת ושנ"צ – והחיים פתאום נראים יפים כל כך.

טיול לקורשאבל: ביום שבת אין שיעורי סקי. אפשר לצאת לגלוש לבד או לעשות פעילות אחרת כמו מזחלות שלג, אופנועי שלג וכו‘. אנחנו בחרנו לשכור אוטו ליום אחד ולנסוע ל-Courchavel. זה היה רעיון מעולה. היה יום יפה, הדרך מלאה בעיירות ציוריות וקורשאבל עצמה נעימה ומלאה בבתים יפים. הנה כמה תמונות:

הנה עוד כמה דברים על החופשה שלנו:

1. בתחילת השבוע המדריכים עושים מה שהם קוראים "סלקציה" כדי לחלק את הגולשים לקבוצות לפי הרמה. עכשיו, אין יהודי ששומע את המילה ”סלקציה“ ולא חושב מיד על סבתא, אבל בשבוע של יום השואה זה היה אפילו בעייתי יותר. אז בסלקציה כל גולש צריך בתורו לרדת במדרון והמדריכים מחכים למטה ומסמנים לך ”ימינה“ או ”שמאלה“ (כן, אני יודעת). הקרח נשבר, תרתי משמע, כשי‘ ירד למטה והמדריכים סימנו לו לפנות ימינה, לקבוצה המתקדמת, אבל באותה שנייה – אולי מרוב הפתעה או התרגשות – הוא התרסק לתוך כל הגולשים שכבר עמדו שם. זה נגמר בשמאלה.
2. מדי יום הקפדתי להזכיר למדריכה שאני לא עושה מסלולים אדומים. אין לי חשק לשבור שום דבר ולא בא לי כל המתח והחרדה הזה. זה עבד עד היום האחרון, שבו עשינו מסלול אדום ורק אני לא ידעתי בכלל שהוא אדום (אחרי הבירה ששתיתי בקורשבל כנראה שלא הייתי כל כך ערנית לשלטים). אז התאמצתי, הזעתי כמו חזיר והתפללתי שייגמר. כשהגענו למטה המדריכה מחייכת אלי ואומרת ”זה היה אדום“. כששאלתי למה לא אמרה לי היא ענתה ”אם הייתי אומרת לא היית מסכימה לעשות“. יש לה מזל שזה היה אחרי שנתנו לה את הטיפ.
3. בקלאב מד יש קוד לבוש לכל יום: שחור לבן, ורוד לבן, שחור בז‘, שחור זרחני ואלגנטי. באופן מדהים המון מהאורחים מקפידים להתלבש בהתאם. אני זרמתי עם השחור לבן והכחול לבן. בכל השאר חיפפתי.
4. חנות הבוטיק של המלון מוכרת בגדים במחירים מופקעים, אבל בגלל שעוד שבועיים נגמרת העונה וסוגרים את הקלאב עד החורף הבא, לקראת סוף השבוע הם מציעים בגדים בהנחות גדולות מאוד (70% הנחה או פריטים ב-5 או 10 יורו) כדי להיפטר מהסחורה. לא יאומן כמה מהר זה נחטף. בדרך לשיעור מתיחות אמרתי לאלון ששמתי עין על משהו אבל המעלית כבר הגיעה אז אמרתי שאסתכל אחרי השיעור. כשחזרנו זה כבר לא היה שם. רגע אחרי שהוציאו את הסחורה נשארו רק פריטים במידה XXL. חבל, אם היה לי עוד שבוע שם יש להניח שזו הייתה המידה המתאימה בשבילי…
5. יתרון נוסף של הקלאב מד זה שהמלונות של הם תמיד ממוקמים ליד המדרונות והרכבלים ואפשר להתחיל את הסקי ממש מפתח המלון במקום להיסחב עם המגלשיים הכבדים והנעליים הלא נוחות. ביציאה יש Ski Room שבו מאחסנים בלוקרים את ציוד הסקי ולובשים אותו ממש ביציאה. בתמונה רואים את הסקי רום ולמזלכם אתם לא יכולים להריח אותו. אם ביום הראשון הכל עוד נקי ומצוחצח, ביום האחרון יש שם ריח של גרביים וצ'יז כמו בטנק של חיילים שלא ראו בית שנתיים.

השבוע חלף מהר, כמו גולש מקצועי במדרון שחור. כל השבוע נזהרנו לא להגיד "איזה כיף שלא שברתי כלום" או "איזה מזל שאני לא תפוסה" מחשש לעין הרע. אבל בסוף השבוע, כשסביבנו מתווספים מדי יום אנשים עם גבס וקביים, בהחלט אפשר להודות שהכל עבר בשלום, שלא שברתי כלום ושאני לא תפוסה.

רק שמנה:(