הופ, נחתנו בבזל

שוב נשלחתי למשימה מפרכת בעורף האויב, והפעם לבקר עם קבוצת עיתונאים בלאונג' העסקים החדש של סוויס בציריך ולדווח. מכיוון שסתם לטוס, להתארח בלאונג' ולחזור זה משעמם, החליט מי שהחליט לצרף לחגיגה גם את לשכת התיירות של שווייץ, שאירגנה לנו ארבעה ימים של פינוק אינסופי בצרמט ובבזל.

כבר על ההתחלה שידרגנו אותנו מביזנס לפירסט. מה ההבדל? או. 8 מושבים במקום 40, אף אחד לא יושב לידך, יש מסך ממש גדול מולך ויש תריס כזה שאפשר להגיף מהצד ולישון בפרטיות. את האוכל מגישים על שולחן עם מפה לבנה וכלי חרסינה ואפילו את הכיסוי עיניים והמברשת שיניים ארזו לנו בצורה מושקעת בכובע גרב בהלוך ובגרב של סנטה בחזור.

הלאונג' בשדה התעופה של ציריך היה ההשווצה הגדולה שלהם מולנו: שף שמבשל ארוחות במקום, חללי עבודה, מזנון חופשי, וגולת הכותרת – מקלחות מפוארות, שירות גיהוץ ואפילו חדרי שינה ליחידים ולזוגות בלי תוספת תשלום למי שיש לו כמה שעות לחכות לקונקשן. מה אני אגיד לכם, הכי הרשים אותי שהייתה שם ערימה של קינדר בואנו שאפשר לאכול חופשי…

אחרי הסיור בלאונג' יצאנו ברכבת לצרמט – כפר ציורי שהוא גם אתר סקי לעשירים ושוכן למרגלות הר המטרהורן, שהוא  ההר המשולש המפורסם שנתן לטובלרון את הצורה שלו (תראו בתמונה למעלה).

בכפר עצמו לא נוסעים במכוניות. הולכים ברגל, נוסעים בכרכרה עם סוס או משתמשים במונית חשמלית קטנה. כל המבנים בנויים מעץ, הכל מקושט לקריסטמס והשלג שיורד גורם לך להרגיש כמו בסרט רומנטי קיטשי.

הכפר הציורי צרמט אי שם בעמק

בניגוד לנסיעה הקודמת לאישגל, הסיור שלנו לא כלל הפעם סקי. במקום זה עלינו למעלה להר ברכבל ארוך ממש וביקרנו במוזיאון של פסלי קרח שנבנה בעומק 15 מטר מתחת לאדמה, וכל כמה חודשים מחליפים שם את התצוגה.

אחרי עלייה של כחצי שעה ברכבל הגענו לגובה של 3,800 מ' (פסגת המטרהורן נמצאת בגובה 4,478 מ') והיה שם 13- מעלות. היה קפוא ממש.

אחרי שוקו חם בפסגה, וארוחה טובה על פסגה אחרת, ירדנו בחזרה לכפר. הסתובבנו ברחוב האחד שיש בו, אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

למחרת לקחנו רכבת לבזל. המעבר מהכפר המנונמם לעיר היה דרמטי. פתאום ראינו אנשים, בתי אבן, מכוניות… בבזל יש את שוק הכריסטמס הכי גדול בשווייץ והיה ממש כיף להסתובב בו. האווירה כל כך חגיגית שגם יהודונים כמונו לא יכולים לא להתרגש.

קישוטי כריסטמס ברחובות בזל

למחרת לקחנו אותנו לסיור  במוזיאון לאומנות של בזל, שם מציגים בימים אלה תערוכה של מארק שאגאל. בגדול, אני שונאת שמסבירים לי על ציורים. אני מעדיפה לעצור בעצמי ליד מה שמעניין אותו ולקרוא את הכיתובים או להשתמש במדריך קולי. וגם פה, למרות שהמדריכה מאוד השתדלה, בסופו של דבר היא חזרה על מה שכתוב על הקירות וקצת שיעממה, אבל היי, לפחות גיליתי פריט טריוויה מעניין – ששמו המקורי של מארק שאגאל הוא מוישה סגל!

אחרי המוזיאון היה סיור בעיר – קטנה, חמודה, מלאה סמטאות אבן, כיכרות מתוקות ואווירה אירופאית רווית היסטוריה. הגשם שירד רק הוסיף לאווירה…

בניין העירייה המפורסם של בזל ואחד משערי העיר שהשתמרו

אחרי ארוחת צהריים מפנקת – עוד אחת בשורה של ארוחות מפנקות – היה לנו זמן חופשי. חרשנו את המדרחוב עם כל החנויות שיש בכל מדרחוב בכל עיר אירופיאית אחרת, והגענו עד למלון המפורסם שבו הרצל הצטלם על המרפסת.

למרפסת אי אפשר להגיע (אלא אם שוכרים ללילה את החדר הספציפי) אבל המלון עצמו יפהפה ומקושט יפה לחג:

הרצל (משמאל) והמרפסת (הימנית בקומה הראשונה)

זהו, בערב כבר נסענו לשדה התעןפה ועלינו על טיסת הלילה לתל-אביב. הפעם רק בביזנס, לא בפירסט…