מונטנה וגליישר פארק

זהירות, פוסט ארוך עם הרבה תמונות (מומלץ לראות במחשב ולא בטלפון).

יום #11: מונטנה

גם היום היה יום של נסיעה בעיקר. קמנו מאוחר ויצאנו לדרך רק ב-10. חצינו את מדינת איידהו ונכנסו למונטנה, עוברים בדרך גם ל-Time Zone אחר ומזיזים את השעון שעה קדימה. נסענו באיזי, עוצרים מדי פעם למתוח איברים, להביט בנוף המהמם שהתחלף מירוק וכחול לחום וצהוב, ולהקפיץ אבנים בנהר:

בצהריים הגענו ל-Flathead Lake שהוא אגם גדול במערב מונטנה. האגם מקסים, ומאחר שבחוץ היה חם נורא והמים היו נעימים מאוד, החלפנו מיד לבגדי ים וקפצנו פנימה (יש יתרון בזה שכל הציוד שלנו כל הזמן איתנו).

אחרי הרחצה באגם הייתה לנו עוד איזה חצי שעה נסיעה למלון שהזמנו ב-Kalispell, שהיא העיר הגדולה שנמצאת בכניסה הדרם מערבית ל-Glacier NP. אז נסענו לאט, התפעלנו מהנוף ומדי פעם התקרבנו לשפת האגם להביט בבתים היפים של מי שגר שם:

רגע לפני שהגענו למלון עוד עצרנו ב-Krispy Kreme, חנות הדונאטים החביבה על אלון שמשום מה תמיד פספסנו אותה בטיולים שלנו. הפעם הוא לא ויתר והצליח להלהיב גם את הילדים בטונות הסוכר והבצק האלה. העברנו אחר צהריים רגוע בבריכה של המלון והלכנו לישון מוקדם, כי מחר צריך לקום מוקדם. קליספל ממוקמת בכניסה הדרום מערבית של Glacier NP, ומחר אנחנו רוצים להיכנס לפארק מוקדם, לקחת מפות ולהספיק לעשות כמה טראקים.

יום #12-13: Glacier NP

וואו! איזה יומיים מהממים עברו עלינו. לא להאמין שנופים כאלה קיימים במציאות. פשוט וואו!

כמה מילים על הפארק: גליישר פארק הוא למעשה הצד הדרומי של הרי הרוקי הקנדיים. חוצה אותו כביש אחד ויחיד שנקרא Going To The Sun או בקיצור GTTS, הנחשב לאחד היפים באמריקה. הפארק כשמו כן הוא, מרובה קרחונים, אם כי ההתחממות הגלובילת נותנת בו את אותותיה: אם לפני מאה שנה היו בו יותר ממאה קרחונים, היום יש בו 20 בלבד, וגם הם הולכים ומצטמצים. יש בפארק עשרות אגמים עם מים בצבע טורקיז, יותר מ-700 מייל של מסלולי הליכה יפהפיים – וכל זה בפארק שפתוח רק חודשים ספורים בשנה, כי בשאר הזמן הוא מכוסה בכמויות אדירות של שלג.

אז אחרי לילה ב-Kalispell קמנו מוקדם כדי להגיע פארק. יולי אוגוסט הם החודשים העמוסים ביותר בפארק וההמלצה היא להגיע מוקדם. הכניסה עולה 30 דולר לרכב והפס תקף לשבוע, כך שאפשר לצאת ולהיכנס מאיזו כניסה שרוצים. מאחר שידענו שאין הרבה מקומות לעצור ולאכול בפארק, וגם לא רצינו להיות מוגבלים, הצטיידנו מבעוד מועד בסנדביצ‘ים ובסופגניות מ Krispy Kremes – (אלון והילדים התייצבו בשש בבוקר בסניף שנמצא בדיוק מול המלון). ספוילר: זה היה האוכל הכי טוב שאכלנו ביומיים הבאים.

נכנסנו לפארק מהפינה הדרום מערבית והתחלנו לנסוע ב-GTTS. הכביש באמת יפה מאוד והנופים שהוא חולף דרכם יפהפיים. כשהגענו למסלול הראשון שתיכננתי לנו – The Hidden Lake – התברר שמגרש החנייה בנקודת הכניסה למסלול מפוצץ במכוניות, ועוד עשרות מכוניות מסתובבות בתקווה שמישהו ייצא ויפנה מקום. כבר עמדנו להתייאש, אבל קראתי שזה אחד המסלולים היפים בפארק ולא רציתי לוותר. בהיותנו הישראלים שאנחנו, פשוט ירדתי מהאוטו ועקבתי אחרי אנשים בתקווה למצוא מישהו בדרך לאוטו ולהתביית עליו. בסוף מצאתי זוג מבוגר שבדיוק הגיע לאוטו. שאלתי אותם אם הם יוצאים והם אמרו not yet. בלי להתבלבל שאלתי אותם מתי כן, והם אמרו שהם רק הולכים לשירותים ויוצאים. נו, דטס גוד אינף פור מי. אז פשוט עמדתי ושמרתי על מקום החנייה עד שהם חזרו מהשירותים. נשבעת לכם שלא הייתה שום דרך אחרת להשיג מקום חנייה שם.

המסלול עצמו היה מהמם. אורכו 5.4 מייל (8.7 ק"מ) והוא מתחיל כמסלול של מדרגות עץ מהונדסות והופך להיות פראי וטבעי עד שמגיע לאגם ציורי (אין דרך להתחמק מהמילה הזאת. לא מבטיחה שלא אשתמש בה שוב) שעל גדותיו רועים עזי הרים. מקסים.

משם המשכנו בכביש למסלול השני שתכננת לנו לאותו יום – Grinell Glacier. מה אני אגיד לכם, כנראה שהמשפחה שלנו לא יכולה לעשות מסלול בלי לטעות (ע"ע הפארק הלאומי שננדואה לפני שנתיים). אבל הפעם הטעות הייתה כולה שלי. קראתי שהמסלול הוא 6 מייל – 9.5 ק"מ – וחשבתי לעצמי שזה סביר בשבילנו. מה שלא קראתי היה שזה 9.5 ק"מ לכל כיוון. ושזה בעלייה. ושאנחנו עושים את זה באמצע היום, כלומר בשעות הכי חמות.

נו, נו. היה קשה בטירוף (במיוחד אחרי שבועיים של המבורגרים) אבל גם מהמם ביופיו. המסלול עובר לאורך כמה אגמים וחוצה מפל גדול שחייבים לעבור דרכו. לקרחון עצמו לא הגענו בסוף כי עשינו חשבון שאנחנו עלולים להיקלע לחושך, אבל זה לא באמת משנה. היה יפה ומתגמל גם ככה. חישוב מהיר העלה שהלכנו 16 ק"מ. אם נוסיף לזה את ה-8.7 שעשינו קודם, זה לגמרי מטורף. ספגתי בהכנעה את הגערות והנזיפות של כולם, והבטחתי להם שאבדוק שוב את המסלול שתכננתי למחר.

חזרנו למלון הרוגים. המלון נמצא בעיירה מחוץ לפארק בשם Browning. כזה חור לא ראיתם בחיים שלכם (וזה עוד המקום המרכזי שאלון התעקש שנישן בו אחרי שמקום קטן יותר שאני מצאתי קרוב יותר לכניסה לפארק לא מצא חן בעיניו). היא נמצאת בלב שמורת אינדיאנים והדרך אליה עוברת במיילים רבים של שממה ושיממון בלי נפש חיה באופק. העיירה עצמה פשוטה מאוד, כל התושבים שלה נראים חצי אינדיאנים והכי גרוע – אין בה כמעט מקומות לאכול (יש פיצריה שהשם שלה כתוב בעט על לוח עץ!). ליד המלון שלנו היה קזינו ואמרו לנו ששם יש גם מסעדה, אז הלכנו לשם כי זה היה ממש קרוב ולא היה לנו כוח לחפש משהו אחר. מה אני אגיד לכם, טעים זה לא היה.

למחרת בבוקר חזרנו לפארק, והפעם עשיתי שיעורי בית. ויתרתי על המסלול הארוך שתיכננתי ובמקום זה בחרתי אחד קצר יותר. המסלול נקרא Saint Mary Falls ואורכו 6 מייל. הוא עובר על שפת אגם Saint Mary ואז דרך ארבעה מפילים יפהפיים, שהגדול שבהם הוא Virginia Falls. היה ממש יפה ובכלל לא קשה.

באחד הקטעים לאורך המסלול חלפה על פנינו משפחה ושנייה אחר כך איתמר אמר לאלון "תראה איזה משוגעים, הם הולכים את זה בכפכפים". אלון מיהר להשקיט אותו ”ששש, הם ישראלים". איתמר היה נבוך ממש והתמרמר "מאיפה אני צריך לדעת שהם ישראלים?". "אממ", אמר לו אלון, "אולי זה שעל החולצה של האבא כתוב בעברית 'מרוץ עין גב‘ היה צריך לתת לך איזה רמז??“. זה היה מצחיק ממש.

אחרי המסלול נסענו לאחד האגמים כדי להתרחץ בו (בצהרים מזג האוויר נהיה ממש חם אז הכי כיף זה להיכנס למים ולהתרענן), אלא שהמים היו קפואים ממש ורק איתמר וגיא העזו.

עייפים ומרוצים חזרנו ללילה נוסף ב-Browning. נוכח החוויה של אמש, עצרנו בדרך לאכול בעיירה אחרת, East Glacier Park. נו, גם פה האוכל היה נורא ואיום. למעשה כבר יומיים לא אכלתי שום דבר טעים. אני מוצאת את עצמי מפנטזת על פיצה האט…

מחר עוזבים את הפארק ויורדים דרומה לכיוון ילוסטון.