יום #4: כרמל ומונטריי, או: אני שואלת בפעם המיליון למה לעזאזל אנחנו לא גרים פה
הבדלי הטמפרטורה בין קו החוף לפנים המדינה מטורפים. משהו כמו 20 מעלות הפרש (20 מעלותבחוף לעומת 40 בפנים). אתמול בערב, כשהגענו למלון שנמצא רחוק מקו החוף, היה כל כך חם שכולנועלינו על בגדי ים וירדנו לבריכה. גיא ואיתמר התחברו עם שני ילדים מרוד איילנד (מתברר ש"הי, אנחנוגם יהודים, שלום!" זה כל מה שצריך) והשתוללו איתם במים.
למחרת חזרנו לקו החוף, עדיין בדרכנו צפונה. נסענו על כביש מספר 1 ועצרנו בנקודת התצפית על פיליהים שליד San Simeon. אלה חיות עצומות שבמאה שעברה היו בסכנת הכחדה, כי אנשים צדו אותןבשביל להפיק מהן שמן (!), ועשו קאמבק מדהים בחוף המערבי של ארה"ב. מתברר שהם עולים עלהחוף פעמיים בשנה – בינואר–פברואר וביולי-אוגוסט, כלומר ממש עכשיו.
להסתכל עליהם זו חוויה מאלפת. הם לא זזים כמעט אבל איכשהו עדיין זה מרתק. לראות אותם שוכביםכמו בטטות על החוף ומעיפים על עצמם חול או עושים מטר בשעה עד שהם מגיעים סוף סוף למים, ואזמתעוררים לחיים ומתחילים להשתולל, לשמוע את הקול שלהם שנשמע כמו נחרות אדירות, ולראות אותםרבים ונושכים – הכל ממש מעניין. וגם הנוף מאוד מאוד יפה. אחלה מקום מצאו להם.
דקה של נשיונל ג'יאוגרפיק: פילי הים הזכרים שוקלים משהו כמו 5 טון, הנקבות פחות. 8 חודשים בשנה הם שוהים מתחת למים. הנקבות עולות לחוף רק כדי להמליט (מיד לאחר לידתו הגור שוקל 35 קג בלידה ואורכו כמטר). הן מניקות אותם חודש (בחלב של פילות הים יש 12% שומן!) ואז חוזרותבלעדיהם לים וחיי המשפחה הקצרים מסתיימים לנצח. הגורים בחודש של ההנקה משלשים את משקלם ואחרי כמה זמן גם הם חוזרים לים. הזכרים עולים לחוף פעמיים בשנה, וזה תמיד מלווה במלחמות על הטריטוריה. על החוף הם צמים ולא עושים כלום, לעומת זאת במים הם פעילים מאוד ויש להם עיני נץ שיכולות לראות מזון גם בתנאים קשים של חושך ועומק. והפרט הכי מעניין: פילי הים לא נולדים עם החדק הקצר שלהם, אלא הוא גדל להם רק בסביבות גיל 5.
אחרי התצפית המרתקת התוכנית הייתה להמשיך לאורך כביש מספר 1 עד כרמל, אבל לפני שנה הייתה מפולת בוץ אדירה על הכביש ומאז הוא סגור. לאף אחד אין מושג אם ומתי ייפתח שוב. בתמונות באינטרנט אפשר לראות כמויות אדירות של חול מכסות את הכביש, כך שאני מנחשת שזה ייקח עוד המון זמן.
בלית ברירה נאלצנו לעשות סיבוב ולחזור לכרמל מהכביש המהיר, מה שהאריך לנו את הדרך באיזה שעתיים. הגענו לכרמל בצהריים, בדיוק כדי לעשות סיבוב ברחוב הראשי שמלא בחנויות בוטיק קטנות וחמודות ובתיירים חמודים לא פחות. זו באמת עיר ממש ממש נחמדה.
אחרי כרמל המשכנו בכביש מספר 1 לקטע של ה-miles 17 שמחבר בין כרמל למונטריי. אלון ואניעשינו את קטע הכביש הזה פעם, לפני 18 שנה (אלוהים ישמור), ואני חייבת להגיד שלא זכרתי כלום.ממש שום דבר. זה היה כאילו אני שם פעם ראשונה. היה יפה להפליא, עם מלא נקודות עצירה לתצפית בדרך. גם פה הייתי גרה בשמחה.
כשהגענו למונטריי היה כבר ארבע אחר הצהריים ונסענו ישר לאקווריום (שנסגר בשש). האקווריום מאוד מפורסם ונחשב, אבל אחרי ביקור שם אני חייבת להגיד שהוא לא שונה מאחרים שהיינו בהם ולדעתי ממש לא וואו. יש שם כמה דגים ענקיים, סטינג ריי שאפשר לגעת בהם, לוטרות, פינגווינים ואיזה כריש או שניים. אין ספק שגיא יחלוק על הניתוח המדכדך שלי כי בעיניו זה היה לא פחות ממדהים. הוא כל כךהתלהב והתרגש שלא הפסיק לדבר לשנייה במשך כל השעתיים שהיינו שם. על כל חיה שראינו היה לואיזה פרט מידע שהוא היה חייב לחלוק איתנו, כל דבר שהוא ראה הוא היה חייב לשתף ושנראה גם ובאופן כללי היה נדמה שהוא באקסטזה. רק בשבילו היה שווה ללכת לשם.
אחרי האקווריום הלכנו למזח של מונטריי. אכלנו Clam Chowder בכיכר לחם (וסגרנו מעגל כי לפני18 שנה גם אכלנו כזה במזח) ויצאנו לנסיעה של שעתיים למלון ב- San Mateo. הגענו למלוןב-21:30, עייפים ומרוצים. אחרי היום העמוס שהיה לנו, הבטחתי לילדים שמחר יהיה יום יותר רגוע.
