טוקיו – חלק א'

יום 8,9,10: טוקיו

שלושה ימים לא כתבתי כלום, ולא כי לא היה מה אלא כי לא היה זמן. אם בימים הראשונים ניצלתי את הנסיעות ברכבת כדי לכתוב, עכשיו כל הנסיעות ברכבת התחתית קצרות והמחשב לא איתי, וכשאני מגיעה לחדר אני מותשת מדי.

המסקנה שלי מהימים הראשונים בעיר היא שהיא כמו ניו יורק על סטרואידים, בחיי. 30 מיליון איש (בטוקיו רבתי) שקמים בבוקר ונוסעים לעבודה, שמחפשים בערב מקום לאכול ושעוברים איתך במעבר החצייה זה חתיכת דבר. גם בחצות הלילה הרחובות מלאים באנשים באופן שקשה לעבור בהם, ומעל כולם זורחים אורות הניאון הצבעוניים שמהבהבים כמו במשחק פצ'ינקו שיצא משליטה.

הנה תקציר של מה שהספקנו לראות בשלושת הימים הראשונים בעיר:

ארמון הקיסר (Imperial palace): ביתו של קיסר יפן נמצא בלב טוקיו. זהו שטח ירוק עצום בלב העיר הכל כך צפופה הזו, ולמרבה ההפתעה רובו בכלל לא ניגש לציבור. הארמון מוקף תעלת מים ומגדלי שמירה ואפשר להיכנס רק לחלק קטן מהגנים בצד המזרחי שלו. על סיור בארמון עצמו (שלפי מה שמספרים בנוי בסגנון מודרני) אין בכלל מה לדבר. מה שטוב למלכת אנגליה לא נאה לקיסר. ההתרשמות שלי היא שהשימוש העיקרי של שטח הארמון הוא כמסלול אימון ליפנים שעושים הקפות סביבו בהמוניהם. אגב, גם להקיף את הארמון בהליכה זה רעיון לא רע. אם אתם שם בזמן הפריחה אז זה גם יפהפה.

גינזה (Ginza): איזור גינזה הוא איזור חנויות היוקרה של טוקיו. מפראדה ועד ארמאני, מגוצ'י ועד לואי ויטון. מכירים את זה שבכל מקום בעולם כשיש סניף של לואי ויטון רואים מלא יפנים עומדים בתור? אז דווקא בסניף בטוקיו לא היה אף אחד. מוזר. הסתובבנו שם אחר הצהריים והיה ממש נחמד, גם אם לא תקנו כלום, כיף להסתכל.

שינג'וקו (Shinjuku): המלון שלנו נמצא ברובע הזה, שהוא גם משכנה של תחנת הרכבת הכי עמוסה בעולם (הם נכנסו על זה לספר השיאים של גינס). אומרים שבכל יום עוברים בה יותר משלושה מיליון אנשים. זו ממש עיר תת קרקעית עם עשרות פלטפורמות של רכבות ולא פחות מ-200 יציאות. למתבונן מהצד זה נראה כמו עיר נמלים אבל למען האמת, זה פחות מפחיד ממה שזה נשמע. השילוט די טוב, ואומנם לא כל השלטים מתורגמים לאנגלית אבל החשובים שבהם כן וכך גם מכונות הכרטיסים. מעל פני הקרקע שינג'וקו הוא רובע עסקים וקניות סואן, מלא אורות ניאון צבונייים ושוקק חיים, שממש כיף להסתובב בו בלילה.

רופונגי (Roppongi): רובע חיי הלילה, מלא מסעדות, אורות ניאון ומועדונים שמנסים לפתות אותך להיכנס אליהם. אגב, בגלל שבטוקיו הכל כל כך צפוף, רוב הבניינים מאכלסים מסעדות ומועדונים לגובה. כלומר, בקומת הקרקע מסעדה שפונה לרחוב, בקומה שנייה בית קפה, בקומה שלישית מועדון, ברביעית שוב מסעדה וכן הלאה. בכניסה לבניין, ליד המעלית, יש שלט פרסום עם כל העסקים שבבניין, ואם מסתכלים מהצד השני של הכביש רואים אנשים בקומה 7 אוכלים, ומתחתם אנשים בקומה 6 רוקדים עם אורות צבעוניים.

צוקיג'י (Tsukiji): שוק הדגים הגדול בעולם. אומרים שצריך לבוא ב-4 לפנות בוקר כדי לצפות במכירת דגי הטונה, אבל אנחנו הסתפקנו בלהגיע ב-8 בבוקר ולצפות בשאריות, כלומר בדגים המפורקים כבר כשהם נחתכים ונארזים. זה שוק באמת באמת עצום. הולכים בלי סוף במתחם סגור ומקורה, והכל מלא דוכנים צפופים, סוחרים שממלאים קופסאות קלקר בחלקי דג, אנשי מקצוע שמפלטים דגים מסוגים שונים ואמבטיות שבהן שוחים חיות ים, מזוהות יותר או פחות. והכל רטוב ומלא מים ומכוניות קטנות שמשמשות להעברת הקלקלרים נוסעות במהירות מטורפת במעברים. קראתי איפשהו שבכל יום עוברים שם 200 טון של מאכלי ים.

לשוק יש גם חלק חיצוני, שבו מרוכזות חנויות שמוכרות סכיני דגים ומסעדות שבהן אפשר לאכול את הדגים הכי טריים שתאכלו בחיים שלכם. אנחנו הלכנו על מה שהתגלה בטיול הזה כפייבוריט שלנו – בטן של טונה חצי שמנה (Toro). הצבע שלה ורדרד בהיר, שונה מאוד מהאדום הכהה של הטונה שמוכרים אצלנו, והטעם, אחח, נמס בפה. שומני ועשיר באומגה 3. או במילה אחת: מושלם.

אודייבה (Odaiba): אודייבה הוא אי מלאכותי גדול במפרץ טוקיו, אחד מתוך שישה שנבנו כדי להגן על העיר מפלישה מהים. כיום האי מפורסם במרכזי הקניות הגדולים שבו (כולל אחד שמעוצב כמו מלון ונציה בלאס וגאס), באולפני רשת הטלוויזיה היפנית פוג'י ששוכנים שם, בגלגל הענק השני בגודלו בעולם (אחרי הלונדון איי), בחוף הים (אחד מתוך שניים שיש בטוקיו) ובשואו רום של טויוטה. השואו רום הזה הוא גן עדן לילדים, עם שלל פעילויות כמו נהיגה במכוניות קטנות וגדולות, בניית דגמי מכוניות, יצירה וכו'. גם למבוגרים זה כיף כי יש סימולטורים לנהיגה וכל מיני משחקי מציאות מדומה וגם דגמים של מכוניות עתידניות. אפשר בכיף לבלות שם כמה שעות – והכי מדהים שזה לא עולה שקל. חוץ מכל אלה יש בפתח המפרץ גם העתק של פסל החירות. מתברר שהפסל הוצב שם באופן זמני בשנת 1998 לרגל "שנת אמריקה ביפן" אבל היפנים כל כך התלהבו שהחליטו להציב שם אחד קבוע.

הנה עוד כמה דברים שלמדתי בימים האחרונים על ארץ השמש העולה בכלל ועל טוקיו בפרט:

• לא משאירים טיפ: השירות פה הכי מעולה בעולם, מהמלצרים במסעדות דרך הקופאיות בסופר ועד נהגי המוניות. אם מביאים בחשבון שזו מדינה שלא מקובל בה להשאיר טיפ – זה אפילו נחשב לעלבון – זה רק מדהים עוד יותר.
• מעברי החצייה ארוכים בטירוף: הרחובות פה מאוד רחבים ומעברי החצייה ארוכים בהתאם, אבל בניגוד לישראל ולמקומות אחרים, הם לא מחולקים לשני חלקים. התוצאה היא שלפעמים כדי לראות את האור ברמזור הולך הרגל צריך משקפת. אגב, בטוקיו בכל רגע נתון יש בכל מעבר חצייה כמה עשרות אנשים, כך שלחלק את מעבר החצייה לשניים ולאלץ את כולם להצטופף על אי תנועה במרכז הכביש זה פשוט לא ריאלי. ואם כבר אלכסון, אז בטוקיו יש גם מעברי חצייה באלכסון, כולל זה המפורסם מכולם בשיבויה.
• כל ארוחה מתחילה במגבת: בכל המסעדות מחלקים לסועדים לפני הארוחה מגבת חמה לניגוב הידיים או הפנים. המגבת נשארת איתכם לכל אורך הארוחה, לניקוי הידיים, השולחן, הסכום או מה שבא לכם.
• אין פחי אשפה: ברחובות ובתחנות הרכבת קשה מאוד למצוא פח אשפה. כמעט שאין. ובכל זאת, הכל נקי ומצוחצח  זאת הם נקיים ומצןחצחים. כנל גם בתחנות הרכבת התחתית.
• נשים קטנות: מידת המכנסיים הגדולה ביותר שתמצאו בחנויות בטוקיו היא 28. הם מתחילים ב- 22. וזה בגדי נשים, כן?

זהו להפעם, עוד שלושה ימים עמוסים לפנינו ואז נתחיל את המסע חזרה. כבר ברור שיהיה קשה לחזור…