האקונה והר פוג'י

יום 6: האקונה

יום מלא חוויות עבר עלינו. קודם כל ארוחת הבוקר במלון הייתה מיוחדת במינה. יכולנו לבחור בין ארוחת בוקר מערבית לארוחת בוקר יפנית. אני בחרתי במערבית – אלון ביפנית. בעוד שאני קיבלת קרואסון, ביצה, מיץ תפוזים וכו', הוא קיבל שלל קופסאות הפתעה שבפנים חיכו לו מנות זעירות של דיונונים, שרימפסים, דגים, צדפות ועוד דברים שבחיים לא הייתם מעלים על דעתכם לאכול בכלל, ולארוחת בוקר בפרט. אבל הילד היה מרוצה וזה מה שחשוב.

מהמלון יצאנו לתחנת הרכבת של קיוטו, לתפוס את רכבת השינקנסן להאקונה. לפני שיצאנו לדרך ניצלנו שירות יפני יעיל ונוח ושלחנו את המזוודות היישר למלון בטוקיו. ארזנו לנו תיק קטן ליומיים, ואת המזוודות שלחנו ישר לטוקיו כדי לא להסתובב איתן. זה עולה משהו כמו 80 שקל (לשתי מזוודות) ושווה כל גרוש. וכן, זה הגיע ליעד כמו שעון.

ובחזרה להאקונה: האקונה היא עיר שנמצאת על הדרך בין קיוטו לטוקיו (יותר קרוב לטוקיו), משהו כמו שעתיים נסיעה ברכבת המהירה מקיוטו. העיר יושבת על הר, היא קרובה מאוד להר הפוג'י, ומפורסמת במעיינות החמים שלה. התיירים הרבים שמגיעים אליה מחפשים זוויות שמהן יוכלו לתצפת על ההר, אבל מאחר שמזג האוויר פה הפכפך והרבה פעמים מעונן, לא תמיד רואים את ההר עם הפסגה המושלגת. ביום שאנחנו הגענו הייתה שמש אבל התחזית הייתה שבהמשך היום יתענן, אז העדפנו לדחות את הטיול למחרת, שלגביו הבטיחו שמש.

בתחנת הרכבת של האקונה הצטיידנו בשלל מפות והסברים על הרכבות ונסענו למלון שאלון הזמין בשם Hakone Ginyu. המלון הזה הוא בעצם ריוקן, שזה מלון יפני מסורתי, שמתגאה במעיין חם (אונסן) פרטי. בחלק מהחדרים, כמו זה שאלון הזמין, מי המעיין מוסטים עד החדר למעין בריכה רותחת. בתוך החדר עצמו יש מעין סנטו (בית מרחץ) פרטי ועוד אמבטיה מלאה עד גדותיה במי מעיין חמים. בקיצור, מלוכלכים לא תהיו שם. אנשי המלון לא מדברים בכלל אנגלית, מה שרק מוסיף לאווירה האוטנטית.

הכניסה למלון


החדר

בריוקן מסתובבים ביוקטה, שזה בגד יפני מסורתי, כמו קימונו אבל מבד כותנה דק ומיועד ליומיום (היה כתוב שאין צורך ללבוש תחתונים מתחת!) וגרביים. למעשה את הנעליים מפקידים בכניסה ומקבלים אותן רק כשיוצאים מהמלון. בלילה ישנים כמו יפנים – על מזרונים שמניחים על רצפת הטטאמי (ישנתי מעולה!), ואת הארוחה מבשל שף המלון ומלצרית בבגדים מסורתיים מביאה אותה לחדר ומגישה את המנות (בין מנה למנה היא יוצאת כדי לתת פרטיות). בזמן האוכל יושבים ליד שולחן נמוך שמתחתיו יש מעין בור לרגליים. כל העסק הזה הוא חוויה יוצאת דופן ומיוחדת במינה שמאוד מומלץ להתנסות בה. למעשה, חוץ מגיחה קצרה למוזיאון הפתוח לא יצאנו בכלל מהמלון. גם מהחדר בקושי יצאנו – פעם אחת לשתות משהו בבר, ופעם שנייה לשיעור יוגה לאור נרות עם מדריכה שמדברת רק יפנית. אחרי השבוע העמוס שהיה לנו, זה היה בול במקום.

שיעור יוגה

אז כאמור  הגיחה היחידה שלנו מהמלון הייתה למוזיאן הפתוח בהאקונה, שהוא המוזיאון הפתוח הראשון ביפן ויש בו יותר מאלף פסלים ויצירות אומנות, ביניהן 30 של הנרי מור (שפסל שלו מוצב בחזית מוזיאון תל אביב) ו-300 של פיקאסו. באמצע הפארק ראינו פתאום עץ דובדבן פורח – הראשון שלנו ביפן. בוא'נה זה מדהים, הדבר הזה. כמה יופי. מקווה שזו הסנונית הראשונה שתבשר את טוקיו.

אה וכמעט שכחתי – קיבלנו מתנה מהמלון לכבוד היום הולדת של אלון ויום הנישואין: מסגרת לתמונה ואת זה:

יום 7: האקונה

אחרי ארוחת בוקר, שגם היא הוגשה לנו בחדר וכללה מיליון מנות בכלי הגשה מינאטורים ומוקפדים עם קישוטים וכו' (אלון עיקם אל האף כשתהיתי בקול מי המסכן שרוחץ כלים) – יצאנו לבצע את האחת המשימות החשובות בטיול הזה: לראות את הר פוג'י.

מדובר במשימה לא קלה בכלל כי ההר רוב הזמן מכוסה בעננים, אבל לנסות חייבים. אגב, כל מדריכי הטיולים מראים את ההר מזדקר יפהפה מעל האגם אבל האמת היא שזה פוטושופ מהסוג הגרוע ביותר, כי ההר בכלל נמצא בצד השני של האגם והוא הרבה יותר רחוק ממה שנראה בתמונות. לצערם של התיירים, את זה אפרש לדעת רק אחרי שמבקרים שם, ורק אם זוכים לראות את ההר… אז אתמול כשהגעו לעיר קנינו בתחנה פס לכל כלי התחבורה בהאקונה, ואפשר לומר שבמרדף שלנו אחרי התצפית המושלמת ניצלנו אותו עד תום, בכל כלי תחבורה שאפשר לדמיין.

התחלנו ברכבת שעלתה להר, כשהעלייה נהייתה תלולה מדי עברנו לcable car שזה רכבת מסוג אחר, משם עברנו לאוטובוס וקינחנו ברכבל שהוריד אותנו לאגם ashi, אגם מקסים שנוצר בלוע הר געש שהתפרץ לפני כמה אלפי שנים (בכלל, כל האיזור מלא פעילות געשית שמסבירה את המעיינות החמים. בכל מיני מקומות ממש אפשר לראות עשן יוצא מבטן האדמה). באגם יוצאים לשיט שאומרים שבמהלכו אפשר לראות את ההר (אומרים שגם מהרכבת אפשר אבל לא ראינו. כלומר גם בשיט לא ראינו, אבל תכף נגיע לזה).

הספינה שבה שטים ממש יפה ואפילו יש בה תאי מחלקה ראשונה. מאחר שמדובר בשיט של כ-20 דקות בכלל לא העלנו בדעתנו לקנות כרטיסים למחלקה הראשונה, ורק כשכבר היינו על הספינה גילינו שכל החלק האחורי שלה הוא המחלקה הראשונה. למה זה משנה? כי הר פוג'י נמצא בכיון ההפוך מזה שאליו מפליגים, מה שאומר שלמי שמאחור יש נקודת תצפית הרבה יותר טובה. במקרה שלנו זה לא באמת היה משנה כי היה מעונן ולא ראו כלום. כל כך מעונן היה שאי אפשר היה אפילו לנחש איפה ההר בלי מפה. לזכותם של היפנים – ההגונים והמאורגנים לעילא ולעילא – לפני העלייה לספינה יש שלט שמעדכן בכל יום מה הסיכוי לראות את הר הפוג'י. ביום שאנחנו ביקרנו הופיע איקס גדול על סמל ההר. אבל כאמור, היינו חייבים לנסות.


הספינה שמפליגה על אגם אשי

כשהגענן לצד השני של האגם היינו מבואסים מאוד מזה שלא ראינו כלום והחלטנו לטייל קצת ברגל לפני שנחזור באוטובוס למלון. תוך כדי הליכה ראינו משמאל, בצד של האגם, פארק נחמד עם גנים מטופחים והחלטנו להיכנס. השמש בדיוק יצאה וחשבנו שיהיה יפה להסתובב שם.

מה אני אגיד לכם, מכירים דלתות מסתובבות? אם לא היינו נכנסים לפארק היינו מפספסים את זה. בעוד אנחנו מתהלכים בשבילי הפארק (הבאמת יפה) ומתפעלים מהעצים שגזורים ישר, שאלתי את אלון איפה אמור להיות בכלל ההר, והוא הצביע לכיוון הכללי של האגם ואז פתאום צעק ״הנה הוא״. ואכן, ממש מולנו, ב(כמעט) מלוא תפארתו, ניצב הר פוג'י. מהמם, מרשים ומרגיש כמו לזכות בפיס.

הספקנו לצלם רק כמה תמונות לפני שהעננים כיסו אותו שוב, אבל הרגשנו מעודדים והחלטנו לחכות קצת אולי הם יתפזרו. ובאמת אחרי כמה דקות העננים התפזרו, השמש האירה בדיוק את פסגת ההר ואיפשרה לראות וכמובן לצלם. אושר אמיתי.

מחזה נדיר. מקרוב

ומרחוק

שמחים וטובי לב יצאנו מהפארק ועלינו על האוטובוס למלון. אספנו את המזוודות ועלינו על הרכבת לטוקיו, אבל על זה בפעם הבאה. ספוילר: איזה עיר!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s