נארה והסביבה

יום 4: פושימי-אינארי ונארה

קיוטו היא מקום טוב לצאת ממנו לטיול כוכב וגם הבוקר יצאנו ליום טיול. התחנה הראשונה שלנו הייתה מקדש פושימי אינארי (Fushimi inary), הנמצא מרחק 10 דקות נסיעה ברכבת ממרכז קיוטו. אינרי הוא אל האורז והדגן בדת השינטו, ומה שמיוחד במקדש הזה הוא שהוא בנוי ממאות, אם לא יותר, שערי "טורי" כתומים שיוצרים שביל-מנהרה שעולה בהר ויורד ממנו ואפשר ללכת בתוכו, את כל הדרך או רק את חלקה. כל שער הוא תרומה של מישהו והשם של התורם חקוק על הצד הפנימי של השער. זה מקום מיוחד מאוד, גם בין כל מיליון המקדשים שרואים פה, אטרקטיבי לילדים וגן עדן לצלמים. גם פה, כמו בכל מקום שהיינו, הסוד הוא לבוא מוקדם אחרת יש טירוף של אנשים. 



ככה זה נראה מקדימה, ואחרי שהצלחנו לעצור את שטף המבקרים לכמה שניות כדי לצלם



וככה זה נראה מאחור, עם שמות התורמים, ועם תרגיל מתחכם שעצר את הזרם האנושי

אחרי הביקור בפושימינארי המשכנו ברכבת לנארה (Nara), וממש ביציאה מהתחנה שכרנו אופניים כדי לטייל בעיר בנוחות (700 ין ליום שלם, שזה קצת יותר מ-20 שקל, בלי פיקדון אבל גם בלי הילוכים). אנפורצ'נטלי די מהר גילינו שכל האטרקציות בעיר הן בעלייה והתחת שלי, איך לומר, עוד לא התאושש מהסיור באוסקה… היה קשה, אבל כיף.

אגב, הידעתם שנארה הייתה הבירה הראשונה של יפן, אחר כך קיוטו ואחר כך טוקיו? ביפן עיר הבירה היא עיר משכנו של הקיסר, ואם הקיסר עבר להתגורר בטוקיו, מה שבאמת קרה לפני 150 שנה, אז תואר עיר הבירה נודד איתו.

התחנה הראשונה שלנו בנארה הייתה מקדש kofuku ji שהוקם לפני 1,500 שנה אבל נהרס כמה פעמים מאז ונבנה מחדש שוב ושוב. מה שמיוחד במקדש הזה הוא שיש בו פגודה של חמש קומות:


 

משם המשכנן למקדש מקדש Todai ji, שעד לפני 20 שנה היה מבנה העץ הגדול בעולם, אבל ב1989 היפנים בנו את איצטדיון הבייסבול שלהם גם מעץ ועכשיו הוא מחזיק בתואר. בתוך המקדש ניצב פסל בודהה הברונזה הגדול בעולם (16 מטר גובהו). הסיפור של המקדש הבודהיסטי הזה בקיצור: ב-1743 שליט יפן החליט לבנות מקדש לבודהה כדי לשים קץ לאסונות שפקדו את האי. 2.5 מיליון איש תרמו לבנייה כלים או חומרי גלם ו-350 אלף איש עסקן בבנייה וביציקה בפועל, שנמשכה שלוש שנים.



מבנה העץ הגדול בעולם (לשעבר) בנארה

ובודהה הברונזה הגדול בעולם. הוא באמת גדול

בין שני המקדשים, ובעצם בליבה של נארה, שוכן פארק הצבאים – פארק שבו מתהלכים חופשי צבאים והתיירים מאכילים ומלטפים אותם (חוץ ממני. ממני הם ברחו כשרק התקרבתי. כנראה ניחנן בחוש שישי מפותח במיוחד). לפי האגדה, כשמקדש טודאיג׳י נבנה, הזמינו אליו את האל כדי שיברך אותו והוא הגיע רכוב על צבי. מאז הצבאים נחשבים לשליחים של האל והמקומיים מאמינים שהם מגנים עליהם. 


 

בצהריים אכלנו ב-Ganko, מסעדת שניצלים יפניים, שמצופים בפנקו כמובן, והתפרענו עם ציפס (המפקד אישר באופן חד פעמי). אחרי ארוחת הצהריים התחיל לטפטף גשם, אבל ממילא תיכננו לחזור לקיוטו כי אלון הזמין לנו אירוח בטקס תה מסורתי, אז זה לא היה נורא. 

כשהגענו ברכבת לקיוטו היה לנו קצת זמן להרוג עד לטקס התה, אז נכנסנו לאולם פ'צינקו Pachinko, אחד מני רבים בקיוטו. פצ'ינקו זה מקום של מכונות מזל שהיפאנים מכורים אליהן. קראתי שהם מוציאים 250 מיליארד דולר בשנה על השטות הזו, ושכל קיץ מתים כמה תינוקות שנשכחו במכוניות בזמן שההורים שלהם שיחקו בפצ'ינקו. אלוהים יודע מה הם מוצאים בזה. הרעש מחריש אוזניים, וזה לא שצריך להתאמץ או לעשות משהו, פשוט מכניסים כסף למכונות ובוהים בהן. הוספתי את זה לרשימת המוזרויות של היפנים (לצד אכילת דיונונים לארוחת בוקר, כתיבה מלמעלה למטה ועיניים מלוכסנות).

 

במעבר שאין חד ממנו יצאנו מאולם הפצ'ינקו היישר לטקס התה היפני. נכנסנו יחד עם זוג ספרדים לחדר יפני מסורתי, שמדמה בית תה, והמארחת בקימונו הדגימה לנו איך עושים את טקס התה כהלכתו. למעשה לא בדיוק כהלכתו, כי אז זה היה לוקח שלוש שעות וכולל גם ארוחה לפני, אבל היא הראתה לנו את הכלים ואת אופן ההכנה של התה (תה ירוק מכינים מעלי תה צעירים וטריים) והסבירה שמדובר באירוע שעובד על כל החושים שיש לו כללים נוקשים מאוד, ושהיום כבר עושים את הטקס הזה רק באירועים מיוחדים.

בין הכללים המוזרים שלמדנו: לשפוך את המים מגבוה, לתת שם לכפית המיוחדת שבה מוציאים את התה הירוק מהקופסה, להניח את הספל על כף יד שמאל ולהרים אותו לפה עם יד ימין, והכי מוזר – לסיים את התה בשלושה שלוקים וחצי בדיוק, כשבכל שלוק מסובבים את הספל קצת, עד שבתום השתייה הציור שעל הספל שקודם פנה אליכם (מתוך כבוד) עכשיו יפנה שוב למארחת. אחרי שהמארחת הדגימה הכנו את התה בעצמנו (כולל לדפוק בדיוק פעמיים עם הכפית על שפת הכוס אחרי שמכניסים את התה). המארחת הייתה סופר רצינית לכל אורך הטקס, ולאנשים ציניים כמונו היה קצת קשה להתחבר.



המארחת מכינה לנו תה


ואלון מנסה להכין בעצמו. לפי הכללים צריך לערבב עם המברשת כחצי דקה עד שנהיה קצף ירוק

אחרי טקס התה נסענו למלון ויצאנן לארוחת ערב של סושי ברחוב Ponchoto בגיון, שהוא רחוב ידוע של בילויים שכולו מסעדות ובארים. רחוב צר. היה אחלה סושי (כפי שאפשר לראות בפייסבוק של אלון). אגב, הסושי פה טעים מאוד כמובן, ויש כמה סוגים שלא עושים אצלנו כמו ניגרי בקר, וגם אוכלים הרבה פחות רולים והרבה יותר נגירי – אבל נראה לי שהמיתוס שאומר שהסושי ביפן לא דומה בכלום לסושי שאוכלים בישראל הוא קצת מוגזם. לפחות בינתיים.

יום 5: ארשיאמה ושוב קיוטו

לפני שנמשיך, יש לי משהו להגיד לקוראות שביניכם: בנות, אם בן הזוג שלכן מתנדב לארגן את הטיול הבא שלכם – תתחילו לחשוד. אני, כסילה שכמוני, שחררתי בהתלהבות רק כדי לגלות שאלון הביא אותי למסע כומתה שבו ישנים שש שעות בלילה. נו טוב האוכל הרבה יותר טוב מבצבא, אבל כל השאר די דומה. 

אז הבוקר שוב השכמנו מוקדם ויצאנו ל Arashiyama שם שוכן יער הבמבוקים (״אומרים שצריך להגיע מוקדם אחרת מלא שם בתיירים״, זה המשפט הקבוע שמצדיק השכמה לפני שהבוקר עולה). הרכבות היו קצת יותר מאתגרות הפעם כי משום מה לא היה כתוב כלום באנגלית על מכונת הכרטיסים, אבל -וגם זה בניגוד למה שאמרו לנו – כל מי שביקשנו ממנו עזרה לא פחד לדבר אנגלית שבורה והסכים בשמחה לרכוש עבורנו את הכרטיסים. עדכון: היה שילוט על הקיר ליד המכונה ולא שמנו לב. זה רק אומר שהשילוט לא במקום טוב…

יער הבמבוקים נחשב לאחת האטרקציות הבולטות בקיוטו, וגם הוא במרחק נסיעה קצר ממש. בכלל. מערכת הרכבות פה מאוד יעילה ומביאה אותך בנוחות לכל יעד תירותי. מתחנת הרכבת הכל נמצא במרחק הליכה ממש כך שלא צריך עוד מוניות וכו'. היער עצמו הוא שטח גדול שכולו מכוסה צמחי במבוק, והמבקרים צועדים בשביל מצד אחד שלו לצד השני. מאחר שהגענו מוקדם הספקנו לצלם. מי שהגיע מאוחר כבר נתקע אחרי נחיל של אנשים ולא היה לו שום סיכוי לעשות תמונה נורמלית בלי מלא ראשים נדחפים.

 

אחרי הסיור ביער הבמבוקים נכנסנו לגנים מקסימים שבנה פעם איזה שחקן יפני ששיחק בסרטי סמוראי. הגנים היו מקסימים, מטופחים ומוקפדים כמו שהיפנים יודעים, ואני בטוחה שבשלכת או בפריחה הם אפילו יותר מדהימים. אחר כך טיילנו קצת בין הבתים של ארשיאמה והלכנו לאכול במסעדה שאלון קיבל עליה המלצות ונקראת Otsuka. זו מסעדה שמגישה קובה ביף, שנחשב לבשר מעולה במיוחד וגם עולה בהתאם (זה בשר עדין, שמנוני ומשויש של בקר ואגיו שגדל באיזור הזה של יפן בהתאם למסורת עתיקה וקפדנית). תקשיבו, החיים מתחלקים ללפני ואחרי שאוכלים קובה ביף. זה היה פשוט מעולה. נימוח, נמס בפה, טעים ועשיר בטעם של בשר. מה אני אגיד לכם, אם לא היו לי שלושה ילדים בארץ שמחכים לי אולי לא הייתי חוזרת…


קובה (ואגיו) ביף ב otsuka

אחרי הארוחה חזרנו למרכז טוקיו, היישר לדרך הפילוסופים (Philosopher path). זו דרך שמפורסמת בעצי הדובדבן שלה ובכמה שהיא מדהימה כשהם פורחים. למרבה הבאסה, כשאנחנו היינו שם הם עוד לא פרחו אבל היו דקה לפני הפריחה. כולם אמרו שעד סוף השבוע כל הניצנים כבר ייפתחו. לצערי אנחנו כבר לא נראה את זה שם (נתנחם בפריחה בטוקיו). ועדיין, מדובר בדרך נעימה שעוברת לאורך תעלה ומאוד כיף ונעים לטייל בה. כדי להמחיש את ההבדל, הנה תמונות מאתמול ומזמן הפריחה:

לסיום, היום היה יום ההולדת של אלון, ולכבוד האירוע עברנו למלון Kanra המפנק ביותר (בגלל זה וגם בגלל שבמלון שהיינו בו לא היה חדר פנוי לעוד לילה). בערב יצאנו לאכול במסעדה מוכרת בשם Hiro שהיה מאוד קשה להשיג בה מקום, אבל הבנות במלון שמעו שאנחנו חוגגים יומולדת והתאמצו במיוחד. זו מסעדת גריל יפני, שבה נתחי הבשר נצלים לפניך. היה טעים, נעים וארוך (ולא ויתרנו על הקובה ביף). שעתיים וחצי ארוחה עם מיליון שלבים ומנות.

מחר נוסעים ל-Hakone (כן, שוב קמים מוקדם).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s