קיוטו

יום 1: בדרך

לפני שיצאנו לשדה התעופה אמרתי לאלון שאני אפילו לא יכולה להתחיל לחשוב על הטיול עצמו, ושכרגע מספקת אותי לגמרי רק המחשבה על כמה שעות שינה בטיסה, בלי טלפונים ובלי הודעות.

ואכן, אחרי 10 שעות טיסה אפשר לומר שמשאלתי התגשמה במלואה. ישנתי 7 שעות, ראיתי שני סרטים שממילא תכננתי לראות במחשב ולא בקולנוע (סופת חול ולה לה לנד) – ונחתתי ערנית ורעננה. בהמשך לפוסט הקודם, רק אציין שכבר בשדה התעופה של הונג קונג טעמנו את הראמן הראשון (בינוני מינוס).

אחרי שעתיים וחצי בשדה ועוד שלוש שעות טיסה (בלי שינה ועם סרט אחד – בריגי'ט ג'ונס בייבי, אבל לא ראיתי את הסוף ואני לעולם לא אדע מי היה האבא של התינוק שלה) הגענו לשדה התעופה של אוסקה. ביפן היה כבר 21:30 ותוך 20 דקות מהנחיתה כבר היינו אחרי ביקורת דרכונים ואיסוף המזוודות, כי היפנים הפגינו יעילות שנראית ממש בדיונית למישהו שבא מארץ החפיף שלנו.

מהשדה לקחנו שאטל לקיוטו (עוד שעתיים נסיעה) והגענו למלון רק לקראת חצות, עייפים אבל עייפים. בהיותי הפרובניציאלית שאני, הדבר הראשון שהרשים אותי היה השירותים בחדר. אני בטח התייר המיליון שמתלהב מזה, אבל תשמעו, זו באמת חתיכת הנדסת אנוש מהסרטים: קודם כל האסלה נפתחת לקראתך כשאתה נכנס, והיא גם מחוממת כמובן. ואז יש פאנל כזה על הקיר שאתה יכול לבחור את הזווית של האסלה, את עוצמת המים, ואז להוסיף מסאז', שטיפה ואפילו פן. כמעט התעלפתי כשהחל משב הרוח החם הזה שם למטה, כי הרי ידוע שאין דבר שיותר מחמם את הלב מאשר פן שמחמם את התחת:). תשמעו, לא יודעת מה מחכה לנו בקיוטו, אבל בהינתן האסלה הזאת גם להישאר בחדר זו אופציה לא רעה.

למחרת, בשירתים אחרים, מצאתי הסבר יותר ציורי לתיפקודי האסלה:

היום היה ארוך, אבל הלילה לעומת זאת היה קצר ממש. התעוררתי כבר בחמש בבוקר, אחרי ארבע שעות שינה, רק כדי לגלות שיש לנו חדר עם חלון בלי וילון או תריס. אלוהים שתסלח לי, נראה לי שאלון בחר את זה בכוונה כדי שנקום מוקדם כל בוקר (עדכון: היה וילון, מצאנו אותו למחרת).

יום 2: קיוטו 

לפני שנמשיך, כמה מילים על המלון. קוראים לו Mume Hotel והוא מלון בוטיק קטן עם שישה חדרים בלב איזור גיון, שהוא איזור חיי הלילה והגיישות של קיוטו. בכל אתרי ההמלצות הוא קיבל חמיש כוכבים ואנשים נשפכו מכמה שהשירות שם טוב. ואללה, אין דברים כאלה. נראה לי שגם לא ביפאן, שהשירות בה הוא שם דבר. פקידות הקבלה יוצאות מגדרן לעזור לך.

אם למשל הן שאלו בנימוס מה אנחנו עושים מחר ואמרנו שאנחנו נוסעים לאוסקה, אז כשנחזור למלון אחרי הצהריים יחכה לנו פולדר עם דפים מודפסים של איך מגיעים לאוסקה ברכבת, לוחות הזמנים של הרכבת עם השעה שהכי מתאימה לנו מסומנת במרקר, דף המלצות מה עושים באוסקה, פרטים על המונית שהוזמנה לנו למחר בבוקר, ודף כתוב ביפנית שמסביר לאן אנחנו צריכים להגיע כדי שנוכל לתת אותו לנהג המונית או למודיעין בתחנת הרכבת למקרה שנסתבך והם לא יבינו אנגלית. וכל זה בלי שביקשנו בכלל! אין מילים לתאר כמה שהם נחמדים שם. וגם המיקום של המלון מעולה. אם אתם בקיוטו – זו באמת המלצה חמה. 

אז בוקר ראשון בקיוטו. יצאנו ברגל לכיוון מקדש המים הטהורים, Kyomizu-Dera, שנמצא בראש גבעה הצופה אל העיר. המקדש נבנה בשנת 780 (!) ומוכר כאתר מורשת עולמית של אונסקו. במקדש יש מים שנחשבים לבעלי סגולות ריפוי, אבל החלק הזה היה בשיפוצים והיה תור בין הפיגומים אז ויתרנו. מה שכן, הדרך למקדש עוברת בגן ציבורי יפה ואחר כך באיזור העתיק של קיוטו שהוא בעצם מדרחוב של מדרגות שמשני צידיו חנויות מקסימות. 

אחרי המקדש לקחנו מונית לקצה השני של העיר למקדש המוזהב, Kinkakuji, שנחשב לאטרקציה מספר אחת בקיוטו. המקדש נבנה במקום בסביבות שנת 1400 כווילה לאחד השוגונים. הבן שלו הפך את המקום למקדש זן, אבל במהלך השנים הוא נשרף כמה פעמים ונבנה מחדש. ואגב, שתי הקומות העליונות באמת עשויות מזהב טהור. זה באמת מקום מקסים, הזהב עם הירוק שמסביב משתלב נהדר. המקדש מוקף בגנים יפהפהיים כמו בציור, והכל כל כך מטופח שאי אפשר שלא להתפעל. היו שם גם מלא תיירים, רובם יפאנים, שכולם רצו לעשות סלפי עם המקדש.

משם הלכנו ברגל לגן הפסלים במקדש Ryoanji, מדובר בגן פסלים יפני מסורתי עתיק ששווה להתעכב עליו: זהו גן זן שאין בו עצים, אלא רק 15 סלעים בצורות ובגדלים שונים המסודרים כמו איים על מצע של חצץ, שמגרפים אותו כל יום. מתברר שמכל זווית אפשר לראות רק 14 מהאבנים בעת ובעונה אחת. על פי האמונה היפנית, מי שעושה מדיטציה ממש טובה יכול לראות בעיני רוחו את האבן ה-15.  

לאורך הצלע הארוכה של הגן יש מדרגות עץ וכולם יושבים עליהן בשקט ומסתכלים על הסלעים. קצת מוזר. חבל שאף אחד לא בא לגרף

אחרי הגן לקחנו מונית חזרה למרכז העיר. אחרי שאכלנו בסושייה מסתובבת (לא משהו) נכנסנו לשוק Nishiki, שהוא שוק האוכל של קיוטו. זה שוק מקורה שמוכרים בו אוכל יפני, שזה אומר מלא סוגי דגים וצדפות בכל צורת הכנה, מיליארד סוגים של ירקות מוחמצים (מצנון ובמבו ועד מלפפון) ובכל מקום נותנים טעימות בחינם, שזה ממש נחמד. ראינו שם מלא יפניות לבושות בבגדים מסורתיים, שזה אומר קימונו. הן נראו כמו גיישות אבל הן לא כי הגיישות צובעות את הפנים בלבן. ועדיין, זה מראה מקסים והם היו מאוד נחמדים והסכימו בשמחה להצטלם (בניגוד למרוקאים למשל, שהתעצבנו בכל פעם שראו מצלמה ברדיוס של קילומטר מהם. אכן, הבדלי מנטליות עמוקים).

אחרי השוק כבר היינו הרוגים, אבל בלו”ז הטירונות של מחזור מרץ 17 הייתה גם הטירה של קיוטו, Nijo Castle. זו טירה שהייתה של אחד השוגונים שבנה אותה לפני כ-500 שנה (אני בטוחה שידעתם ששוגון הוא כינוי לשליט צבאי בימי הביניים של יפן, ומי שאומנם מונה על ידי הקיסר אבל בפועל שלט במדינה). בכניסה לטירה צריך להוריד נעליים ולהסתובב יחף בין מיליון החדרים היפניים מסורתיים. החדרים יפים אבל ריקים מריהוט ורואים בהם רק את המחצלות על הרצפה והמחיצות המצוירות. אחרי החדר העשירי זה כבר משעמם. תוסיפו לזה את זה שההליכה בלי נעליים על משטחי העץ גומרת את הרגליים הגמורות ממילא, ואת זה שאסור לצלם – ותבינו שזה היה ארוך מדי. 

פרט טריוויה מעניין: כשדורכים על קורות העץ העתיקות שעל הרצפה הן משמיעות קול חריק שנשמע ממש כמו ציוץ ציפורים. מסתבר שזה לא בכוונה אלא נגרם מחיכוך של המסמרים עם המשטחים, אבל הצליל הזה נחשב משהו מאוד מיוחד שהיפנם מתאמצים מאוד לשמר אותו בטירות. 

בגינה של הטירה יש רחבת עצי דובדבן שבעוד שבוע אמורה להיות בשיא פריחתה, אבל כשאנחנו ביקרנו הניצנים היו עדיין סגורים. אומרים שקשה מאוד לתפוס את שיא הפריחה גם בקיוטו וגם בטוקיו בביקור אחד, כי בסופו של דבר השיא נמשך יום אחד בלבד או יומיים גג. אז אנחנו בונים על טוקיו. זה מה שראינו בכל זאת שם (זה יפה, אבל דובדבן זה לא):

טוב, עכשיו כבר היינו באפיסת כוחות ממש, אז חזרנו לחדר לנוח קצת (אלון אמר שהוא מרשה באופן חד פעמי:)). בערב, רעננים ונקיים, יצאנו למסעדה ברובע גיון. ממש יפה שם בלילה. הכל חשוך והתאורה היחידה היא פנסים סיניים אדומים כאלה, שתלויים לאורך הרחובות הצרים ומאירים את הכל באור אדמדמם ורך. וגם האוכל היה מצוין.

אחרי האוכל הסתובבנו עוד קצת ברגל בסמטאות גיון ואז חזרנו לחדר והלכנו לישון. סתם, נראה לכם? במשמרת של אלון? כמו גדולים הלכנו לפגוש את ירון, חבר של אלון שטייל איתו במזרח אחרי הצבא ונשאר מאז בקיוטו. יש לו שם דירות להשכרה ב-Air B&B, מסעדה ועוד שלל עסקים. שתינו איתו בירה, אכלנו עוד קצת, ואז ניתן אישור לחזור למלון. היה יום ראשון מוצלח ממש.