שנתיים בלי אבא

היום לפני שנתיים אבא שלי מת.

שנתיים עברו מאז בוקר שבת ההוא שבו אמא שלי התקשרה בקול בוכה להגיד לי שזהו, אבא נפטר. נגאל מייסוריו. איננו. 

ושנתיים מאז החודש הנורא שקדם לאותה שבת, שהיה בדיוק חודש החגים. אותו חודש שבו שעשינו משמרות לצד המיטה של אבא בבית החולים, מתרוצצים מבדיקה, לטיפול, לניתוח, ומקווים שנצליח לשמור עליו איכשהו לפחות עד שאמא תחזור מחו”ל. מנסים להסתיר ממנה מה קורה עד שכבר אי אפשר היה, נקרעים בין הרצון שיישאר איתנו עוד קצת לבין קול ההיגיון שאמר שהוא כבר לא רוצה להישאר. שאין לו בשביל מה. ושנתיים מאז שהוא התחשב כל כך, וחיכה עד שאמא תחזור ויומיים אחר כך הלך.

ושנתיים מאז שהייתה לי הזדמנות אחרונה לראות אותו לפני שלקחו אותו באמבולנס אבל אני הרגשתי שאני לא מסוגלת וויתרתי. וכמה פעמים חשבתי מאז שאולי עשיתי טעות כי לפחות יכולתי להיפרד. וכמה פעמים מאז חשבתי שלא כי בעצם כבר נפרדנו מזמן.

ובשנתיים האלה המחשבות עליו באו כשהכי פחות ציפיתי. אני זוכרת שכבר בשבעה מישהו עם ניסיון בהורים מתים אמר לי שככה זה יהיה. כשתחתכי בצל, כשתקפלי כביסה – כשהכי פחות תצפי לזה, הוא אמר.

והוא צדק. וגיליתי שאצלי זה קורה בעיקר באוטו, בלילה, בדרך חזרה מהעבודה. כשהחלון פתוח והרדיו דולק. בסך הכל עשרים דקות לוקחת הנסיעה הזו, אולי פחות, ושם הוא מגיע. עם המדים המגוהצים והכומתה האדומה או עם הגופיה הלבנה ומכנסי הספורט בצבע זית, שהיו מדי הבית שלו.

ולפעמים אני רואה אותו יושב על המיטה ומסדר את הגומיות בנעליים האדומות, או פורס מגבת על המשענת של הספה כדי שלא יזיע כשהוא רואה חדשות, או חוזר מהשוק עם עגלת המתכת הירוקה ואני באה לבדוק אם הוא זכר לקנות לי את השזיפים הצהובים שכל כך אהבתי. והוא תמיד זכר.

ולפעמים אני רואה אותו בכלל מהגב. הוא נוהג ואני יושבת מאחוריו, במקום הקבוע שלי באוטו המשפחתי. ואנחנו נוסעים לטיול או לים ומדי פעם אני תופסת במראה את המבט שלו מאחורי משקפי השמש, ושואלת בהערצה של ילדה בת שש או שבע איך זה שהוא מצליח גם להסתכל על הכביש וגם להסתכל בכל המראות האלה שיש באוטו. 

אבל הכי הכי, לגמרי במקום הראשון, אני אוהבת כשאני מצליחה לשמוע את הקול שלו אומר לי “הי בובה”, שככה הוא תמיד ענה לטלפון כשהתקשרתי. וכמה הייתי רוצה לשמוע את זה שוב. 

וכל שברי התמונות והקולות האלה מגיעים דווקא בנסיעות מהעבודה. וגם, לא תמיד. רק לפעמים. וכשזה קורה הדמעות עולות ואני צריכה להחליט אם לגרש את התמונות ולהתרכז בכביש כי זה מסוכן, או להישאר עם אבא עוד טיפה. כי לא נעים, עד שהוא כבר בא.

ודווקא את השנים האחרונות, אלה הארורות, אני מצליחה להדחיק. כי הבטחתי לו. כי ככה הוא היה רוצה. וכשבטעות עולה תמונה כזו אני מעיפה אותה מהר מהזכרון לפני שתתפוס מקום לתמונות האחרות. ואם זה לא כל כך מצליח אז אני ישר שולפת נושא אחר לחשוב עליו, ואז אבא מתפוגג לטובת סידורים שצריך לעשות מחר. 

ושלשום בלילה הוא בא דווקא לפני השינה, שזה לא קורה אף פעם. אולי רצה לוודא שאני זוכרת שתכף שנתיים. אולי רצה להזכיר לי עוד תמונות ששכחתי. ונתתי לו את כל המקום ואת כל הזמן. כי לא הייתי על הכביש ולא הייתי בדרך לשום מקום.

וראיתי בתמונה אחת אותו מנשק את אמא כשהוא חוזר מהצבא כמו שעשה כל יום, ובאחרת ראיתי אותו יושב בחושך באולם באחת מהופעות בלט שלי, לא מאוד מתעניין בשאר הבנות ורק מחכה שכבר יגיע התור שלי לעלות על הבמה, וראיתי אותו גם יושב על המדרגות בבית עם העיתון של יום שישי, מחכה שאסיים לשטוף את הסלון ויתייבש ואפשר יהיה לרדת לסדר את השטיח. 

ונתתי לעצמי לדמוע עד שאלון התעורר ושאל מה קרה. ולכי תסבירי לו שזה בסדר, שאת הסכמת. שמצידך שיישאר כמה שהוא רוצה, גם אם זה קשה כל הזכרונות האלה. רק שיביא איתו עוד ועוד תמונות, שיהיו לך חדשות למאגר, בפעם הבאה שהוא יחליט לבקר בנסיעה מהעבודה בלילה.

אני מתגעגעת אליך, אבא.


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s