מרוקו – חלק ה'

היום השביעי: הדרך למרקש

היום עזבנו את הסהרה ועשינו את הדרך למרקש. כדי להגיע מבומלן דו דאדס למרקש צריך לחצות את הרי האטלס הגבוה. זו נסיעה של משהו כמו 400 ק”מ שכרוכה בטיפוס לגובה של 2,200, מטר ואז ירידה בצד השני. לדרך הזו קוראים “דרך אלף הקסבות” על שום הקסבות (המבצרים) שפזורות לאורך הדרך. הנה אחת מהן:

קצת לפני שמתחילים את הטיפוס לאטלס עוברים בעיר הברברית וראזאזאת (Ouarzazate), שידועה בתור “עיר הסרטים“ של מרוקו. העיר, שנמצאת בגובה של כאלף מטר וחולשת על צומת דרכים חשובה, קרצה במשך השנים למפיקי סרטים הוליוודיים רבים, בשל העלות הזולה של שכירת ניצבים, עוזרי הפקה ומגורים, ולאט לאט הוקמו בה עוד ועוד אולפני סרטים. הסרט הראשון שצולם בה היה “מרוקו” עם מרלן דיטריך ב-1930. אחר כך צולמו בה גם עשרת הדיברות (1956), בן חור (1959), לורנס איש ערב (1962), הפצוע האנגלי (1996) והמומיה (1999). לא רחוק מאחד האולפנים אפשר אפילו לראות דגם תפאורה של שער שכם שהוקם לצורך צילומי סרט שמצטלם בימים אלה על סאלח א-דין. קצת הלאה משם נמצא האמפיתיאטרון שבו הוקם הסט של זירת ההיאבקות בסרט גלדיאטור (2000). בתוך האולפנים עצמם יש מזכרות מכל מיני סרטים שצולמו שם, כמו המרכבה מהסרט בן חור ועוד.

אחרי סיור קצר בעיר המשכנו בנסיעה הארוכה, ובצהריים עצרנו במקום כלשהו במעבר האטלס שמציע דוכנים של טאג'ינים ובשר על האש. לשם הגיוון החלטנו לאכול הפעם בשר על האש. לתדהמתי המדריך הכניס אותנו למסעדה שבכניסה שלה היה תלוי כבש שלם על אנקול. אחרי שבחרנו את החלק שנרצה לאכול (צלעות) המוכר התחיל לחתוך את הכבש לנגד עינינו, והעביר את החתיכות לאיש הגריל שעל המקום צלה אותן על האש. עם סלט, לחם ובקבוק קולה הארוחה הזאת עלתה 50 דירהם, שזה פחות מ-25 שקל.

אחרי הארוחה המשכנו בנסיעה ולקראת ערב הגענו למלון במרקש. בניגוד למלונות הקודמים, המלון הזה די מעאפן, וחבל שדווקא בו נהיה ארבעה לילות. המדריך ניסה לטעון שזה בגלל החג, עיד אל פיטר, שיחול למחרת, אבל זה לא יכול להסביר למה אין בחדר מקרר, המראה שבורה והכספת לא עובדת. אז אחרי שעברנו שלוש פעמים חדר (כולל פעם אחת שקיבלנו מיטה זוגית במקום שתיים נפרדות) יצאנו סוף סוף לסיור לילה בשוק המפורסם של מרקש, שנחשב ל”מסעדה הגדולה ביותר בעולם” על שום המספר העצום של דוכני מזון שנפתחים שם בכל ערב. 

 למרות שהשעה הייתה אחרי תשע בערב, הכיכר המרכזית של השוק הייתה הומה בני אדם. במרכז הרחבה ניצבו דוכני האוכל, שמקימים אותם כל יום ב-16:00 ומפרקים ב-19:00, ובשאר חלקי הכיכר התקיימו מופעי רחוב של נגנים, מרקידי נחשים, ציפורים וקופים, וגם סתם אנשים מוזרים שמכרו כל מיני חיקויים וזיופים של שעונים וכו'. היו הרבה תיירים, אבל הרוב המכריע היי מקומיים. מאחר שנחזור לשוק גם ביום שלישי, דחיתי את הצילומים והלכתי בלי המצלמה.

 אגב, מדהים איך בכל מקום – משפשאון שבצפון הרחוק ועד הכפרים הכי נידחים בסהרה – הרוכלים יודעים להגיד בעברית “הכי זול”, “חצי חינם” והלהיט הגדול – “חבל על הזמן”. אם מישהו ירד עכשיו מהירח הוא יהיה בטוח שעברית היא השפה הכי מדוברת  בעולם.

היום השמיני: אסווארה

אם כבר סרטים, אז היום נסענו לטיול של יום ממרקש לעיר אסווארה (Essaouira), שבה צולמו חלקים מהסדרה “משחקי הכס”. העיר, השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי נמצאת במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה ממרקש, ומפורסמת בשלושה דברים: בהיותה בירת הדיג של מרוקו, בגלים שלה שמושכים גולשים רבים, ובהיותה מרכז להפקת שמן הארגן, שלא שמעתי עליו בחיים אבל מסתבר שהוא נחשב להיט אצל קוסמטיקאיות.

אסוואריה מוקפת בעצי ארגן. הארגן הוא מעין שקד, שטוחנים אותו וממנו עושים את השמן. כדי להרוויח יותר כסף מתיירים, המציאו את הסיפור שעל מנת שהשמן יהיה איכותי יותר הוא צריך לעבור קודם בקיבה של עז, כלומר שהן יאכלו את השקדים ורק אחרי שיחרבנו אותם יטחנו אותם לשמן. בגלל הקשקוש הזה יש אנשים רעים שמרימים עזים על עצי הארגן, כאילו כדי שהן יאכלו את הפירות, אבל בפועל כדי שתיירים יצלמו אותן וישלמו להם. זו התעללות מחרידה בעזים, אבל הייתי חייבת לצלם כדי שתבינו על מה מדובר:

באסוורה יש קו חוף מקסים ועיר עתיקה מוזנחת ומטונפת. יצא שהיינו שם בדיוק בעיד אל פיטר, שהוא נראה יום השואה של הכבשים במרוקו. מתברר שכולם שחטו כבשים לכבוד החג, והמנהג הוא שהצעירים יוצאים לרחובות עם הראשים של הכבשים ופשוט עושים מדורה ושורפים אותם. לדברי המדריך, זה נועד להשוויץ בפני השכנים ולהראות לכולם שהם לא עניים ושהיה להם כבש בחג. כך או כך, זה אומר שהרחובות מלאים במדורות, עשן, ראשי כבשים כרותים – וריח מסריח שבא למות. זוועה. קבלו תמונה, ותגידו תודה שחסכתי לכם את הגועל נפש מקרוב.

גולת הכותכת של העיר היא הקסבה השוכנת על חוף הים וממנה נשקף נוף מקסים (סוורה במרוקאית זה תמונה). לא סתם הבמאים והמפיקים של משחקי הכס בחרו לצלם שם. בתמונה אפשר לראות שאת שורת התותחים שעל חומת הקסבה במציאות, הפכו בסדרה לצלבים שאליהם נקשרו האסירים.

בדרך חזרה עברנו במקרה ליד מקום שבו מרכזים את כל העורות של הכבשים שנשחטו בחג בעיר. מה אני אגיד לכם, הייתה שם כמות בלתי נתפסת של עורות, שפשוט נזרקה בפינת הרחוב, מחכה למישהו שיאסוף אותה. זוועה כבר אמרתי? אנחנו, אגב, אכלנו באותו יום דגים, כיאה לעיר חוף. מה אני אגיד לכם, אני מקווה שהגלים והשמן ארגן שלהם טובים יותר…

וכך עבר לו עוד יום. היומיים הבאים יוקדשו למרקש וסביבתה, ואחרי זה – הביתה.