מרוקו – חלק ד'

היום השישי: מדבר סהרה

עוד שלושה דברים שלא ידעתם (וגם אני לא) על מרוקו: 

1. המרוקאים לא מדברים אנגלית. בבית ספר לומדים צרפתית כשפה שנייה ובכלל לא לומדים אנגלית. בהתאם גם השלטים ברחובות ובכבישים הם בערבית ובצרפתית בלבד.

2. אפרופו לימודים, יש במרוקו חוק חינוך חובה רק עד גיל 13, ובגלל עומס בבתי הספר הילדים לומדים בשתי משמרת.

3. במרוקו לא רק שאין זכות קדימה להולכי רגל, החוק קובע במפורש שהזכות היא של נהג הרכב. כלומר אם דרסו אתכם – אתם אשמים.

אז לקראת ערב אתמול הגענו למלון הזה בארפוד (Arfud):

המלון הזה הוא נווה מדבר מדהים באמצע הסהרה, מסביב רק חול וחול ופה בריכה כחולה עם דקלים ומגבות לבנות ורכות. כיף אמיתי. אבל הדבר הטוב ביותר בו הוא שהוא משמש נקודת יציאה לטיולי ג'יפים וגמלים בסהרה – חוויה מדהימה ומומלצת.

היום התחיל דווקא מוזר, כי בהתחלה נסענו בין מטעי תמרים ומישור מדברי שאם כבר הזכיר את הנגב, ובכלל לא את מדבר הסהרה שראיתי בתמונות. “Is this the Sahara?” שאלתי איזה שלוש פעמים את אחמד הנהג שלנו, רק כדי לוודא שלא עבדו עלי. “פסייאנסה”, הוא אמר לי, “פסיאנסה”.

אחמד, אם כבר שאלתם, הוא ברברי בן 33 שמעולם לא הלך לבית הספר ומאז שהיה נער עובד עם תיירים. עד גיל 25 הוא היה מוביל גמלים, ובשמונה השנים האחרונות הוא השתדרג לג'יפים. מרוב שהוא מבלה עם תיירים מכל העולם הוא למד לדבר אנגלית, גרמנית, ספרדית ואפילו קצת יפנית. הדיקציה שלו קצת בעיתית אבל הוא לגמרי מצליח לנהל שיחה. זה אחמד:

תגידו יפה שלום לאחמד

מאחמד למדתי למשל שמזג האוויר עכשיו בסהרה, משהו כמו 40 מעלות, בכלל לא עונה להגדרה “חם”. וזה כי באוגוסט הטמפרטורות שם הגיעו ל-55 מעלות כמו כלום. אז בשבילם עכשיו ממש נעים. מאחמד גם למדתי לקשור את המטפחת כמו הברברים, שהם התושבים המקוריים של איזור הסהרה (למטפחת קוראים שאש). קבלו:

אחרי שנסענו כברת דרך במדבר הגענו לעיר ריסאני (Rissani), שהיא עיר יחסית גדולה באמצע שום מקום שמפורסמת במאובנים שנמצאו בקרבתה (מתברר שפעם האיזור היה מכוסה בים ונותרו שם מלא מאובנים מלפני איזה 300 מיליון שנה, שרוב המקומיים מתפרנסים מחציבתם ומכירתם לתיירים). בדיוק ביום שהגענו לעיר התקיים שם שוק כבשים, לקראת עיד אל פיטר שיחול ביום שני. שוק הכבשים הוא מעין חצר גדולה שאליה מביאים כל הסוחרים מהאיזור את הכבשים שלהם, ואנשים שרוצים לקנות כבש לחג מגיעים לשם לבדוק את הסחורה ולסגור עסקה. מדהים לראות את זה קורה, קצת כמו בתקופת התנ"ך.

אחרי שוק הכבשים נכנסנו גם לשוק "הרגיל" של ריסאני. זה שוק מאוד פשוט עם גלביות, מוכרי כפכפים, משחיזי סכינים וכו'. כצפוי, השוק מצטלם יפה ממש:

מהשוק המשכנו בנסיעה לדרום מזרח, לכיוון הגבול עם אלג'יריה, וירדנו לשטח עם הג'יפים. המישור התחיל להפוך הררי יותר ויותר, ופתאום התחילו לצוץ באופק דיונות בגוונים מדהימים של חום וצהוב. בחיים לא ידעתי שיש כל כך הרבה גוונים של חום:

ככל שהעמקנו בשטח הדיונות הלכו והתקרבו והמראה היה פשוט מהמם. עם הג'יפים הגענו למתחם הגמלים, ממש לרגלי הדיונות, שם עלינו על הגמלים לסיור.

שיא היום היה אמור להיות הגעה עם הגמלים לנקודת תצפית בראש אחת הדיונות שממנה נראה את השקיעה, אבל כשהגענו לפסגה התחילה לפתע סופת חול מטורפת. זה היה פשוט מדהים, משום מקום התחילה פתאום רוח עזה והחול של הדיונות עף לכל עבר. לא רק שלא ראינו כלום, היו כמה אנשים שממש נפלו מהרוח. מובילי הגמלים, שמתורגלים בעניין הזה כנראה, הורידו מיד את השמיכות מהגמלים ועטפו אותנו בהן כהגנה מהחול. זה עזר, אבל למרות זאת נכנס לי חול למקומות שלא ידעתי שקיימים בגוף, אפילו בין השיניים היה לי חול!

אם זה לא מספיק, אז 10 דקות אחרי שהתחילה סופת החול התחיל גם לרדת גשם. אבל לא סתם גשם, אלה היו טיפות עצומות בגודלן. אז עכשיו היה עלי גם חול וגם מים, ובמילים אחרות: בוץ. חלק מהאנשים בקבוצה ביקשו לרדת מהדיונה (ולא שלמטה לא היה חול וגשם) אבל אני התעקשתי לחכות לשקיעה. הי, בשביל זה באתי. אני אחסוך לכם את המתח – זה לא קרה.

אחרי דקות ארוכות מובילי הגמלים הודיעו שבמזג אוויר כזה, שהיה מעונן מאוד, אין שום סיכוי לראות את השקיעה ושעדיף שנחזור. וכך נשארתי עם תאוותי בידי, מבואסת קשות. אין ברירה, נצטרך לבוא שוב…

היום השביעי: עמק הטודרה

היום התחלנו בנסיעה מערבה לכיוון הרי האטלס הגבוה. נסענו בעמק הטודרה ועצרנו לתצפיות על הנהר שזורם למטה. לא באמת רואים מים, אבל רואים הרבה ירוק של עצים.

משם המשכנו לקניון הטודרה, המתנשא לגובה של קילומטר, ובמרכזו זורם הנהר. הפעם כבר כן רואים מים זורמים. להפתעתי, המים היו מאוד קרים, למרות שאנחנו אחרי אוגוסט הלוהט. התושבים הברברים העניים שמתגוררים ליד הנהר יורדים כל יום מהכפר עם בקבוקים כדי למלא מים, וסוחבים את זה חזרה לכפר. חלקם גם עוצרים להתרחץ שם.

בערב הגענו לכפר בומלן דו דאדס שבעמק הדאדס, לעוד מלון מפנק עם בריכה וג'קוזי ונוף מהמם של הכפר דאדס, שכל בתיו חומים. באמת נורא כיף מלונות כאלה באמצע המדבר.

אם עוד לא נמאס לכם, המשך יבוא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s