מרוקו – חלק ב'

היום שלישי: Chefchaouen

שפשואן (Chefchaouen) – עיר עם שם שנשמע כמו ניסיון לדחוף כמה שיותר עיצורים למילה אחת – היא עד כה הסיבה הכי טובה לנסוע למרוקו. אומנם זו חתיכת נסיעה – משהו כמו 4 שעות מרבאט, אבל לגמרי שווה. 

זו עיר של 60 אלף תושבים ששוכנת בין שני הרים, שלמישהו עם דמיון ממש מפותח נראו פעם כמו שתי קרנים, ומכאן שמה: שפ=לראות (כמו שאפה) שואן=קרניים. היא נוסדה ב-1471 כבסיס תקיפה נגד הפורטוגלים, ואחרי גירוש ספרד ב-1492 הגיעו אליה יהודים ומוסלמים שנמלטו מספרד. אחרי כמה שנים הגיעו גם אנוסים (כלומר יהודים שהתנצרו), אבל המוסלמים חששו שהעיר תהפוך לנוצרית אז הם אסרו על לא-מוסלמים להיכנס אליה והאיסור הזה נשאר בתוקף מאות שנים. מ-1920 ועד 1956 שלטו בעיר הספרדים, ובשאר הזמן היא הייתה בשליטת מרוקו. כיום זו עיר מאוד תיירותית עם יותר מ-200 בתי מלון. ככה היא נראית מרחוק, עם אחת משתי "הקרניים" ברקע:

מרכז העיר הוא בליל של סמטאות שכולן צבועות כחול והכי כיף ללכת לאיבוד בהן (אם כי אני מניחה שלמדריך זה קצת פחות כיף). כל סמטה יותר צבעונית וציורית מהשניה, ואם גם זוכים שיעברו שם אנשים צבעוניים וציוריים אז בכלל כיף. הבעיה היא שהתושבים הצבעוניים והציוריים לא מוכנים להצטלם, אפילו לא בתשלום, וגם אם אתה מצלם את הרחוב שבמקרה הם הולכים בו הם מתעצבנים כאילו זה הרחוב של אבא שלהם. הנה כמה דלתות שמצאתי בסמטאות ולשמחתי לא הביעו התנגדות לצילום:

ועוד כמה תמונות מהעיר היפהפיה הזו (סליחה מראש על החפירה, לא ידעתי מה לבחור):

בבתי הקפה יושבים כמעט תמיד רק גברים. בכל מקום, לא רק בשפשואן:

אחרי הסיור בעיר, שנמשך משהו כמו שעתיים (ובמהלכו ראינו גם את המקומיות מכבסות שטיחים במעיין כמו בימי הביניים, וגם הן לא הסכימו בשום אופן להצטלם), עצרנו להפסקת ספינג' ומיץ. מה אני אגיד לכם, זה היה הספינג' הכי טעים שאכלתי בחיים (ולא שאכלתי הרבה כאלה). הוא היה חם וטרי ולמרות שהיה בלי הסוכר מלמעלה הוא היה אלוהי. יסלחו לי בשומרי משקל, אבל אכלתי שניים:( 

אחרי הספינג' יצאנו משפשואן בדרכנו לפס ובדרך עצרנו באתר ארכיאולוגי של שרידי העיר העתיקה וולוביליס (Volubilis), שהוכרז כאתר מורשת בינלאומי על ידי אונסקו. זה כנראה אתר מאוד חשוב למרוקאים כי הם השקיעו בו המון כסף, ואלמלא היה חום של 42 מעלות ובלי טיפת צל אולי היה אפשר להגיד שיפה שם, אבל בחום הזה כל מה שרצית זה לחזור למזגן באוטובוס – וכמה שיותר מהר. קבלו תמונה, כי הרי לא תהיו שם:

היום הרביעי: Fes 

הבשורה הטובה היא שהטיול מעניין מאוד, מיוחד ושונה מכל מה שהכרתי. הבשורה הרעה היא שמרוקו היא כנראה המקום הכי חם בגיהנום. יש פה כל יום יותר מ-40 מעלות ויותר מ-90 אחוזי לחות. אין לי מושג איך הם חיים פה, כשברור שבבתים של רוב התושבים אין מזגנים. סיוט.

והבשורה המוזרה היא שאני כבר ארבעה ימים במרוקו ועוד לא אכלתי קוסקוס. הייתי בטוחה שבכל מקום מגישים קוסקוס, אבל המדריך הסביר שקוסקוס עושים בדרך כלל רק בימי שישי. בגלל ששאלתי – ובגלל שאני הצעירה של הקבוצה – מחר יעשו לנו מחווה מיוחדת ויחפשו לצהריים מקום שמגיש קוסקוס. stay tuned.

אז היום סיירנו בפס (fes). זו העיר השנייה בגודלה במרוקו – אחרי קזבלנקה – והעיר הכי דתית. האמת שלא ממש רואים את זה ברחובות. אומנם נורא בולט שבבתי הקפה יושבים רק גברים, אבל ברחובות לצד הנשים המכוסות ברעלות אפשר גם לראות נשים בפנים גלויות ובג'ינס.

העיר נוסדה במאה ה-9 לספירה ויש בה מדינה (עיר עתיקה) עצומה בגודלה עם יותר מ-20 אלף סמטאות צרות. הסמטאות כל כך צרות עד שלמעשה העיר העתיקה של פס נחשבת למרכז האורבני הגדול ביותר בעולם שבו אין גישה למכוניות. הנה דוגמא:

בסמטאות יש שוק גדול שמוכר בעיקר תבלינים, כפכפים מרוקאים, גלביות ומזכרות לתיירים, אבל גם ירקות בשר ודברים רגילים שיש למשל בשוק של העיר העתיקה בירושלים. בלב השוק נמצא הבית שבו גר הרמב”ם כשהיה במרוקו.

60 שניות על הרמב”ם: הוא נולד בספרד, וכשנעשה שם קשה ליהודים הוא הגיע למרוקו. במרוקו הוא שהה חמש שנים, שבהן למד באוניברסיטה. אגב, האוניברסיטה “אל קרווין” בפס הוכרה על ידי אונסקו וספר השיאים של גינס כמוסד האקדמי העתיק ביותר בעולם (היא נוסדה בשנת 859). משם עלה הרמב”ם לארץ ישראל ובהמשך ירד למצרים ושם מת. אחרי מותו הועלו עצמותיו לטבריה, שם הוא קבור. ככה נראה הבית שלו מבחוץ (היום גרה שם משפחה מוסלמית שלא מרשה להיכנס):

אחרי הסיור בשוק, שכלל גם ביקור במפעלים לציור על כלי חרס, רהיטי מוזאיקה וכלי נחושת (ושבהם חברי הקבוצה קנו כאילו אין מחר מה שזיכה כנראה את המדריך בעמלה נאה ביותר) יצאנו מהעיר העתיקה ונסענו למתחם הבורסקאים, מעבדי העורות, שנמצא גם הוא בעיר העתיקה אבל בקצה השני שלה. לפני שנסענו הזהירו אותי שמדובר במקום מסריח נורא, שהריח בלתי נסבל, ושגם עלי הנענע שמחלקים בחוץ לא מצליחים להתגבר על הריח הנורא. מה אני אגיד לכם, זה לא היה נורא בכלל. אפילו לא השתמשתי בנענע.

המקום באמת מרשים, אם כי נראה לי מאוד תיירותי. המדריך נשבע שזה אוטנטי ושיש עוד מתמחים כאלה בפס, שאגב ידועה בכל העולם כמרכז לעיבוד עורות, ושמפה מייצאים עורות לכל העולם כולל למותגים הכי נחשבים. מה שמדהים הוא שהמתחם נמצא בלב איזור מגורים ושמסביב יש מלא בתים צפופים צפופים.

התהליך שעובר העור לפני שהוא מגיע לחנות של מיקה בשן בכיכר המדינה כולל ניקוי מהשערות, השרייה בבריכות הלבנות (משמאל בתמונה למעלה) כדי להוציא את הריח, ואחר כך צביעה בכל צבע שרוצים, כשבכל בריכה יש צבע אחר לפי ההזמנה (מימין), ולבסוף ייבוש על המעקות שמסביב. ראיתי את זה בסרטים ובתמונות, אבל במציאות זה מצד אחד פחות צבעוני ומצד שני הרבה יותר מרשים. הפועלים שם עובדים בשמש קופחת ונראים ממש סובלים בשעה שהתיירים עומדים על מרפסות כאלה מסביב ומצלמים:

בערב לקחו אותנו למופע פולקלור מרוקאי, או כמו שהמדריך קרא לזה "זה לא בתוכנית אבל עשינו לכם הפתעה". אכן, הופתעתי. תרבושים, גלביות, רקדניות בטן, טקס חינה ואפילו קוסם. הכל היה שם. אחרי שעתיים (!) שבהן התפללתי שמישהו יירה בי ויגאל אותי מייסורי, ושבהן צלילי העוד לא עוררו בי שום געגועים לבית אבא, התחלתי לחשוב שאולי אני מחפשת שורשים במקום הלא נכון. אבל אולי הקוסקוס מחר יזכיר לי משהו…