מרוקו – חלק א'

קודם וידוי: קוראים לי איריס ואף פעם לא הייתי עם ההורים שלי בחו”ל.

בעצם נכון יותר לומר שאף פעם לא נסעתי עם ההורים שלי לחו”ל, כי קרה ששלושתינו נמצאנו פיזית באותו חו”ל באותו זמן. זה קרה לגמרי במקרה לפני 25 שנה, כשנסעתי ליוון ולטורקיה עם חברה. זה היה הטיול-אחרי-צבא העלוב שלי, שבכלל התקיים בסוף שנה א' באוניברסיטה. ידעתי שגם ההורים שלי יהיו ביוון באותו זמן בטיול מאורגן, אבל לא היה לי מושג מה המסלול שלהם וגם לא היו אז טלפונים ניידים כדי להיות בקשר.

באחד הימים של הטיול הגענו למטאורה שבצפון יוון. מטאורה ידועה כעיירה שיש בה במנזרים הבנויים בראש צוקים גבוהים, ונחשבת לאתר חובה לתיירים ביוון. הסתובבנו בעיירה ובאחד הרחובות ראינו פתאום מרחוק קבוצת אנשים. רגע אחרי החברה שלי אמרה: “תגידי, זה לא אבא שלך שם?” 

לעשות סיפור ארוך קצר, זה באמת היה אבא שלי. ולידו אמא שלי. ומכל המקומות  בעולם הם היו במטאורה בדיוק באותו יום. כמובן שהם אירחו אותנו ללילה במלון שלהם, ואני זוכרת עד היום כמה כיף היה לישון במלון מפנק – אפילו שזה היה על הרצפה בחדר שלהם – ולא בגסט האוס הפושט שיכולנו להרשות לעצמנו. למחרת נפרדנו וכל אחד המשיך בטיול שלו, כאילו זה הכי טבעי בעולם להיתקל בהורים שלך בחו”ל לגמרי במקרה ולהמשיך הלאה.

אבל חוץ מהתקרית הזאת מעולם לא הייתי עם ההורים שלי בחו”ל. הם נסעו תמיד לבד ותמיד  בטיולים מאורגנים. אני נסעתי פעם ראשונה בגיל 16 לגרמניה עם משלחת מבית-הספר, והפעם הבאה הייתה הטיול הזה ביוון. 

עכשיו תעשו פאסט-פורוואד 25 שנה קדימה, ליום שבו אמא שלי הזמינה אותי להצטרף אליה לטיול בחו”ל. אבא שלי כבר לא איתנו ולי כבר יש ילדים משלי, כך שזה לא בדיוק עונה להגדרה "לנסוע עם ההורים לחו”ל”, אבל זה כנראה הכי קרוב שיהיה לי.  

*** 

הכל התחיל לפני איזה חצי שנה, כשאמא שלי הציעה לי לבוא איתה לטיול מאורגן במרוקו. האמת שאף פעם לא הייתי במרוקו, וגם לא ראיתי את עצמי נוסעת לשם מתישהו בקרוב, אבל מה שיותר חשוב זה שאף פעם לא הייתי בטיול מאורגן. בעוד שמרוקו נשמעה לי מסתורית ואקזוטית והזדמנות טובה לעשות משהו שאחרת לא הייתי עושה – ועוד על חשבון אמא – הטיול המאורגן הפיל עלי אימה. מה לי ולהשתרך אחרי מדריך עם חבורת קשישים, לנסוע שעות באוטובוס מבית קברות אחד לשני, ולשמוע בכל בוקר את השאלה “אז מי חסר לנו” ובערב את “נפגשים עוד חצי שעה בלובי”? 

ואם כבר חששות, אז איך בדיוק אני אמורה להסתדר כמעט שבועיים עם אמא שלי באותו חדר, כשהפעם האחרונה שישנתי איתה באותו חדר הייתה באותו לילה ביוון לפני 25 שנה? ואיך אני יכולה לעזוב את הילדים לשבועיים בדיוק בתחילת שנת הלימודים? 

אכן שאלות כבדות משקל. ולמרות זאת בלי לחשוב יותר מדי אמרתי כן. חשבתי לעצמי שיש עוד מלא זמן ושכחתי מהעניין, אבל לפני שהספקתי להגיד טאג'ין וקוסקוס כבר הגיע המועד. 

אז תליתי על הדלת רשימה של מי מסיים ללמוד מתי, באיזה שעות החוגים, מתי באה העוזרת ולמי יש רופא שיניים, לקחתי חופש מהעבודה, הקלטתי "פתיח אישי זמני" באייפון – ונסעתי.

*** 

שבוע לפני אמא התקשרה לשאול אם אני מתרגשת. שלושה ימים לפני היא שאלה אם ארזתי כבר. בבוקר שלפני היא התקשרה לוודא שלא אשכח את הדרכון, וכשהייתי במונית היא התקשרה פעמיים לשאול איפה אני ולהגיד שכולם מחכים רק לי. יש דברים שלא משתנים.

***

חמישה דברים שצריך לדעת כשנוסעים בטיול מאורגן של בני 70: 

1. כשקובעים שעה כולם מגיעים רבע שעה לפני. מי שמגיע בזמן נחשב מאחר כרוני.

2. אין מקומות קבועים באוטובוס. ביום הראשון תופסים מקום ואחרי זה בכל יום זזים שורה קדימה, כשמי שישב ראשון עובר לסוף. ככה כולם יושבים בכל המקומות. אל תשאלו אותי למה זה טוב. ככה זה.

3. גם אם המדריך יכריז על שעה הפסקה – בדיוק כשהיא תיגמר מישהו ייזכר שהוא לא הלך לשירותים.

4. בכל קבוצה תמיד יהיה את זה שמבין בביטחון ומעיר לכל מי שמדבר עברית טיפה בקול רם, יש את זאת ששואלת כל ירידה מהאוטובוס אם צריך כובע, יש את אלה שמתווחכים אם יש יותר מדי או פחות מדי זמן חופשי, ויש את זו שמתנגדת לארוחת הצהריים שבחרה הקבוצה כי היא לא אוכלת בצל.

5. וכמובן את זאת שחייבת שישיגו לה חלב סויה כי אחרת היא לא שותה.

***

היום הראשון: קזבלנקה

מגיעים לנתב”ג שלוש שעות וחצי לפני הטיסה + טסים שעתיים לאיסטנבול + ממתינים בשדה שלוש שעות וחצי לטיסה הבאה + טסים ארבע שעות וחצי לקזבלנקה + מחכים שעתיים לוויזות + נוסעים שעה באוטובוס למלון. סה”כ: 16 וחצי שעות. על מרבד הקסמים היינו מגיעים יותר מהר. 

חמישה דברים שלא ידעתם על קזבלנקה:

 1. היא העיר השנייה בגודלה באפריקה, אחרי קהיר, עם 6 מיליון תושבים.

 2. הנמל שלה הוא השני בגודלו באפריקה, אחרי דרבן בדרא”פ.

 3. קניון אל מרוק שבעיר הוא הקניון הגדול ביותר באפריקה, ואפשר למצוא בו בזאר של שמאעטס וסניף מג'ויף של מקדונלדס לצד חנויות יוקרה של לואי ויטון ודיור.

 4. יש נהגי מוניות נפרדים לנסיעה בתוך העיר ולנסיעה מחוץ לעיר, כך שאם היעד שלכם נמצא מחוץ לעיר תצטרכו להחליף מונית בדרך.

 5. היא די דומה לעזה בלכלוך ובהזנחה, ויש בה את הערפל הכי סמיך שראיתי בחיים שלי.

המקום הכי מעניין בעיר הוא המסגד הענק שהקים חסן השני על קו החוף בעלות של ארבעה מיליארד (!) דולר, שאותו הוא מימן באמצעות מס גולגולת מטורף שהטיל על התושבים העניים ממילא. זה המסגד השני בגודלו בעולם, אחרי מכה, ואחד היחידים שבהם מותר גם ללא-מוסלמים לבקר. כדי לבנות אותו היו צריכים לפנות שכונות שלמות ששכנו במקום שהיה מיועד לו, ועד היום תושבי העיר שונאים אותו שנאת מוות כי הוא עלה להם כל כך ביוקר.

ככה זה נראה ביום ערפילי במיוחד. גם בשביל ההתבהרות הרגעית הזו הייתי צריכה לחכות איזה עשר דקות

***

היום השני: רבאט

אחרי סיור בוקר קצר בקזבלנקה, שבמהלכו אי אפשר היה לראות כלום כי הכל היה מכוסה ערפל מטורף, יצאנו לכיוון רבאט (בטיול לבד אתה יכול לחזור אחרי שעתיים או להישאר עוד יום. בטיול מאורגן גם אם היה ערפל ולא ראית כלום, אין ברירה וחייבים להמשיך ליעד הבא).

ככלל, בכל עיר מרוקאית יש שלושה אלמנטים קבועים: מדינה = העיר העתיקה, הצפופה והענייה שלרוב לא נכנסים אליה כי מסוכן. מלאח = הגטו היהודי שפעם היה מפואר והיום לא נשאר ממנו כמעט כלום ובטיולים מאורגנים מאוד אוהבים להיכנס אליו ולספר על הרב הזה ועל הקדוש ההוא. וקסבה = המבצר שפעם הגן על העיר ובדרך כלל ממוקם בנקודת התצפית הכי יפה.

ברבאט יש נוסף לכל אלה גם את ארמון המלך ואת משרדי הממשלה, ולכן בגדול היא הרבה יותר  מטופחת, נקייה ומסודרת. הארמון עצום בגודלו ואי אפשר להיכנס אליו. מבחוץ זה נראה שחצי מתושבי העיר עובדים בו: אחד מנקה את המדרגות, שישה שומרים בכניסה, מיליון גננים וכו'. אגב, בטח לא ידעתם שבמרוקו שולטים תמיד המלכים חסן ומוחמד לסירוגין (עכשיו שולט שם מוחמד השישי, הבן של חסן השני. השליט הבא יהיה בנו, חסן השלישי שהוא היום בן 12, ואחריו ימלוך בנו שעוד לא נולד אבל כבר יודעים שיקראו לו מוחמד השביעי). אחרי מתחם הארמון סיירנו במוזוליאום לזכר המלך מוחמד החמישי ובנו חסן השני ובקסבה של רבאט:


המוזולאום

מוכר  המים ליד המוזולאום

מרוקאי חתיך ששומר על המוזולאום


בית קפה בקסבה של רבאט

הנוף מבית הקפה של הקסבה

אחה"צ עזבנו את קו החוף של מרוקו ונסענו לעיר הצפונית שפשואן שבהרים. זו עיר ממש יפה, כולה בצבעי כחול-לבן עם סמטאות ציוריות, כיכרות יפות ומראה כללי מאוד אקזוטי. הגענו לשם בערב ויצאנו לסיור בשוק. ניסיתי להיות גיבורה ולטעום שבלולים, שהם כך מתברר מאכל רחוב עממי פה – אבל נשברתי רגע לפני הביס. זה פשוט מגעיל מדי.


דוכן השבלולים

למחרת בבוקר סיירנו בסמטאות שפשואן, אבל האינטרנט פה כל כך איטי שזה יחכה למחר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s