לונדון עם ילדים

חוק טבע ידוע הוא שכשתאלם תרועת הקייטנות תמצאו את הילדים שלכם סרוחים מול הטלוויזיה. המתוקים יקומו בצהריים, נפוחים משינה, ינהמו משהו לא ברור כשיחלפו על פניכם במסדרון ואז ינחתו בכבדות על הספה, מותשים מהמאמץ.

הפעילות הספורטיבית הכי משמעותית שהם יעשו בזמנם הפנוי – וכל זמנם הרי פנוי – תהיה לחפש פוקימונים, אבל גם זה ממש יעייף אותם אז הם יפסיקו. מדי פעם הם יצליחו לגרור את עצמם למקרר, שם הם ינשנשו מכל הבא ליד, כל עוד לא צריך להוציא, לחמם, לחתוך, למרוח או להניח את זה על צלחת. כי היי, זה מעייף.

בימים היחידים שבהם הם יקומו עם פרץ של אנרגיה ותחושת חיות בלתי מוסברת – הם יריבו.

כשזה יגיע לכם עד הנה הם יתלוננו שזה לא אשמתם, שמשעמם, שכולם בחו”ל ושרק הם תקועים בארץ. רק נסו להגיד להם שכשאתם הייתם בגילם לא נסעתם לחו”ל בכלל. די מהר תבינו שהחיים בתקופת האבן לא ממש מעניינים אותם.

בסוף, אתם יודעים את זה, תישברו ותיסעו. לאנשהו, לא משנה לאן. העיקר לברוח מפה ולנתק אותם קצת מהמחשב. ומהאייפד. ומהטלפון. ומהפוקימונים. ולהיות כמו כולם.

ככה – פחות או יותר – התגלגלנו ללונדון.

***

כשהגענו לשדה התעופה היה לי דז'ה וו לנסיעה לתאילנד. אתם ודאי זוכרים את המסאז' שאלון הזמין לי אז בלאונג', שעד מהרה התברר כתרגיל הסחה מתוחכם לפני השדרוג שהוא סידר לעצמו לביזנס. אז הפעם, כשהבחורה בדלפק הצ'ק אין שאלה אותו “האם תהיה מוכן לעזוב את המשפחה תמורת שדרוג ללא חיוב”, הייתי הרבה יותר עירנית.

פייר, ראו שהוא מתלבט. המבט שלו הפך נוגה וראו שהוא נקרע מבפנים. ההתחבטות נמשכה שניות ארוכות. איך, איך הוא ייפרד מהמשפחה? הוא הסתכל עלי כמבקש עזרה ונראה אבוד. כמעט ריחמתי עליו. בסוף הוא הצליח איכשהו לאסוף את עצמו, וכמו הגבר האמיתי שהוא לומר לפקידה רק מילה אחת, בקול רועד: “בטח”.

***

אז איך היה בביזנס? ישנתי מעולה, תודה ששאלתם. זו הייתה אחת הטיסות הראשונות שבה אל על הפעילה ווי-פי בטיסה, אז תאורטית לפחות יכולתי להתכתב בווצאפ עם אלון והילדים שישבו מאחור – אבל כאמור ישנתי.

ואם כבר הזכרתי את זה, אז ממש נחמד הווי-פי הזה בטיסה, ולא רק למשפחות מפוצלות. גורם לך לחשוב מה עשינו קודם כשלא היה. אם מורידים לפני הטיסה את האפליקציה המתאימה אפשר לראות בטיסה מלא סרטים לפי בחירה בלי תלות במה שמוקרן על המסך המרכזי, לשמוע מוזיקה או רדיו ואפילו לקרוא ספרים אלקטרוניים (אם כי המבחר דל מאוד). האמת שממש תיכננתי להשתמש בזה, אבל כאמור ישנתי… בכל מקרה זה אחלה רעיון, שבמקרה עובד בינתיים רק במטוס הספציפי הזה שבו טסנו. בחזור, למשל, זה כבר לא היה.

***

לונדון

לפני הכל, שתי תובנות על הטיול הזה:

1. לנסוע לבד ולנסוע עם הילדים זה ממש לא אותו דבר. מצד אחד צריך לסמן איתם וי על המאסטים ולמצוא אטרקציות שיעניינו אותם, ומצד שני צריך גם לעשות דברים שאנחנו אוהבים ולראות דברים שעוד לא ראינו. מצד שלישי הילדים בגילאים שונים ובג'נדרים שונים ויש להם רצונות שונים מאוד, וגם על זה לא פשוט לגשר. בקיצור אתגר. הכי קשה היה להם עם זה שהפעם אין פארק שעשועים. אחרי הכל, הם התרגלו…

2. מאז הפעם האחרונה שהייתי, לפני שלוש שנים, לונדון – אני מניחה שכמו כל אירופה – התמלאה במהגרים מוסלמים. הרחובות מלאים בדוברי ערבית, בנשים מכוסות ברעלות על סוגיהן השונים (ראינו הכל, חוץ מבורקות), בשלטים כתובים בערבית ובבתי עסק עם שמות ערביים. זה פחות מורגש במרכז העיר ויותר בפרברים, ועדיין נדמה לי שזה הרבה יותר בולט ומשפיע על האופי של העיר מבעבר. ת'כלס, קצת מבאס.

אז הנה מה שהספקנו בשישה ימים:

***

מדאם טוסו (Madame Tussauds)

המוזיאון הזה הוא חידה בעיני. מילא זה שהמוני אנשים משלמים 35 לישט למבוגר ו-28 לילד – שזה בחישוב גס 800 שקל למשפחה כמו שלנו – בשביל להצטלם עם בובות שעווה של מפורסמים. ומילא זה שהבובות לא ממש דומות למקור. ואפילו מילא שבחירת הדמויות שזכו לבובה בדמותן תמוהה: שחקנים הודים אלמונים כן, אבל מייקל ג'ורדן לא? WTF?. אבל מה הסיפור של כל אלה שבטוחים שהם הכי חכמים והכי מצחיקים, שחושבים שאם הם ירימו למרלין מונרו את השמלה, או ינשקו את בראד פיט בפה, העולם יעצור את נשימתו מהמקוריות והשנינות, ואנשי המוזיאון ינידו בראשם ויגידו “ואללה, איזה רעיון! כזה דבר עוד לא ראינו”.

באופן ממש תמוה ומקומם, ה-800 שקל ששילמתם לא כוללים את כל המוזיאון. כך למשל כדי להיכנס לחדר נוסף שבו דמויות שעווה מהסרט מלחמת הכוכבים תצטרכו להוסיף כסף. למה צריך לשלם בנפרד דווקא למלחמת הכוכבים, כשאת כל ארמון המלוכה, ספורטאי האולימפיאדה וכוכבי הקולנוע הכי גדולים אפשר לראות במחיר הכרטיס הרגיל? לאנשי המוזיאון פתרונים.

חוץ מהבובות יש במוזיאון גם ride בסגנון “זה עולם קטן מאוד”, שמוקדש להיסטוריה של אנגליה ומתבצע בתוך קרוניות בצורת מונית בריטית. בתכל'ס זה ממש לא קשור למוזיאון השעווה ונראה כמו משהו שהוסיפו לסיור רק כי אנשים התלוננו שלא מקבלים תמורה לכסף. ובאמת, המיצג הזה באמת מאוד מושקע, אבל למרבה הצער גם מבולגן ולא מספר בכלל את הסיפור של אנגליה.

אם תשאלו את הילדים, כל הטרוניות שלי לא גרעו כהוא זה מההנאה שלהם. לדעתם היה ממש כיף ומומלץ.

חידה #1: הגענו למוזיאון יום לפני ה-100 מ' של אוסיין בולט. נחשו ליד איזו מהדמויות במוזיאון מצאנו את התור הכי ארוך לצילום?

א. משפחת המלוכה הבריטית / ב. אוסיין בולט / ג. קים קרדשיאן

בזמן שאתם חושבים על התשובה, אני אמשיך.

***

 ארמון קנזינגטון (Kensington Palace)

בארמון שבמערב העיר מתגוררים הנסיך וויליאם, רעייתו קייט והילדים שלהם ג'ורג' ושרלוט התוכנית המקורית הייתה לשכור אופניים ולטייל בגני קנזינגטון ובהייד פארק, אבל התל-אופן הבריטי מאפשר לשכור רק מעל גיל 14, ובניגוד לסנטרל פארק, כאן חנויות שמשכירות אופני ילדים לא נפוצות בכלל.

אז הלכנו ברגל, ובדרך סיפרתי לילדים את סיפור משפחת המלוכה (מי נשוי למי, מי הבן של מי, מי גר איפה וכו). הסיפור היה מעניין, אבל הגנים פחות. אולי זה בגלל שאוגוסט, אבל אני ציפיתי שהכל יהיה ירוק והיה דווקא די צהוב. פה ושם יש בריכות מטופחות עם מזרקות אבל הרוב נראה אעפס כמעט כמו בישראל, ממש לא דומה לגנים שיותר קרובים למרכז העיר ולארמון המלכה.

קרוב לארמון קנזינגטון דווקא יש אגם קטן מלא אווזים וברבורים ומשטחי דשא מטופחים מאוד שאפשר לשחק עליהם קרוקט ועוד כל מיני משחקים, והילדים מאוד נהנו שם. היה יום ממש ממש חם, מאוד לא לונדוני, והמוני אנשים לידינו שכבו על הדשא בבגדי ים, מנסים לתפוס קצת שמש. הכי סנטרל פארק.

על הסיור בתוך הארמון ויתרנו אחרי שגיא הבין שהסיכוי ששרלוט תיתקל בו במקרה במסדרון ותתאהב בו קלוש.

***

בוקר. יורדים לאכול בחדר האוכל של המלון. בשולחן לידינו יושבות שלוש נשים מוסלמיות מכוסות בניקאב (שזה כיסוי הראש המוסלמי, אבל המחמיר יותר שמשאיר רק פתח לעיניים, דרגה אחת מתחת לבורקה, שמכסה גם את איזור העיניים ברשת). “אמא, למה הן מחופשות לנינג'ות?”, שואל גיא ושותל את כולנו.

חידה #2: איך נשים בניקאב אוכלות? (שאלה שתהינו לגביה בעודנו מביטים בהן ומהמרים על התשובה הנכונה):

א. הן מורידות את כיסוי הראש ואוכלות כמו כולם / ב. הן מושכות למטה את הכיסוי מהחלק שמכסה את הפה, מכניסות את המזלג או הכף ואז מרימות בחזרה / ג. הן מרימות את הכיסוי כמו הינומה ומכניסות את המזלג מתחת, ביס אחרי ביס.

תמשיכו לחשוב. התשובות בסוף.

***

סטמפורד ברידג' (Stamford Bridge)

את הסיור באיצטדיון הכדורגל של צ'לסי הבנים עשו לבד, בעוד שחר ואני עשינו שופינג בKings- Road. אני מאוד אוהבת את הרחוב הזה, הוא אלגנטי, מרווח, מאוד בריטי ויש בו חנויות ממש יפות. היה לנו ממש כיף ביחד, לשחר ולי, להסתובב בנחת בחנויות, למדוד וכמובן לקנות בלי שהבנים ישתעממו בחוץ.

בצהריים, כשהתאחדנו איתם על מילקשייק עוגיות מעולה ב-byron, הבנים דיווחו שהסיור היה מאוד מעניין: הם היו בחדר העיתונאים וביציע העיתונות, בחדרי ההלבשה של הקבוצה האורחת והמארחת (ולמדו למשל שחדר ההלבשה של הקבוצה המקומית מפואר בהרבה וכולל גם מיטות מסאז' ואמבטיות קרח), במנהרה שממנה יוצאים למגרש, במגרש עצמו (ולמדו שהספסל קרוב בהרבה למגרש מכפי שהם חשבו) ובמוזיאון של הקבוצה שכולל את כל הגביעים שבהם זכתה עד היום ואת החולצות של חברי הקבוצה.

***

 לונדון איי

התורים ארוכים והסיבוב ממש איטי, ועדיין זו אטרקציה שאי אפשר לוותר עליה. ולו רק בגלל שהגלגל כל כך גדול ומרשים ושהנוף מלמעלה באמת מרהיב. אגב, עדיף לבוא אחר הצהריים, אז המיקום של השמש הכי נוח לצילומים. הנה ההוכחה:

***

 ארמון בקינגהאם (Buckingham Palaca)

תמיד רציתי לעשות סיור בארמון ואף פעם לא יצא. איכשהו נרתעתי מהמחירים הגבוהים, מהתורים הארוכים ומההדרכות המייגעות. אבל לשמחתי גיליתי הפעם שהכרטיסים הרבה יותר זמינים מבעבר, שהמחירים לכרטיס משפחתי סבירים, ושאין בכלל סיור מודרך רק מדריך קולי אישי שכל אחד יכול להתקדם איתו בקצב שלו.

הגענו לסיור הראשון, ב-9:15, כדי שנצא ישר לטקס חילופי המשמרות. הסיור היה מקסים לטעמי, הילדים התלהבו פחות. עברנו בדי הרבה חדרים בארמון – חדר האוכל, חדר המוזיקה, חדר ההכתרה, חדר קבלות הפנים וכו' – ובעזרת המדריך הקולי למדנו כל מיני פרטי טריוויה מעניינים, כמו זה שבאחד החדרים הרשמיים, מאחורי מראה גדולה, מסתתר מעבר סודי לחדרי המגורים, או הסבר על איך הדביקו את ציפוי הזהב לגרם המדרגות המפואר. מאוד יפה, מרשים ומעניין.

והכי שווה – בימים אלה יש בארמון תערוכה מיוחדת לכבוד יומולדת 90 למלכה, של התלבושות שלבשה ב-63 שנות כהונתה, החל מכותונת ההטבלה שלה שעוברת מדורי דורות (רק לפני ההטבלה של ג'ורג' המלכה התקמצנה וביקשה שיכינו העתק של הכותונת כדי שלא תתבלה עוד), דרך שמלת החתונה ושמלת ההכתרה המדהימות ביופין ועד שלל תלבושות בכל מיני צבעים שלבשה בכל מיני מסעות בעולם ואירועים.

היה מדהים לראות איך כמעט על כל הבגדים של המלכה – כולם כמובן בגדי מעצבים בדגמים ייחודיים – תפורים אלפי חרוזים בעבודת יד ולקח שבועות להכין אותם – ועדיין הם נלבשו רק פעם אחת ואז נשכחו בארון. יש בתערוכה גם חלק קטן מאוסף הכובעים של המלכה, כולל כמה מופרכים ממש, ביניהם אחד שנראה כמו תרנגולת שחוטה, אחד שנראה כמו כובע אמבטיה ואחד שנראה כמו סל ירקות. לסיכום, אהבתי מאוד. בתערוכה ובארמון אי אפשר לצלם, אז זה מה שיש:

חידה #3: כמה חדרי שינה וכמה חדרי שירותים יש בארמון? (פרט טריוויה מהמדריך הקולי):

א. 100 חדרי שינה ו-51 חדרי שירותים / ב. 75 חדרי שינה ו-93 חדרי שירותים / ג. 140 חדרי שינה ו-87 חדרי שירותים

אני מתפלאה שלא ידעתם את זה עד עכשיו וחשבתם שזה מיותר לכם.

***

 Ripleys Believe it or not

המוזיאון הזה, שיש לו סניפים בעוד מקומות בעולם, התחיל כשיגעון של איש אחד, רוברט ריפלי, שהיה חובב שיאים ודברים מוזרים ואסף אותם אחד לאחד. היום אפשר לראות במוזיאון שלו דברים ביזאריים כמו עגל עם שני ראשים או תיש עם ארבע קרניים לצד האיש עם האף הכי ארוך בעולם או האיש הכי שמן בעולם (שעומד על מאזניים ענקיים כשהמבקרים מוזמנים לעלות לכף השנייה ולראות כמה מהם מאזנים את המשקל).

חוץ מזה יש שם יצירות אומנות מעורורת התפעלות, כמו הדמות של אברהם לינקולן עשויה ממקשים של מקלדת, הדמות של מישל אובמה עשוייה מפקקים של בקבוקי משקה או תמונה של מייקל ג'קסון עשויה מממתקים. הנה כמה דוגמאות:

הילדים הכי התלהבו ממבוך המראות וממשחק קרני הלייזר (שזה חדר חשוך שבו קרני לייזר וצריך לעבור אותו בלי לגעת בקרניים). בסך הכל מקום נחמד לבקר בו עם ילדים אם יש גשם בחוץ. אחרת אפשר לוותר.

חידה #4: מה אורך האף של האיש עם האף הכי ארוך בעולם (מתוך מוצגי המוזאון היותר ביזאריים):

א. 15 ס”מ / ב. 19 ס”מ / ג. 23 ס”מ

נשבעת, אפילו יש שם פסל של האיש והאף. או כמו שאלון אמר: כמה דברים אפשר לעשות עם האף הזה!

***

David Hockney – 82 portraits

ואי אפשר בלי קצת אומנות. האמת שתיכננתי ללכת לתערוכה של ג'ורג'יה אוקיף (זאת שמציירת את הפרחים הענקיים) בטייט מודרן, אבל לא הייתה היענות מצד המשפחה אז ויתרתי. ואז יצא שבאחד משיטוטינו ברחובות העיר הגענו לאקדמיה המלכותית לאומנות, שם מוצגת בימים אלה תערוכת פרוטרטים של דיוויד הוקני (שאותו הכרתי בעיקר מציורי הבריכות שלו). את זה כבר הייתי חייבת לראות.

אחלה תערוכה. הוקני, שהוא אמן בריטי שכבר שנים רבות חי בארה”ב, צייר במשך שנתיים וחצי (מ-2012) 90 אנשים לא מוכרים, כולם בני משפחה, חברים ומכרים שלו, כשהם יושבים על אותו כיסא עם אותו רקע בסטודיו שלו בקליפורניה. כל אחד ישב לפניו במשך שלושה סשנים שנמשכו יחד 20 שעות. התוצאה מרהיבה. טיפוסים שונים עם סיפורים שונים, בגדים שונים ותנוחות ישיבה שונות, כולם מצוירים בכישרון מדהים ועם ירידה עד לפרטים הקטנים ביותר של גווני הבגד והעור. הצירוף של כל הדיוקנאות – בתערוכה מוצגים 82 מהם – ממש מרשים. בקיצור, שווה. הנה כמה דוגמאות:

חידה #5: בין כל הפרוטרטים בתערוכה יש ציור אחד של מגש פירות שצויר על אותו רקע כמו הדיוקנאות. התדעו ילדים למה הוא בתערוכה?

א. הוקני ניסה את הצבעים והמכחולים כדי להתאים את הגוונים לרקע שבחר לדיוקנאות. / ב. הוקני צייר אותו כשאחד האנשים שאיתם קבע פגישה כדי לצייר אותו לא הגיע. / ג. אחד הדיוקנאות לא שרד את הטיסה מארה”ב אז החליפו אותו בציור מאוסף אחר.

***

Regent Canal

הנה מקום שגם אלון ואני עוד לא היינו בו. מסלול הליכה מקסים מ-Regent Park ועד השוק של קמדן (Camden Lock) שעובר כולו לאורך תעלת ריג'נט, לצד בתי סירות צבעוניים ואווירה כל כך פסטורלית, עד שכמעט קשה להאמין שאתה באמצע לונדון. הלכנו בערך שעה והיה ממש כיף. בסוף הגענו לשוק של קמדן והסתובבנו בין הדוכנים, וגם זה היה ממש מוצלח. הנה כמה תמונות משם:

מה עוד היה לנו? נוטינג היל, בורו מרקט, ביג בן, קובנט גארדן, המון הסתובבות ברחובות ומסעדות שוות, צחוקים וביחד'נס שלא במהרה ישכח.

הטיסה חזור לעומת זאת הייתה זוועה. הפעם אלון התעקש לנצל את זכותו לשדרוג ("אני צריך ללכת לעבודה בבוקר"), מה שהשאיר אותי עם התגשמות הסיוטים של כל נוסע: במושב שלידי ישב דוס שמן (אלוהים יודע איך הוא נדחק במושב האמצעי) שלא הפסיק לנדנד את הרגל, לדבר בקול רם ולהישען עלי. אם זה לא מספיק, אז הוא גם לא הסכים לכבות את האור וכל רגע רצה לקום. איזה גיהנום. שנאמר – לכל דבר טוב יש סוף…

אם הצטיינתם והגעתם עד פה, הנה התשובות: 1. א 2. ג 3. ג 4. ב 5. ב