החודש ה-12: באנו להנות

לא להאמין שאנחנו אחרי. איזו שנה עברה עלינו. אינטנסיבית, לחוצה, מרגשת, מלאה בחוויות ובארועים שייזכרו לעד במשפחה שלנו. אני לגמרי יכולה לדמיין איך בעוד 30 שנה הילדים מגיעים אלינו לארוחת שישי, עם בני הזוג והנכדים, ומעלים זכרונות מהארוחה שאיתמר בישל לנו, מהלילה שבו הוא ישן באוהל שבנה בעצמו בחצר או אפילו מהטיול לגדר ההפרדה שהייתה פה פעם (לפני שפרץ השלום) וכמובן מהקרוז לבהאמס שאירגנו להם בהפתעה.

שהרי זו הייתה אחת המטרות העיקריות של השנה הזו: להוסיף עוד הרפתקאות לסל החוויות המשפחתיות שלנו, לגבש אותנו כמשפחה וכמובן גם להעשיר את איתמר בידע שלא מלמדים בבית הספר. אגב, בבית הספר החדש של איתמר לקחו אותם השנה למוזיאון לילנבלום (צ'ק, חודש כלכלה) וכבר הודיעו להם שילמדו אותם לעבוד על תוכנת wix (צ'ק, חודש משפחה). נחמד לראות שקלענו לדעת גדולים ושאנחנו מקדימים את זמננו…

אז נשאר לנו חודש אחרון, שיצא בדיוק בעיצומן של ההכנות לחגיגת בר המצווה. איתמר היה עסוק מאוד בתקופת מבחנים בבית הספר לצד לימודי הפרשה שלו, ואנחנו היינו עסוקים בהכנות לאירוע המשפחתי ובשטויות כמו ארוחות סילבסטר. למען האמת גם נגמרו לי הרעיונות, והיה חורף וקר אז היינו מוגבלים באפשרויות.

אחרי כל התירוצים האלה, דווקא היה חודש מגניב. קראנו לו "כמה טוב שאתה פה" ובמסגרתו כל אחד מבני המשפחה היה צריך לקחת את איתמר לבילוי של אחד-על-אחד לבחירתו. אחרי מחשבה רבה כולם בחרו רעיונות – בהתאם לגילם, תקציבם ואפשרויות ההסעה שלהם – ובלי שתיאמנו מראש, כולם בחרו לעשות לאיתמר הפתעה והכינו לו הזמנות מושקעות:
  

וכך, גיא לקח את איתמר ל"ארוחת גברים והשמנת יתר" במסעדת ההמבורגרים שבמרכז המסחרי אצלנו בשכונה. הם הלכו יחד ברגל, הזמינו וישבו ופטפטו. גיא היא נרגש ביותר מהאירוע, ואיתמר… נו, הוא בעיקר דאג שהחברים שלא לא יראו אותו מתפדח עם אח שלו הקטן. יעבור לו.

שחר לקחה את איתמר ל"מספר שעות של כיף והאזנה לחפירות שלי" ב-cookeez בתל אביב. זה מקום שהיא תמיד נוסעת אליו באוטובוס עם החברות שלה, ואיתמר תמיד רצה לאכול שם גם (בתכל'ס, זה מקום שמוכר מעין קוקילידה משודרגת). אז הם נסעו יחד באוטובוס ואחרי הקוקיז, כשהיו כבר בדרך לתחנה, הם חלפו על פני סניף של טוני וספה ושחר ראתה איך איתמר מביט בערגה על הפיצות – אז היא צ'יפרה אותו גם בפיצה. כמובן על חשבונה. איתמר היה מאושר מהאירוע, ושחר … נו, היא בעיקר דאגה שאח שלה הקטן לא יעשה לה פדיחות. כנראה שככה זה צריך להיות.

אני לקחתי את איתמר לראות בפעם הראשונה בחייו סרט ב-vip ("אתה ממילא חי בסרט, אז לפחות פעם אחת תצפה בו כמו שצריך"). הלכנו לסרט "גבר גבר" עם וויל פארל ומארק וולנברג והיה מעולה. בחוץ היה בופה חופשי של פיצות, פסטות סלטים וכו ובר של מתוקים עם גלידות עוגות ופוטיפורים, ולפני שנכנסנו לקולנוע הצטיידנו בפופקורן, נאצוס ושתייה. איתמר התלהב מהכיסאות הנפתחים ומהכיבוד החופשי, והעובדה שהסרט היה מצחיק ומעניין לשנינו הפכה את הבילוי למושלם. כמובן שעכשיו יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי לחזור לראות סרט בקולנוע רגיל.

אלון כמו אלון, הלך על גדול. הוא לקח את איתמר ל"ערב גברים" שכלל משחק כדורסל של מכבי תל אביב ולפני זה ארוחת ערב בשיין אנד שארפ. לא נראה לי שצריך לכתוב שאיתמר נהנה…

אני יכולה להעיד על עצמי שהיה לי כיף מאוד לבלות עם איתמר לבד. לאף אחד מאיתנו לא יוצא כמעט ביומיום לבלות לבד עם בני משפחה אחרים, בלי מטלות ולחץ, ופתאום הייתה הזדמנות לדבר, להקשיב, וזה היה ממש כיף. אני חושבת שגם האחרים נהנו – וכמובן איתמר.

משימת הסיכום של איתמר הייתה בסגנון המרוץ למיליון. הדפסתי מלא דפים שחלקם קשורים לדברים שעשינו במהלך השנה וחלקם לא קשורים בכלל (אבל מבלבלים). איתמר היה צריך למצוא מבין הדפים את 12 הדפים שקשורים לחודשים שעברנו ולסדר אותם לפי הסדר.

בעוד אני חשבתי שזו משימה די קלה, איתמר קצת הסתבך. הוא אומנם זכר מה עשינו ומה לא, אבל התקשה למשל לקשור בין מפה של ציפורי לטיול שעשינו בחודש יהדות, ובכלל לא זכר את סדר החודשים. עם קצת עזרה הוא הצליח לפתור, וכך גילה היכן נאכל את ארוחת היומולדת שלו (צר לי, אצלנו it's all about the food).

וכך, ב-8/1 חגגנו לו יומולדת 13, ושבוע אחר כך הוא עלה לתורה (דווקא בבית הכנסת היחיד כנרא. שבו משום מה לא אומרים "ברוך שפטרנו", אף שיש כאלה שממש חיכו להגיד את זה…). וזהו. תמו החגיגות. הקהל מתבקש לשבת.

מסקנות? אין ספק שעם איתמר היה קשה יותר מאשר עם שחר. כבר כתבתי שהוא גם גדול יותר בשנה, גם בן, גם הרבה יותר חסר סבלנות ודורש סיפוקים מידיים וגם הרבה פחות מוכן לעשות דברים כדי לרצות אותנו. אז עשינו התאמות במהלך השנה כדי שמצד אחד לא נוותר על הדברים שהיו חשובים לנו ומצד שני הוא גם יהנה. יצא סבבה. נראה לי.

בגדול אפשר לומר שהוא נהנה מאוד מהפעילויות אבל פחות מהמשימות – והכי פחות מהצורך לעדכן בכל חודש את האתר שהקים (לינק בקרוב, כשהוא יסיים לעדכן את החודש האחרון). עם זאת, כשהוא הסתכל באלבום שהכנתי לו שמסכם את השנה, הוא די נדהם – וגם אנחנו – מכמה דברים הספקנו לעשות השנה (מי זוכר עכשיו את סדנת האובניים שהלכתי איתו או את אימון הכושר שהוא העביר לנו).

עכשיו יש לי ארבע שנים לנוח עד הפעם הבאה. אלון כבר הודיע שאשכח מזה, אבל כמו שאיתמר תמיד אומר לו: "הרי אתה יודע שבסוף תעשה מה שאמא אומרת" – והנה ההוכחה הסופית לכך שהשנה הזו הייתה מועילה ולימדה אותו משהו שלא לומדים בבית הספר:)