בזמן שאתם קוראים את השורות האלה פרויקט שנת הבר מצווה שלנו כבר הסתיים. למעשה הוא הסתיים ביום שישי האחרון, כשמלאו לאיתמר 13 והחל פסטיבל הבר מצווה שלו. עוד יגיע זמן לסיכומים, אבל כבר עכשיו אפשר לומר שכולנו חשים הקלה עצומה מכך שהשנה הזו מאחורינו, ושעכשיו אפשר סוף סוף לישון בשבתות.
ועדיין, יש לי חוב של חודשיים לבלוג הזה והשנה הזאת תתסיים ממש – רשמית ומעשית – רק כשהכל יתועד ויפורסם. ויפה שעה אחת קודם.
אז החודש האחד עשר והלפני אחרון הוקדש לארץ ישראל. בכל טיול שאנחנו עושים בארץ, מאז שהילדים קטנים, אנחנו תמיד מצביעים על מקומות בדרך ושואלים אותם מה זה. פעם זה הכרמל, פעם זה עמק החולה ופעם זה בה"ד 1. לפעמים נוסעים בכביש החוף ומבקשים מהם לנחש לאיזה כיוון נוסעים לפי הצד של הים ולפעמים מצביעים על יישוב ושואלים אם זה בצפון או בדרום (וזה חוץ משאלות של איזה עץ זה ואיזה ציפור זו. כן, הורים מנג'סים אנחנו).
אז בהיותנו המנג'סים שאנחנו, בטיולים לצפון תמיד היינו מראים להם את הצורה המיוחדת של הר התבור ומלמדים אותם לזהות אותו. באחד הטיולים, כשאיתמר היה ממש קטן, הצבענו על ההר ושאלנו בפעם המי יודע כמה איזה הר זה. איתמר לא התבלבל וצעק "אררט". ומאז, הר התבור במשפחה שלנו הוא לנצח הר אררט.
אבל מה שמצחיק' בגיל 5 מצחיק פחות בגיל 13, אז החלטנו על חודש ארץ ישראל, אבל למתקדמים.
וכך בשבת שמשית של אמצע סתיו יצאנו לטיול בעוטף עזה. העצירה הראשונה הייתה בשדרות, שם ראינו את המיגוניות – קוביות הבטון שבהן מסתתרים התושבים כשיש צבע אדום. נדהמתי לגלות שיש המון כאלה ברחוב, ממש כל כמה מטרים. בכלל, כל הקונספט נראה ממש לא סימפטי, שלא לומר הזוי לגמרי.
איתמר בוחן מיגוניתככל שהתקרבנו לעוטף עזה הרגשת הביטחון שלי הלכה והתפוגגה. באינטרנט היה כתוב שכל נקודות התצפית על רצועת עזה סגורות מחשש לירי צלפים, והתחושה גם על הכביש לא הייתה הרבה יותר טובה, שהרי מה הבעיה לצלוף גם על מכוניות בדרך. בשלב מסוים אלון סטה מהדרך לנקודה שממנה רואים ממש את כל עזה, וממש פחדתי להישאר שם. הסברנו לילדים קצת על הקרבה לעזה, על צוק איתן ועל הנסיבות שבהן הרצועה הפכה למעין כלא ענק וצפוף והמשכנו הלאה.
כדי שיהיה גם כיף עשינו טיול בשמורת נחל הבשור, שהייתה ממש יפה בעונה הזו של השנה. הכל ירוק עם בליטות סלע מיוחדות כאלה שלא ראיתי בשום מקום אחר בארץ. בשלב מסוים הבחנו בג'יפ עם משפחה מקומית שנתקע וכמעט התהפך ועצרנו לעזור לו. זה לקח איזה שעתיים, אבל לפחות הכרנו גם את הילידים…
טיול אחר שעשינו היה לראות את גדר ההפרדה. הסברנו לאיתמר (וגם לאחרים) על תוכנית החלוקה, על המלחמות, על הכיבוש וגם על פיגועי ההתאבדות ועל ההחלטה לבנות את הגדר, ואז נסענו לראות את זה בעיניים.
נסענו לאלפי מנשה, שם רואים את הגדר ממש מקרוב, למעשה מהמרפסות של התושבים. בדרך לשם יש קטע מהדרך שנוסעים בכביש ויש גדר משני הצדדים. משמ הזוי. הדפסתי מראש מהאינטרנט מפה של הגדר, שמראה כמה היא מפותלת ויוצרת מובלעות לא הגיוניות והיה ממש מדהים לראות את זה בשטח.
המשימה שאיתמר קיבל בסוף החודש הייתה למלא מפה אילמת עם כל המקומות שהיינו בהם. זה קצת נתן לו פרופורציה על המרחקים והגדלים (אם כי המפה שציירתי לו על הבריסטול יצאה מעוותת למדי).
היה חודש לא עמוס וחשוב ביותר לדעתי, ואני ממש שמחה שעשינו אותו. מבחינתי זה וי גדול במשבצת של "דברים שהבן שלי צריך לדעת אם כבר אנחנו חיים במדינה הבלתי אפשרית הזו".
Been There, Done That 