וושינגטון

המשך יום 5#

יצאנו ממרילנד בצהריים ותוך חצי שעה היינו בוושינגטון. כל מדריכי הטיולים הפחידו אותנו שלא כדאי להיכנס לעיר עם האוטו באמצע השבוע כי היא מפוצצת, אין חנייה והחניונים יקרים רצח – אבל גם הפעם חיכתה לנו הפתעה נעימה. רצינו להגיע ל-Natural Histoty Museum ולשמחתנו הייתה חנייה – פנויה, גדולה ובחינם – ממש בכניסה.
הסתובבנו במוזיאון בערך שעתיים. לטעמי היה קצת מאכזב, כי ציפיתי שהוא יהיה יותר אינטראקטיבי, אבל עדיין הסטנדרטים האמריקאיים לא דומים לשום דבר אחר, וגם כשזה לא הכי טוב זה עדיין ממש טוב.

באחת התחנות אפשר להצטלם ולראות איך היית נראה אם היית חי בתקופת האדם הקדמון.
אחרי המוזיאון נסענו למלון עייפים מאוד אך מרוצים. אגב, נחשו מה האביזר המבוקש ביותר אצלנו בחדר? לא כריות, לא מגבות ואפילו לא הטלוויזיה. שקעים. כל ערב, ברגע שאנחנו נכנסים לחדר, כולנו נכנסים למירוץ מטורף לתפוס שקע פנוי כדי להטעין 2 מחשבים, 4 ניידים, 1 אייפד, 1 מטען לבטריות של המצלמה ו-1 מודם סלולרי (כדי שיהיה אינטרנט באוטו). כמובן שהשקעים מפוזרים במקומות הכי מוזרים בחדר, כמו מאחורי השולחן או בתוך הרגל של המנורה:)
אה, וציון דרך אחרון להיום: לגיא נפלה השן השלישית! לא ברור איך הוא מצליח לאכול עם כל כך הרבה שיניים חסרות…
יום #6
נישאים על גלי ההצלחה של אתמול נכנסו לתוך וושינגטון עם האוטו, מצוידים בעודף ביטחון עצמי ונוהגים היישר לגבעת הקפיטול. נו, מיותר לציין שהפעם לא הייתה חנייה בטווח של קילומטר מהיעד.
אחרי שמצאנו חנייה בחניון התחלנו את הסיור בתחנת הרכבת Union Station המרשימה שנראית ממש כמו שדה תעופה קטן, ומשם המשכנו לסיור שהזמנתי מראש בגבעת הקפיטול. למרבה האכזבה, בניין הקפיטול נראה היום כך:

שיפוץ הכיפה מבפנים ומבחוץ החל לפני שנה אחרי שהיא החלה להיסדק ולהתפורר, והוא אמור להסתיים בספטמבר הבא, כך שאי אפשר להגיד שפספסנו בכמה ימים. הסיור עצמו עובר גם בכיפה מבפנים ונערך ממש בין הפיגומים. לדברי המדריך, ביום שאנחנו ביקרנו במקום היו לא פחות מ-5,000 מבקרים, וזה עוד אחרי שאוגוסט עבר!
אלון ואני נהננו מאוד מהסיור בעוד שהילדים די השתעממו, אבל הזהרנו אותם מראש שהפעם זה משהו בשבילנו ושהם צריכים להיות סבלניים. היה מעניין במיוחד לראות את החדר ששימש את הסנאט עד המחצית הראשונה של המאה שעברה ושבו נערך אחר כך השימוע של קלינטון בפרשת מוניקה לוינסקי:

חדר הסנאט הישן
מעניין היה גם לראות את החדר הישן ששימש את בית המשפט העליון בתקופה של השופט ג'ון מרשל, שנודע בזכות פסק הדין המכונן בעניין מרבורי נגד מדיסון, שביסס את הזכות של בית המשפט העליון לפרש את החוקה ולפסול חוקים שסותרים אותה וניתן בחדר הזה ממש (מה לעשות, פעם עו"ד תמיד עו"ד). אגב, בתמונה אפשר לראות 9 כיסאות של שופטים – ארבעה מסוג אחד, עוד שניים מסוג אחר, ועוד שלושה מסוג נוסף. הסיבה לכך היא שבכל פעם שהגדילו את מספר השופטים בבית המשפט העליון היה צריך להוסיף כיסאות, אבל הסוג הקודם כבר אזל:

החדר הישן של בית המשפט העליון
הסיור, שנמשך כשעה, כלל גם הרבה הסברים משעממים על פסלים שניצבים באולמות השונים של הבניין ומשום מה הלהיבו מאוד את האמריקאים שבקבוצה. הפסל היחיד שאנחנו זיהינו היה של רוזה פארקס, וזו הייתה הזדמנות לספר לילדים מי היא הייתה. בסוף הסיור שאלתי את המדריך אם אפשר לראות את אולם הסנאט, ולשמחתי הוא שלף מהכיס חמישה כרטיסי כניסה מיוחדים לאולם שלא נכלל בסיור המודרך (לאחרים שביקשו כבר לא היה לו לתת).
כדי להגיע לאולם הזה צריך ללכת בדרך ארוכה ומפותלת בתוך הבניין ולהפקיד בכניסה את כל התיקים, המצלמות והחפצים האישיים האחרים, אבל זה היה שווה כי בפנים המראה מאוד מאוד מרשים. כשהגענו בדיוק התנהל דיון על הנושא החם של אישור ההסכם עם איראן, והיה מעניין לשמוע סנאטורים נואמים בעד ונגד (בעוד כל שאר הנוכחים – המעטים ממש – מדברים אחד עם השני ולא מקשיבים). אחד הנואמים היה סנאטור מארקנסו, שסרטון שלו צולב את ג'ון קרי אחרי חתימת ההסכם עשה בזמנו גלים באינטרנט. גם האולם עצמו מאוד יפה, כמה חבל שאסור היה לצלם. ישבנו שם כמה דקות והמשכנו הלאה.
מהסנאט המשכנו במעבר תת קרקעי לספריית הקונגרס (כן, הילדים פחות נהנו מהחלק הזה של היום). לספרייה עצמה אסור להיכנס, אבל אפשר לעלות להשקיף על האולם הגדול, ולראות מרחוק את כל 33 מיליון הספרים שיש שם (ב-470 שפות):

אחרי זה, ואחרי סיור חטוף ודי מיותר בגנים הבוטניים שליד הקפיטול, הלכנו לאכול את ההמבורגר היומי, הפעם ב-Shake Shack (צ'יפס ומילקשייק מעולה, המבורגר בינוני. כן, עם כל יום שעובר אנחנו הופכים למדרגים מקצועיים). משם המשכנו למוזיאון החלל, שגם אליו הגעתי כנראה עם ציפיות גדולות מדי, כי גם הוא היה בעיניי די סתם. האולם שהיה אמור להיות המעניין ביותר, זה עם האבן מהירח, נסגר ביום שביקרנו מוקדם לרגל אירוע פרטי וזה היה די מבאס.

מאחור: החללית האמריקית ששכחתי את שמה והחללית הרוסית סויוז משחזרות את פגישתן ההיסטורית בחלל ב-1972
אחרי הסיור במוזיאון נסענו להסתובב קצת בג'ורג'טאון, שהתגלתה כשכונה חביבה מאוד ואז ארוחת ערב והביתה.
יום #7
 
היום האחרון בוושינגטון הוקדש לבית הלבן ולשלל האנדרטאות שבסביבה. הפעם שוב החנייה האירה לנו פנים ומצאנו מקום בדיוק בכניסה ל-Lincolen Monument. האנדרטה של לינקולן (שהיה הנשיא ה-16 וזה שביטל את העבדות בארה"ב) נמצאת בקצה בריכת ההשתקפות, בדיוק בצד הנגדי של האובליסק הענק של ה-Washington Monument. חייבת להגיד שהגודל שלה הפתיע אותי. בדמיוני ובתמונות שראיתי היא נראתה יותר קטנה אבל במציאות היא ממש עצומה.
מהאנדרטה של לינקולן יצאנו לסיבוב לאורך בריכת ההשתקפות, שמסביבה יש אנדרטאות מפורסמות, כמו זו של מלחמת קוריאה, מלחמת העולם השנייה ומלחמת ויאטנם. הילדים שאלו שאלות על כל אנדרטה, מה שחייב אותנו לשאול את ויקיפדיה וללמוד קצת בעצמנו על ההיסטוריה האמריקאית. מזג האוויר היה ממש חם, ומזל שהצטיידנו בכובעים ובהרבה מים.
בקצה השני של בריכת ההשתקפות נמצאת כאמור האנדרטה של וושינגטון. חשבנו לעלות למעלה לתצפית אבל כשהגענו לשם התברר שכל הכרטיסים להיום נגמרו, אז נאלצנו להסתפק בתמונות מבחוץ. הנה כמה תמונות מהיום:


אנדרטת לינקולן

מבט מאנדרטת לינקולן לאנדרטת וושינגטון דרך בריכת ההשתקפות

האנדרטה של מלחמת קוריאה – 19 חיילים בסיור
מבט מהצד השני, מאנדרטת וושינגטון לאנדרטת לינקולן
התחנה האחרונה שלנו הייתה הבית הלבן, שכדי להגיע אליו חצינו את האליפסה המפורסמת. האמת, היה משהו מאוד מרגש בלעמוד מחוץ לבית הלבן שראינו בכל כך הרבה תמונות ודיווחי חדשות. עשינו תצפית על המבנה מקדימה ומאחורה, ואז הגיע הזמן לעזוב את הוושינגטון.

התחנה הבאה שלנו: Shenandoah National Park. חכו לפוסט הבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s