פנסילבניה ומרילנד

יום #4

היום שלנו התחיל הרבה יותר מדי מוקדם. אלון גילה שבימי ראשון יש חנייה חופשית ברחובות ניו יורק, ולכן החליט לקחת את האוטו כבר אתמול בערב. למרבה הצער לכל ראשון יש מוצאי ראשון, ועל פי החוק התענוג של חנייה חופשית נגמר ביום שני ב-7 בבוקר בדיוק, עד אז כל המכוניות שאין להן תו חנייה חייבות להתחפף.

אז יצאנו לדרך לפני 7, וב-8:30 כבר עצרנו לארוחת בוקר בדיינר אמריקאי טיפוסי בפרבר של פילדלפיה. זה היה דיינר ממש כמו בסרטים כולל הדיל המלא של ארוחת הבוקר: ביצים, בייקון, נקניקיה, תפוחי אדמה מטוגנים, טוסטים, פנקייקים וכמובן הקפה המגעיל. האוכל דווקא היה מצוין וכולנו הרגשנו כמו בסרט.

משם המשכנו לארץ האיימיש במחוז Lancaster, איזור ירוק מאוד, מלא שדות תירס ומנוקד בחוות מקסימות עם פרות וסוסים שבהן חיים ועובדים בני כת האיימיש. לא התכוונו לקחת את הסיור התיירותי, בעיקר בגלל בעית אוטנטיות קשה, אבל חשבנו שיהיה נחמד להסתובב בין הכפרים ולראות אם יהיה לנו מזל לראות אותם ואת הבתים שלהם. והיה. בכפרים Bird in Hand ו-Intercourse (כן, יש כפר כזה. אבל בגלל שמיליוני תיירים מתלהבים עצרו בכניסה לכפר להצטלם עם השלט, הם פשוט הורידו אותו) ראינו הרבה איימישים בתלבושת המסורתית נוסעים בכרכרות רתומות לסוסים. מאחר ששמענו שהם לא אוהבים להצטלם, השתדלנו לצלם אותם בלי שישימו לב.

התחנה הבאה הייתה העיר York, שם הצטרפנו לסיור מודרך במפעל של Harley Davidson. למרבה הצער גיא לא יכול היה להשתתף בסיור כי הוא מוגבל מגיל 12 בלבד (וממש לא ברור למה), אבל לפחות הרשו לו להצטלם איתנו על כל האופנועים שבכניסה. שחר התנדבה להישאר איתו בחוץ בזמן שאיתמר, אלון ואני נכנסו לסיור.

הסיור נמשך שעה ועובר בתחנות השונות במפעל בהתאם לשלבי ההרכבה של האופנוע, מייצור השלדה דרך הרכבת המנוע ושאר החלקים, הצביעה ועד לבדיקת האיכות. האמריקאים, כמו אמריקאים, מקפידים בטירוף על הפרטים הקטנים בסיור, ולכן המדריכה דאגה שנצטייד במשקפי בטיחות למרות שאין בהם שום צורך, דאגה שננעל נעליים סגורות למרות שזה לגמרי מיותר והייתה היסטרית מזה שלא נצא מהקווים שמסמנים את המסלול. כמובן שגם אסור לצלם. הסיור עצמו היה מעניין יותר לאלון ולי, לאיתמר דווקא פחות.

דברים מעניינים שלמדנו שם: 1. את שילדת האופנוע לוקח לייצר בדיוק ארבע דקות. 2. האופנוע כולו מורכב מ-390 חלקים שאותם מרכיבים בתחנות שונות במפעל: האופנוע עובר על מסוע, וכל עובד שהאופנוע מגיע לתחנה שלו צריך להספיק להרכיב את החלק שלו – מנוע, פלסטיקים, מושבים, ארגזים וכו' – במשהו כמו דקה, עד שהאופנוע עובר הלאה. 3. את בדיקת האיכות עושים עובדים מיומנים שיש להם גם ניסיון של לפחות 10 שנים ברכיבה על הארלי. הם רוכבים עליו בעמדות בתוך המפעל ואחר כך גם בחוץ, על כל סוגי המשטחים (עיר, שטח וכו').

אגב, לסיור הגיעה גם קבוצה של רוכבי הארלי מבוגרים, שסיפרו לנו כמה האופנוע הזה הוא דרך חיים עבורם (רובם עברו כבר ל-Trike, האופנוע עם השלושה גלגלים שנראה כמו בית קטן) ואיך הם הגיעו מרחוק, על ההארלי כמובן, כי היה חשוב להם לראות איך מייצרים אותו.

בגלל שיצאנו מאוד מוקדם בבוקר, אחרי הסיור במפעל האופנועים עוד נשאר לנו זמן, אז החלטנו לנסוע גם למפעל השוקולד של הרשי'ז שנמצא לא רחוק. כולנו די שונאים את השוקולד הזה ולכן לא תיכננו להגיע לשם, אבל הילדים דווקא התלהבו מהסיור בקרוניות. בתכלס הסיור מתאים לפעוטות יותר מאשר לילדים גדולים, אבל הנסיעה בקרוניות כמו בפארקים של דיסני כשמולך חולפות פרות מזמרות כנראה עשתה להם את זה.

אחרי הסיור בהרשי'ז נסענו למלון באנאפוליס, ואחרי ארוחת ערב שווה ב-Ruby Tuesday התעלפנו.

יום #5

קמנו ליום בהיר בלי אף ענן בשמיים ואחרי ארוחת הבוקר יצאנו לטייל באנאפוליס. תשמעו, זו עיר חמודה לאללה. רחובות נעימים ומוצלים, בתים עם לבנים אדומות, מלא עציצים פורחים במרפסות, דלתות מקושטות ואווירה של עיירת קיט. הנמל מלא יאכטות גדולות וקטנות והאנשים לא ממהרים לשום מקום, למרות שזה אמצע שבוע העבודה.

נכנסנו ל-state house של מרילנד (משהו כמו הכנסת שלהם), שהוא בית המדינה העתיק ביותר בארה"ב שהיה פעיל ברציפות מאז הוקם ב-1772, ראינו שיחזור של אולם האסיפה המחוקקת שבו ג'ורג' וושינגטון התפטר מתפקיד מפקד הצבא ב-1783, ועשינו סלפי עם פסל של וושינגטון. משם המשכנו לכיוון המרינה, שם ניצב פסל מפורסם של אלכס היילי, מחבר הספר "שורשים" (כן, ההוא מקונטה קינטה), ואלון והילדים החליטו לעשות לו שיחזור:

• 

• 

אנאפוליס מפורסמת (חוץ מבשיחות השלום שהתקיימו בה) גם באקדמיה הימית שממוקמת בה ומכשירה קצינים לצי האמריקאי. האקדמיה פתוחה למבקרים אז נכנסו ודי נשמטה לנו הלסת. איזה מקום מהממם. מושקע, מטופח, עשיר, יפה, מכובד. הסתובבנו בין הבניינים, הטיילת ומגרשי הפוטבול (אחד פתוח ואחד מקורה), אמרנו שלום לכל חייל חתיך במדים שעבר על פנינו ולא התאפקנו מלהשוות לאוניברסיטת תל-אביב. ב-12:00 בדיוק הגענו לצפות במסדר שנערך שם מדי יום:

לפני שעזבנו את אנאפוליס נסענו לנקודת תצפית יפה על ה-bay bridge, שמחבר את אנאפוליס עם הצד השני של מפרץ Chesapeake. ויקיפדיה אומרת שזה שפך הנהר הגדול ביותר בארה"ב ומנקז אליו 150 נחלים ונהרות. אנחנו בעיקר התרשמנו מהחוף החולי ומהגשר העצום.

מאנאפוליס המשכנו לוושינגטון והספקנו לבקר במוזיאון הטבע שבעיניי היה קצת מאכזב (או שאולי באתי עם ציפיות גבוהות מדי). על שאר מעללינו בוושינגטון – בפוסט הבא.