ניו-יורק עם ילדים

רגע, לפני שנגיע לניו-יורק יש איזה עניין שצריך לסגור, ומי שקורא פה בשנים האחרונות יהיה חייב להזדהות איתי.

לפני שהגענו לשדה התעופה אלון בישר לי בחגיגיות שהחליט לפנק אותי והזמין לי מסאז' בלאונג' לפני הטיסה, "כדי שתתחילי את החופשה כבר עכשיו", כדבריו. עכשיו, אתם זוכרים שבסרט הזה כבר הייתי בטיול לתאילנד, נכון? גם אז הוא הזמין לי מסאז' בשדה, ואני כל כך התרגשתי מהמחווה עד שחצי שעה אחר כך התברר שהוא דאג שאירגע במסאז' רק כדי לבשר לי שבינתיים הוא שידרג את עצמו לביזנס והשאיר אותי ואת הילדים לבהות 10 שעות מול שלושה מסכי טלוויזיה שלא עבדו.

אז איך אפשר להאשים אותי שכשהוא בישר לי הפעם על המסאז', התגובה שלי הייתה פשוט להסתכל עליו בבוז ולסנן "תשכח מזה". נכון, לא התגובה המתבקשת נוכח מחווה רומנטית שכזו, אבל לדעתי הוא יכול להאשים בזה רק את עצמו.

אז הוא התעצבן, נשבע שאין שום שדרוג הפעם והכריז שלא מגיע לי שהוא יפנק אותי. אני מצידי ניסיתי להתגונן ולהתנצל, אבל לא כל כך בהצלחה (אולי תרמה לזה גם העובדה שעד שעלינו למטוס לא האמנתי לו). וכל זה היה עוד לפני שעלינו למטוס.

סימן לבאות? לאו דווקא.

מכאן והלאה הכל הלך מושלם. היו לנו מקומות מעולים בטיסה (שורה אחרונה בקבוצה, כך שאף אחד לא בעט לנו בגב), הילדים ישנו משהו כמו 6 שעות ובשאר הזמן ראו סרטים, לא היו בכלל תורים בכניסה לארה"ב (שזה לא פחות מנס) והמונית שהזמנו הגיעה תוך דקה. אם כל זה לא מספיק, אז גם החדר שהזמנו במלון היה מוכן כשהגענו ב-8:30 בבוקר. מה אומר ומה אגיד, התחלה טובה ומפתיעה.

ועכשיו לענייננו. אז מה עושים עם ילדים בניו יורק? האמת שאין לי מושג. התוכנית שלנו לא נבנתה סביב העובדה שאנחנו מטיילים עם ילדים, למעט שיט לפסל החירות שידענו שהבנים ירצו מאוד לראות. כל שאר הדברים היו כאלה שגם אנחנו רצינו לעשות ולא יצא לנו עד היום, ועל הדרך גם נותנים תמונה די יפה של העיר. כמובן שבשלושה ימים אי אפשר לראות הכל, אבל השתדלנו….

יום #1

למרות הפיתוי להיכנס למיטה ולישון, התארגנו בזריזות בחדר ויצאנו לטיול אופניים בסנטרל פארק. שכרנו אופניים בחנות שנמצאת ממש ליד הכניסה לפארק (רחוב 58, 10$ לאדם אם מזמינים באינטרנט, ומקבלים באותו  דיל גם סל, מנעול וקסדה ששכחנו לקחת) ויצאנו לדרך. מזג האוויר היה לטובתנו והרכיבה הייתה מהנה מאוד מאוד (מתברר שאם רוכבים לפי המסלול המסומן אז גם יש יותר ירידות מעליות). עצרנו במקומות נחמדים כמו המזרקה, belvedere castle, האגם הגדול ו-strawberry fields ואחרי שלוש שעות לגמרי ממצות החזרנו את האופניים לחנות והלכנו לאכול.

בקצה הצפוני של הסנטרל פארק. בטיול אופניים הקודם שאלון ואני עשינו עם גיא כשהיה תינוק לא הגענו כל כך רחוק

שדות תות לנצח, מול בית הדקוטה שבו נרצח ג'ון לנון. המוני אנשים מחכים בתור להצטלם עם המוזאיקה הזו

מראה מצד המזרחי של האגם. כמובן ששנייה אחרי הצילום האפרורי שלי יצאה השמש

אכלנו צהריים ב-burger joint שבמלון מרידיאן ברחוב 56. זו המבורגריה מאוד מוכרת שיש מאחוריה גם סיפור: היא נמצאת בתוך הלובי של המלון, מוסתרת מאחורי וילון, והסיבה לכך היא שכשרצו לבנות את המלון ניסו לפנות את ההמבורגריה, אבל הבעלים לא הסכים להתפנות/למכור. מפה לשם בנו את המלון ממש מעליו ומסביבו וכך הוא נשאר תקוע להם באמצע הלובי. בעלי המלון הקיפו אז את ריחות הטיגון בווילון כדי להסתיר את הבושה, אבל נדמה לי שהיום מבין אלה שנכנסים בכל יום למלון, הרוב מחפשים את ההמבורגר ולאו דווקא את פקיד הקבלה.

איתמר מאוד חיכה לאכול שם ולמזלו התור לא היה יותר מדי ארוך (באמת היינו ברי מזל היום, בפעם שעברה שהיינו שם חיכינו הרבה יותר). ההמבורגר היה יקר אך טעים, אבל אולי זה כי היינו מאוד מאוד רעבים אחרי הרכיבה… בתכל'ס ויטרינה בתל אביב לא פחות טוב.

אחר כך ירדנו ברגל לאורך השדרה החמישית ונכנסו לחנויות שעניינו את הילדים כמו Abercrombie (שדווקא עכשיו ביטלה את הדוגמנים הערומים בכניסה), Holliser, Nike, Lego  ועוד. כל החנויות האלה מרוכזות די קרוב אחת לשנייה לאורך השדרה. בתוכנית הייתה גם חנות ה-NBA אבל כשהגענו אליה התברר שהיא בדיוק עברה משם, לא ברור לאן.

בשלב הזה היינו כבר ממש שפוכים אז חתכנו למלן להתקלח ולנוח. בערב הלכנו ברגל ל-Times square, ובכניסה לחנות M&M גיא פגש לגמרי במקרה חבר מהכיתה ושמח מאוד מאוד. אחרי שישבנו קצת על המדרגות המפורסמות נכנסנו גם לחנות של דיסני ושל טויס אר אס, ובסוף בסוף הלכנו לאכול. גיא, שכבר היה הרוג לגמרי מהטיסה ומהיום הארוך, נרדם ליד השולחן ועשה את כל הדרך מהמסעדה למונית ומהמונית לחדר כשהוא הולך מתוך שינה וממלמל מילים כמו "איתמר, אבל למה, למה". ממש ריחמתי עליו.

יום #2

למחרת אלון הרשה לנו לקום מתי שנרצה, בלי לשים שעון מעורר. מי שמכיר אותו יודע כמה זה לא אופיני לו. התוכנית הייתה לנסוע לדרום מנהטן ולמצות את האטרקציות באיזור, ואת הנסיעה לדרום העיר עשינו בסאבווי, בעיקר בשביל החוויה.

נסענו עד גשר ברוקלין, מהצד של ברוקלין, ועשינו את הדרך חזרה למנהטן על הגשר ברגל. ההליכה על הגשר לוקחת כמעט שעה וממש שווה כי רואים את כל קו החוף של מנהטן. אגב, הכי כדאי לעשות את הדרך בשעות הבוקר, אז אור השמש מאיר את גורדי השחקים שממול.


כשנגיע לגשר…


מראה (מעונן) מעל הגשר

מהגשר המשכנו ברגל מרחק הליכה קצר לבאטרי פארק, שהוא הנקודה הדרומית ביותר במנהטן. בדרך לשם עצרנו לאכול דאנקן דונטס (איתמר הודיע שהוא חייב לנסות) ולראות את הוול סטריט. הסעיף הבא בתוכנית היה הפלגה במעבורת לסטטן איילנד. זוהי מעבורת חינמית שעוברת ליד פסל החירות, והחיסרון שלה הוא שלא יורדים באי של הפסל אבל היתרון הוא שמקבלים הזדמנויות צילום מצוינות שלו מכל הצדדים. באינטרנט היו כל מיני דיונים אם ההפלגה הזו מספיקה או שחייבים לקחת שיט לפסל – ולדעתי התשובה היא שזה לגמרי מספיק.

אחרי השיט הלכנו ברגל לגראונד זירו, לראות את הבריכות ואת המוזיאון החדש שנפתח לפני שנה בדיוק. התאריך היה 12/9 – יום אחרי יום השנה ה-14 לפיגוע בתאומים – והיו המון המון אנשים (יום קודם היה סגור בגלל טקסי הזכרון הרשמיים). שתי הבריכות המרובעות, שהוקמו בדיוק במקום שבו ניצבו המגדלים, נחפרו לעומק ומפלי המים זורמים בהן ברעש אדיר שאולי מדמה את נפילתם. מסביב לכל בריכה חקוקים שמות האנשים שנהרגו בכל אחד מהבניינים, והאפקט הכללי מאוד מאוד מרשים.

הבריכות אכן יפות, אבל הסיפור האמיתי הוא המוזיאון. מה אגיד לכם, היינו שם שעתיים ואם הילדים לא היו מעולפים יכולתי להישאר שם עוד מלא. הוא נבנה מתחת לבריכות כשהוא למעשה מקיף אותן (הן הרי שקועות באדמה) ויש שם מוצגים מהשטח, כמו קורות מתכת שהתקמטו מהחום, חפצים אישיים של האנשים שמתו ואפילו גרם המדרגות האמיתי שבו נמלטו הניצולים ונותר עומד. יש שם גם חדרי זיכרון לכמעט 3,000 הנספים וכמובן תיאור מפורט של ההתרחשויות בארבעת המטוסים, דקה אחרי דקה.

הייחוד של המוזיאון, לדעתי, הוא בכך שהוא נותן פרספקטיבה פיזית שעוזרת להבין את גודל האסון. כלומר, לראות את הבניינים קורסים בטלוויזיה זה לא כמו לראות בעיניים עמוד מתכת אדיר וכבד שהיה חלק מהבניין והתקמט כמו ספגטי, או חלק מהאנטנה הענקית שהייתה על גג הבניין ונפלה כל הדרך למטה. החלק המיותר במוזיאון הוא זה שמספר את ההיסטוריה של הקמת המגדלים ושל ארגון אל-קאעידה, אז עליו דילגנו די מהר. מה שהיה לי קצת חסר זה דווקא עוד עדויות של ניצולים, ואולי בגלל זה המשפחות הקימו מעבר לכביש את ה-Tribute center, שהוא מעין מוזיאון מתחרה שמספר את הסיפור מנקודת המבט של אלה ששרדו (לא ביקרנו בו).

הגענו למוזיאון באיחור של חצי שעה מהשעה שנקובה בכרטיסים שהזמנו. באופן מוזר ומפתיע, הסדרנית לא שלחה אותנו לעמוד בתור כמו כולם, אלא פשוט הרימה את החבל ואיפשרה לנו לעקוף את כולם ולהיכנס. אם פעם תצטרכו דוגמא למקרה שבו לאחר זה דווקא מבורך…

הנה כמה דברים שהרשימו אותי במיוחד במוזיאון :

1. לגלות שבכל אחד מהמגדלים היו 100 (!) מעליות.

2. לראות דף נייר מוכתם שעליו נכתב בעט כחול "קומה 84, אנחנו 12 אנשים לכודים". מתברר שאחד האנשים שנלכדו בבניין הצפוני הבוער ללא יכולת לתקשר עם האנשים שבחוץ כתב את המילים האלה על דף והעיף אותו מהחלון. אישה שהלכה ברחוב מצאה את הדף והביאה אותו לכוחות ההצלה מתוך תקווה שהם יוכלו להגיע ללכודים. כמובן שהם לא הצליחו.

3. בדרך למוזיאון, במרחק כמה רחובות ממנו, עצרנו ליד ספסל שלצידו פסל של איש עם מזוודה. הילדים השתעשעו עם הפסל ואז המשכנו הלאה. במוזיאון נדהמתי לראות תמונה של הספסל והפסל הזה מהיום של האסון – כולו לבן ומסביבו ערימות אדירות של חלקי בניין, דפים וכו' שכמעט מסתירים אותו עד שבקושי אפשר לזהות שזה הפסל.

4. לראות סרטון מהמם שלא ראיתי עד היום המתעד את התנגשות המטוס בבניין הדרומי (השני שנפגע).

5. לשמוע את שיחזור ההתרחשות בתוך המטוס שהתרסק בשדה בפנסילבניה – שחזור שנעשה על פי שיחות הטלפון שעשו הנוסעים מהמטוס החטוף והדיבורים של החוטפים עצמם בתא הטייס.

בקיצור, היה וואו. גם לילדים. הנה כמה תמונות משם (אסור לצלם עם פלאש, אז האיכות לא משהו):

הסבר הצילום: 2,996 תושבי ניו יורק, כמספר הנספים, התבקשו לשחזר מה היה צבע השמים ביום שבו התרחש האסון. מהריבועים, שכל אחד צבוע בגוון אחר של כחול, עשו קולאז' יפהפה, והוסיפו את הכיתוב הזה, שאותיות המתכת שלו עשויות מהשרידים של הבניינים. מאחורי הקיר שעליו ניצב הקולאז' יש מיכל ענק שבו נשמרים יותר מ-9000 חלקי גופות – עצמות ורקמות – שלא זוהו. אלא שהכוונה לשמור את חלקי הגופות בתוך המוזיאון (אין לשם גישה, רק שלט בקייר) הכעיסה מאוד כמה מהמשפחות של הנספים שחשבו שזה לא מכובד ויצרה חיכוך צורם.
זו חתיכה מהאנטנה שהייתה על גג הבניין

כבאית שעמדה ברחוב ופשוט נמסה מהחום

בערב הלכנו לאכול בתחנת גרנד סנטרל (שום דבר לכתוב הביתה), וכשיצאנו ירד גשם שוטף ולגמרי לא צפוי. הבנו שזה הזמן לסגור את היום וללכת לישון…

יום #3

אחרי הגשם של אתמול חששנו שיהיה גשום גם היום. מאחר שהתוכנית להבוקר הייתה לעלות לתצפית ב-Top of the Rock שברוקפלר סנטר, גשם היה עלול לחרב הכל ובהתחשב בעובדה שאנחנו עוזבים מחר את העיר, אין מועד ב'.

אבל המזל האיר לנו פנים והאיש במצפה אמר שהראות is very clear. אז עלינו לקומה ה-67, במעלית שהתקרה שלה שקופה ואפשר לראות דרכה את ההתקדמות המהירה. המצפה עצמו פתוח ואפשר לראות בו 360 מעלות. היה מאוד מאוד מרשים לראות את הסנטרל פארק מצד אחד ואת האמפייר סטייט בילדינג מהצד השני, לראות את האנשים הקטנטנים למטה ובאופן כללי להרגיש על גג העולם. אגב, המצפה הזה אפילו יותר יפה מזה שעל האמפייר סטייט בילדינג, כי פה רואים גם את הסנטרל פארק וגם כמובן את האמפייר סטייט בילדינג עצמו שהוא מבנה מרשים בהחלט.


מראה משני הצדדים של המצפה. הבניין הצר והארוך בתמונה למעלה הוא בניין מגורים חדש שנבנה בשדרות פארק והוא הכי גבוה במנהטן

הילדים עושים סלפי על הגג

אחרי הביקור במצפה התפצלנו לשתי קבוצות: אלון ואיתמר הלכו למשחק פוטבול של הניו-יורק ג'טס נגד קליבלנד בראונס – משחק תחילת העונה של ליגת ה-NFL ואירוע שמבחינת איתמר היה אמור להיות שיא השיאים של הטיול. שחר, גיא ואני הלכנו לעשות קצת שופינג ואז להצגה Lion King בברודווי.

ההצגה הייתה יפהפיה. גיא קצת חשש שהוא לא יבין את השפה, אבל הרוב היה שירים ואת השאר תרגמתי לו, כך שזו לא הייתה בעיה. ההפקה הייתה כל כך מושקעת ומרשימה שגם הוא וגם שחר ממש התלהבו.

גם לבנים היה יום מוצלח מאוד. כשאיתמר חזר הוא אמר שזה היה כל מה שהוא חשב שיהיה – ויותר. קודם כל, בגלל שזו הייתה פתיחת העונה היה הפנינג ענק מחוץ לאיצטדיון, כשכל האוהדים הגיעו בתלבושת של הקבוצה ועשו מנגל בחניון (עוד קודם לכן בעיר כולם היו לבושים בחולצות הקבוצה ודיברו רק על זה, אז הבנו שמשהו גדול הולך לקרות). מקומות הישיבה שלהם היו מעולים, האווירה באיצטדיון מהפנטת והמשחק עצמו מעולה, עם לא פחות מחמישה טאצ'דאונים. בסוף גם הקבוצה של ניו יורק ניצחה, אז מה צריך יותר מזה. רק חבל אף אחד לא הציע נישואים במחצית…


גם הוא הקפיד להצטייד בחולצה המתאימה. איתמר באיצטדיון

אחר הצהריים נפגשנו כולנו בחדר עמוסי חוויות, והלכנו יחד לאכול ארוחת חג לכבוד ערב ראש השנה. מאחר שצריך לאכול בחג דג, כדי שנהיה לראש ולא לזנב, הלכנו הפעם על סושי.

מחר אנחנו מתחילים לרדת דרומה. ניו יורק הייתה נחמדה אלינו והילדים היו מאוד רוצים להישאר עוד, אבל הסברנו להם שמחכות לנו עוד המון חוויות בהמשך.

שתהיה לכולנו שנה של חוויות, נסיעות ובעיקר בריאות. חג שמח!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s