הכיוון הפעם כן מערב

פער הדורות #1:

לפני 10 שנים, כששחר הייתה בת חמש ואיתמר בן שנתיים וחצי, נסענו איתם בפעם הראשונה לטיול בארה"ב, לחוף המערבי. נערכתי אז לטיסה הארוכה כמו למבצע צבאי. לקחתי איתי למטוס טרולי עצום ובו כל תעסוקה אפשרית שתעזור לי להעביר את השעות האינסופיות איתם בדרך. היו שם פאזלים וחוברות צביעה וטושים ומשחקי רביעיות ומכוניות צעצוע ובובות וחטיפים וספרים ומה לא. היה כבד – אבל עשה את העבודה.

עשר שנים אחרי, כל מה שהייתי צריכה לקחת איתי הפעם למטוס זה אייפד. נו טוב, שניים. וספר. אבל בשבילי.

פער הדורות #2:

באותה טיסה לפני 10 שנים ישבתי עם הילדים בשורה של שלושה כיסאות. אחרי הארוחה השכבתי את שחר לישון לרוחב השורה בעוד שאת איתמר שמתי לישון על הרצפה למרגלותיה בין שתי שורות הכיסאות (למרות מחאותיה הנמרצות של הדיילת שאפילו איימה להעיר אותו. ישר ראו שאין לה ילדים). הם ישנו ככה כמה שעות טובות, בעודי מנמנמת בקושי על חצי מושב לידם, חרדה לכל ציוץ שישמיעו וערוכה לסכל כל הפרעה שתעיר אותם.

עשר שנים אחרי, אני כבר רואה איך הם משכיבים אותי לישון אחרי הארוחה ומתפנים לעיסוקיהם…

מי, מה לאן ולמה?

הייתי רוצה לכתוב שאחרי שמונה חודשים בשנת הבר מצווה של איתמר מיצינו את כל הרעיונות לפעילויות בארץ, ולכן החלטנו להפתיע אותו בחודש של פעילות בחו"ל – אז נסענו בספונטניות. אבל לא. דווקא יש לי עוד מלא רעיונות…

למעשה הטיול הזה – שמוגדר רשמית כטיול הבר מצווה של איתמר – הוא הדבר הכי רחוק מספונטניות שיש. התחלנו לתכנן אותו די הרבה זמן מראש, בעיקר כי התכוונו לנצל מיילים באל על וכדי להזמין חמישה כרטיסים על מיילים צריך פחות או יותר לדגור על האתר ולהיות בהיכון ברגע שהטיסה נפתחת.

הנתון הזה חייב אותנו להתביית מספיק זמן מראש על התאריך ועל היעד. ואם אפשר לריב גם על זה, אז למה לא? בעוד אני רציתי לנסוע באוגוסט, וכך לסגור לי את הפינה של 'מה לעשות עם הילדים בחופש הגדול', אלון התעקש שניסע בספטמבר, כלומר בחגים, כי אז הכל פחות יקר, מזג האוויר יותר נעים, יש פחות תורים והכי חשוב – יש הרבה פחות ישראלים. אני חייבת להודות שהשיקול האחרון שכנע אותי (ואני בטוחה שכל מי שראה את הכתבה בעורץ 2 על היער השחור יודע על מה אני מדברת). עזרה גם העובדה שהסתכלתי בלוח השנה וראיתי שכל החגים יוצאים השנה באמצע השבוע, מה שאומר גשרים אינסופיים וחופשה ארוכה שכמעט ולא גוזלת ימי חופשה מהעבודה. זה אומר גם שהילדים כמעט שלא יפסידו ימי לימודים, אם כי יש להניח שאותם זה קצת פחות שימח…

בכל הנוגע ליעד, בשלב שבו אפשר היה לזרוק לאוויר כל רעיון שקלנו את דרום אפריקה, ספארי באפריקה, קוסטה-ריקה ואפילו איסלנד ואלסקה עלו לדיון. הילדים לא היו שותפים כי זו אמורה הייתה להיות הפתעה, אבל גם הם זרקו מדי פעם לאיפה היו רוצים לנסוע. את דרום אפריקה אלון פסל קצת על חוסר עניין וקצת על בטיחות. הספארי נפסל גם כי אלון ואני כבר היינו, גם כי זה ממש לא יעניין את שחר וגם כי לא היינו בטוחים כמה זה ירתק את איתמר לאורך זמן. קוסטה ריקה הייתה אופציה רצינית (שמענו שהיא יעד קלאסי לטיולי בר מצווה), אבל קצת נרתענו מהטיסות הארוכות עם הקונקשנים (ועדיין אמרנו שנעשה את זה מתישהו). אלסקה ואיסלנד נפלו די מהר בגלל מזג האוויר בספטמבר. אני הצעתי גם את סין אבל אלון טען בתוקף שאין מה לעשות שם (??).

וכך הגענו לארה"ב. כן, שוב. אלון הצהיר מראש שהוא הכי אוהב לטייל שם, ולראיה זה כבר הטיול המשפחתי השלישי שאנחנו עושים שם (ועוד אחד בקנדה). חוץ מזה, כשחשבנו מה ישמח את איתמר ידענו שיש מלא דברים שהוא רוצה לראות, לעשות  – וכמובן גם לאכול – בארה"ב. בתכל'ס לי לא באמת היה אכפת, כל עוד ניסע רחוק ונהיה במקומות שעוד לא הייתי בהם.

אז ארה"ב. חוף מזרחי או מערבי? מההתחלה היה ברור שניו-יורק תהיה חלק מהטיול, כי פסל החירות, האמפייר סטייט בילנדינג, גראונד זירו והסנטרל פארק הם מקומות שאיתמר מאוד רצה לראות, וגם לשחר העיר היא אטרקציה רצינית כמובן (מי אמר ברנדי מלוויל?). מבין הילדים גיא היחיד שכבר היה בעיר, בזכות העובדה שבגיל שנתיים לקחנו אותו לחדש את הגרין קארד (עליו השלום זצ"ל והי"ד). כמובן שהוא לא הפסיק להשוויץ בזה למרות שהוא מן הסתם לא זוכר כלום. אז למרות שאלון הכריז שהוא שונא את ניו-יורק (איך אפשר??) סימנו לנו את הנקודה הראשונה על המפה.

מה עכשיו? מאחר שבפעם הקודמת היינו בחוף המערבי בטיול קרוואן, החלטנו הפעם להישאר בחוף המזרחי. הטיול בקרוואן היה באמת מעולה וחוויה בלתי נשכחת, אבל בטיול הזה הלכנו על קונספט המלונות. תקראו לי מפונקת, אבל כשאני בחופשה בא לי שמישהו יסדר לי את החדר ויכין לי ארוחת בוקר.

אז חוף מזרחי. ואם כבר אז ברור שחייבים גם פארקים באורלנדו, כי אחרת זה כאילו שלא עשינו כלום. ומה בין לבין? ספטמבר אומנם זמן מעולה לנסוע צפונה וליהנות מהשלכת בניו אינגלנד, אבל אנחנו היינו והילדים היו מתלהבים מזה לשנייה וגם עלול להיות קר. אז נשאר לנסוע מניו יורק דרומה.

למרות שכל הבלוגים והאתרים מתעקשים שאת הדרך מוושינגטון לאורלנדו צריך לעשות בטיסה כי "אין מה לעשות בדרך", אנחנו החלטנו לאתגר את עצמנו ודווקא לקחת אוטו מניו יורק ולנהוג כל הדרך לאורלנדו. מדובר ב-16 שעות נסיעה נטו, שאנחנו כמובן פירקנו לגורמים ולמסלול שייקח לנו משהו כמו 10 ימים (מתוך שלושה שבועות של טיול). האמת היא שלא הכרתי את האיזור הזה בכלל, ולמרבה הבושה אפילו לא ידעתי לזהות את המדינות שבדרך כמו וירג'יניה, ג'ורג'יה והקרוליינות, אבל ככל שקראתי יותר מצאתי עוד ועוד דברים שווים לראות ולעשות.

על הנייר, בסוף יצא דווקא לא רע: שילוב מאוזן בין ערים גדולות, טיולים בטבע, ערים עתיקות ופארקים. הקפדנו לשלב גם ימי מנוחה וסתלבט בדרך, כדי שלא יהיה יותר מדי אינטנסיבי ומתיש, ובאופן כללי השתדלנו שיהיה something for everyone.

אז יאללה, זזנו. הביטוי "משאירים לכם אבק" מעולם לא היה מתאים יותר:)

תחזיקו לנו אצבעות, ושיהיה לכם בהצלחה עם הגפילטע פיש. מבטיחה להשתדל לעדכן מהדרך.

המסלול המתוכנן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s