החודש השביעי: אוכל

או, עכשיו אתם מדברים.

איתמר אולי לא אמר את זה בקול – ואולי כן – אבל ברור שזה מה שעבר לו בראש כשקיבל את דף החודש. הילד, שממש כמו אבא שלו חושב על אוכל מהרגע שהוא פותח את העיניים ועד הרגע שהוא עוצם אותן, קיבל סוף סוף את ליטרת הבשר שלו, תרתי משמע.

מטרת חודש אוכל הייתה בעיקר לשמח את איתמר – ושיהיה טעים. אבל גם שילמד משהו, אם אפשר. מבחינתו כמובן כל החודש יכול היה להתמצות במשימה אחת: אכול המבורגרים ונקניקיות כפי יכולתך, ואם חייבים אז דרג אותם לפי הטעם כדי שנדע לאן לחזור. אבל אנחנו רצינו יותר.

המשימה הראשונה שלו הייתה ללמוד לעשות מנגל כהלכתו. קצת בשבילו, וקצת בשבילנו. אלון שייך לעדת המנגל פחמים וסולד מהכופרים שעברו למנגל גז. סוג של תפיסת עולם שעיקרה "אם זה קל, נקי ונוח – כנראה שזה גרוע". אז הוא לימד את איתמר להניח את הפחמים בארובה, להדליק אותם, לפזר, לחכות שיהפכו לגחלים – ואז להניח את הבשר, להפוך ולהוריד מהאש בדיוק ברגע הנכון. אני מניחה שבדמיונו אלון ראה את עצמו יושב בפעם הבאה רגל על רגל בשעה שאיתמר מנפנף במרץ, אבל נראה לי שהוא יחכה עוד קצת. בתכל'ס איתמר למד ממנו בעיקר איך לקחת מעשר מכל מה שיורד מהגריל ולנשנש לפני שזה מגיע לשולחן.

אחר כך הלכנו למסעדה. לא שזו פעילות מיוחדת במשפחה שלנו, אבל הפעם רצינו ללכת למסעדה מסוג אחר, כזו שכולנו נוכל לנסות ולטעום בה טעמים חדשים. אז נתנו לאיתמר אפשרות לבחור בין ארבע מסעדות – פרסית, בוכרית, תימנית ואתיופית – והמשימה שלו הייתה לכתוב אחרי הארוחה ביקורת מסעדות מקצועית על המסעדה שיבחר.

איתמר התלבט, בדק תפריטים באינטרנט, ובסוף בחר במסעדה הבוכרית (אני בעיקר שמחתי שלא הלך על האתיופית, אלון התאכזב שלא בחר בתימנית). אז איפה יש מסעדה בוכרית? בעוד אני הכרתי רק את סמרקנד באור יהודה, אלון מצא איזו מסעדה בוכרית ברמלה והחליט שנלך לשם. וכך, ביום שישי אחד מצאנו את עצמנו נוסעים לחור נידח בעיר נידחת, שם שוכנת מאפיית "ירושלים" שאופה לחם בוכרי, ולידה מסעדה בעלת אותו שם שמגישה מאכלים בוכריים. אחרי שגמרנו להיזכר בזעזוע בקורותינו ברמלה בשנת הבת מצווה של שחר, נכנסו למסעדה. היו שם כיסאות מכוסים בבד שחור, גומחות בקיר עם בדים גרוזינים לקישוט (כן, אני יודעת שגרוזיני ובוכרי זה לא אותו דבר, אבל מי שיודע מה ההבדל שיקום) ושני שולחנות שהיו בעיצומה של הארוחה.

המלצר חילק לנו תפריטים, שלא הבנו מהם הרבה, אבל הוא הסביר וגם הראה תמונות של המאכלים. הזמנו טעימה מכל דבר, וכשאני אומרת "כל דבר" אני מתכוונת לשלל ורסיות של בצק ובשר, בשר ובצק, בשר בלי בצק ובצק בלי בשר. כולנו הסכמנו שהיה בינוני לגמרי. שום דבר לכתוב הביתה. לא ברור לי אם זו פשוט מסעדה גרועה או שהאוכל הבוכרי לא כזה להיט. כך או כך, הנה כמה מהמנות שאכלנו:

איתמר מילא את חלקו במשימה וכתב ביקורת, שהפתיעה לטובה במקצועיות שלה. הנה קטע ממנה (הביקורת המלאה מופיעה באתר שנת הבר מצווה שהוא מתחזק): "לאחר מכן הגיעו הסמבוסק והצ'בוריק (שניהם בתמונה למעלה), שהיו שיא הארוחה לדעתי. שניהם היו בצק מטוגן ממולא בבשר. הסמבוסק בכבש ובבקר, והצ'בוריק רק בכבש. הבשר שבצ'בוריק היה נורא עסיסי והיה פשוט מגרה וטעים מאוד לאכול אותו. לא היה מזיק אם היו מוסיפים רוטב בצד. לעומת זאת הסמבוסק היה מעט יותר יבש, אך עדיין היה טעים והיה ניתן להרגיש את ההבדל בטעמים, אף על פי שכאשר מתארים את שתי המנות הן נשמעות אותו הדבר".

עוד במסגרת החודש הלכנו לסיור טעימות בשוק הכרמל. עברנו בין הדוכנים, איתמר קיבל הסבר איך בוחרים חצילים, מה עושים עם עשבי תיבול שונים ועוד. על הדרך הוא גם טעם גבינות ובוריק שהיה לו ממש טעים. סיור אחר שעשינו החודש היה למרכז המבקרים של תנובה ברחובות. זה סיור ותיק למשפחות שעובר בפס הייצור וכולל גם סרטון תדמית, חידון טריוויה אינטראקטיבי תחרותי וסרט ארבע מימד (עם משקפיים וכיסאות זזים). בסוף כולם מקבלים מעדן קרלו ושוקו…

האתגר הכמעט אחרון של איתמר היה מבחן טעימות בשר. שהרי במשפחה שבה כל ארוחה צריכה בשר וצמחונים מוגדרים "פסולי חיתון", אין אפשרות שהילד לא ידע לזהות נתחים שונים בעיניים עצומות. אז כיסינו לאימר את העיניים ואלון ערך לפניו צלחת שבה שישה סוגי בשר: היו שם קבב, שני סוגי נקניקיות (עם קארי ועם עגבניות מיובשות), חתיכת פילה, נתח קצבים, ופיקניה. חלק מהנתחים איתמר זיהה מייד, ואת האחרים ניחש אחרי שקיבל ארבע תשובות אפשריות. האמת, הפתיע אותי שהוא הצליח להבדיל בין פילה לפיקניה למשל. לא נראה לי שאני הייתי מצליחה. מיותר לציין שהוא מאוד נהנה מהמשימה…

לסיום החודש איתמר התבקש לבשל משהו לכל המשפחה. מסיבות הידועות רק לו הוא החליט שהוא מכין סלופי ג'ו, שזה כריך אמריקאי מסורתי, מעין המבורגר, אבל עם בשר טחון ורוטב עגבניות מיוחד (השם ניתן לו בגלל שהבשר הטחון נוטה ליפול מהלחמניה, ולכן יוצא מעין כריך מרושל). איתמר מעולם לא אכל את זה, אבל החליט שהוא חייב לנסות.

אז רכשנו את המצרכים וקודם כל הוא הכין את הרוטב, שהוא מעין גירסה הזויה של רוטב ברביקיו – כזה שאתה שם בו מיליארד מרכיבים כמו קטשופ וסויה, רוטב ברביקיו, שום, ג'ינג'ר, סוכר, בצל שמן קנולה ושמן שומשום – ובסוף מקבל, אהמ, רוטב ברביקיו. אחר כך הוא הכין את הבשר ובסוף הרכיב מהכל סנדביצ'ים לכולנו. האמת – היה ממש טעים ואיתמר כמובן היה גאה על הבחירה.

וזהו. עוד חודש מאחורינו. לא להאמין, אבל עברנו כבר יותר ממחצית הדרך!