בזמן שאתם קוראים על מעללינו בחודש הרביעי אנחנו כבר סוגרים – לא להאמין – חצי שנת בר מצווה. אם יש שיעור שלמדנו עד כה זה שאיתמר הרבה פחות מתמסר משחר, והרבה יותר מצפה ל"לחם ושעשועים", כמו שהגדירה את זה שרת התרבות שלנו. הוא הרבה יותר חשדן כלפי המשימות, שמא חס וחלילה הן ידמו יותר מדי לשיעורי בית, והרבה יותר מתחבר לחלקים המאתגרים של הפעילויות. אז אנחנו לומדים תוך כדי תנועה, ומשתדלים להתאים את התכנים לאופי ולרצונות שלו, אבל בלי לוותר יותר מדי על הדברים שחשובים לנו.
בהינתן כל זה, חודש ערכים שימח אותו במיוחד, כי היו בו כמה פעילויות מגניבות ואף לא משימה אחת (שהרי כל פעילות היא בעצם משימה). הפעילות הראשונה הייתה טיסה בטרייק – פעילות שמטרתה ללמד אותו ערכים של אומץ ונחישות. אלא שאם להיות כנים, היחידה שנדרשה לאומץ במשימה הזאת היא אני: אני היחידה שחששה שאיתמר יפחד, שהכלי מסוכן ושמשהו ישתבש. איתמר מצידו חשב שזה כיף ומגניב ולא הבין בכלל איך זה קשור לאומץ.
טרייק הוא אופנוע מעופף. וכשמו כן הוא – אופנוע עם כנפיים. גיל, הבעל של חברתי טל, מחזיק כלי כזה במנחת עין ורד ולשמחתנו הרבה הסכים לקחת את איתמר לסיבוב (שוב תודה, גיל). אחרי כמה פעמים שדחינו בגלל תנאי מזג האוויר, הגיע היום הגדול ובאחד מימי שישי ב-8:30 בבוקר התייצבנו לטיסה.
איתמר חבש את הקסדה, למד איך הכלי פועל ואיך מדברים באמצעות מערכת הקשר – והמריא. אחרי שהם עשו סיבוב מעלינו הם טסו מעל גוש תל מונד, ראו את הים, את מגרש הגולף בקיסריה ואיתמר התלהב במיוחד מבית הספר הבינלאומי באבן יהודה, וכמובן הודיע שהוא רוצה ללמוד שם (עניין פעוט של מאה אלף שקל בשנה או משהו כזה).
אחרי הנחיתה טל וגיל העניקו לו במתנה חולצה וכובע של מועדון הטרייק, ובכך השלימו לנו בוקר של כיף וחוויה מיוחדת.
המשימה השנייה הייתה אתגר של בגרות ותושיה – לנווט ברחובות תל-אביב. אלון הכין לאיתמר מפה של רחובות תל-אביב, וסימן עליה מסלול ניווט שמתחיל בכיכר הבימה ומסתיים בנווה צדק. אחרי הסבר קצר על איך מצפינים מפה ואיך מנווטים איתמר יצא לדרך.
בעוד שלמתבגר לא היה אכפת לנווט לבד לגמרי (שהרי הוא כבר בוגר משימת אומץ ותושיה), אלון התעקש ללכת מאחוריו למקרה שהוא יסתבך. אני והילדים נסענו בינתיים למתחם התחנה וחיכינו לסימן מאלון שהם מתקרבים כדי לפגוש אותם בנקודת הסיום. לאיתמר לא לקח יותר מכמה דקות לתפוס את הפרינציפ ואז לנווט במרץ. אחרי כשעה – הרבה יותר מהר ממה שחשבנו – הם הגיעו לגלידה אניטה ושם פגשנו אותם. הסיכום שלו: היה כיף ולא קשה.
בניסיון ללמד את איתמר ערכים של נתינה וסובלנות יצאנו ליום התנדבות בצער בעלי חיים. אחרי שניסיתי במשך שבוע להתקשר לצער בעלי חיים ברמת גן והם לא ענו לטלפון, פשוט נסענו לשם ביום שישי אחד. קודם כל הופתעתי מהמיקום: הידעתם שסניף צער בעלי חיים ברמת גן שוכן בלב שכונת נחלת יצחק (ששייכת בכלל לתל-אביב)? זה איזור של מסחר ומגורים, וקצת מוזר למצוא שם מקום כמו צער בעלי חיים. גם שעות הפעילות של המקום מוזרות: הם מתחילים לקבל מתנדבים מ-11 בבוקר ועד חמש אחה"צ. המקום עצמו נפתח ב8:30, אבל אז הם מנקים ומאכילים ולא נותנים למתנדבים לעזור.
בעוד אנחנו חשבנו שנצטרך לנקות את הכלובים ולהאכיל את הכלבים, כשהגענו התברר לנו שהעזרה היחידה שהם מקבלים שם בברכה היא לטייל עם הכלבים (או לעזור בימי אימוץ או לעמוד בדוכני ההתרמה בקניונים). המתנדבים סיפרו לנו שהכלבים – יש שם כ-30 – סגורים כל היום בכלובים למעט טיול אחד ביום שאליו מוציאים אותם. ככל שיש יותר מתנדבים – כך זוכים הכלבים ליותר טיולים. בדיעבד הבנו שחבל שבאנו ביום שישי, כי בסופי שבוע יש להם מלא מתנדבים והרבה פחות באמצע השבוע.
אז אחרי שנרשמנו (בגלל שאיתמר בן פחות מ-14 ההתנדבות חייבת להיות בליווי הורה) קיבלנו את סוקי – כלבה מתוקה בת שנה. הוצאנו אותה לטיול בסביבה והיא הייתה מאוד חברותית. באופן מפתיע היא לא הייתה מפוחדת ולא באטרף לרוץ או לאכול. קיבלנו מהאחראי מלא הנחיות – לא להיכנס לקניון, לא להיכנס לחצרות של בניינים, לא להתקרב לאנשים או לכלבים אחרים – וכך הבנו שיש להם שם בעיה עם השכנים שמאוד לא אוהבים שיש לידם מכלאה של חיות עזובות. אז התרחקנו לגן ציבורי סמוך ואיתמר נתן לה חטיפים והריץ אותה.
כשחזרנו שאלנו אם יש עוד כלבים להוציא אבל אמרו לנו שכרגע לא. הם שאלו אם אנחנו בעניין של ללטף חתולים ואנחנו השבנו בנימוס שלא (כמעט יצא לנו "איכס" אבל התאפקנו). אז הלכנו הביתה מוקדם מהצפוי, והבטחנו שנחזור פעם באמצע השבוע, למרות השעות הבעיתיות.
המשימה האחרונה שאיתמר קיבל החודש – אתגר המבוסס על ערכים של יוזמה יצירתיות – הייתה להכין ארוחה לכל המשפחה, שתכלול לפחות שתי מנות, ולדאוג כמובן למצרכים ולמתכונים. לאיתמר היה ברור כבר מההתחלה שהוא רוצה להכין קינוח כלשהו. הוא נפגש עם דודה תיתי הקונדיטורית וקיבל ממנה המלצה, מתכון וגם רשימת מצרכים. אחר כך הוא הלך לסופר ועשה את הקניות בעצמו. היה לו מאוד קשה ומביך לשאול אנשים איפה מוצאים את הדברים שהוא צריך, וכדי לא להתפתות לעזור לו אני נשארתי בכלל בחוץ ונכנסתי רק כדי לשלם. פעם אחת הוא התקשר אלי כדי לשאול – בצדק – מה ההבדל בין שמנת מתוקה 38% ל-32% ואם זה משנה מה לוקחים. עם כל שאר המצרכים הוא הסתדר לבד, חוץ מזה שהוא לא ידע – שוב, ובצדק – שפקאן מסוכר זה פקאן סיני. רגע מביך במיוחד נרשם כשהוא פגש בסופר את המחנכת שלו מבית הספר, ששאלה אותו מלא שאלות.
כשחזרנו מהסופר איתמר הכין את הקינוח – פרפה עם נשיקות מרנג ופקאנים מסוכרים. השתדלתי להתרחק מהמטבח ככל שאפשר ולעזור לו רק מרחוק (איך לקצוץ את האגוזים, איך לחבר את המקציף של המיקסר וכו') והוא הצליח לא רע. אחרי שמילא את הקינוח בתבנית סיליקון והכניס לפריזר הוא כבר רשם וי על חצי משימה.
למחרת, יום שישי אחר הצהריים, הוא הכין את שאר הארוחה. הוא בחר להכין מג'דרה – התוספת החביבה עליו – וסלט. נתתי לו מתכון (הפעם הזדמנות להגיד תודה לנורית על המג'דרה המושלמת) והוא הכין אותו די בקלות (האמת, זה מתכון ממש קל). הכנת הסלט הייתה אמורה להיות אפילו יותר פשוטה, אבל דווקא זה לקח לו המון זמן כי הוא קודם חתך את המלפפונים לעיגולים ואז קצץ כל עיגול בנפרד – עניין של שעה עבודה, שכמובן הצריכה בשלב מסוים כיסא 🙂
אני הוספתי לארוחה בשר – ובסך הכל הייתה לנו ארוחת ערב מושלמת. הקינוח, שאיתמר היה גאה בו במיוחד, יצא באמת מעולה! וכן, לפחות עכשיו אני יודעת שאם הוא יצטרך לארגן לעצמו משהו לאכול זה לא בהכרח יסתיים בלחמניה עם פסטרמה או באכילה מכל הבא ליד בעמידה ליד המקרר (אני רק מדמיינת איזה להיט הוא יהיה בשדה בוקר כשהחבר'ה יגלו שהוא יודע לחתוך סלט ולהכין מג'דרה…)
והופ, כבר אנחנו בחודש החמישי…
Been There, Done That 