החודש השני: תרבות ישראלית

האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחקת. זה מה שהרגשתי החודש, אבל כנראה שהיינו צריכים את השיעור הזה כבר בהתחלה כדי להתאפס על עצמנו לקראת ההמשך.

בגדול, חודש התרבות היה חודש משבר. הרעיון מאחוריו היה לחשוף את איתמר לתחומי תרבות אחרים מאלה שהוא מכיר וצורך בשגרה – שזה אומר, אם להיות כנים, בעיקר טלוויזיה, סרטונים מטופשים ביוטיוב ופאר טסי בלופ בטלפון. אז יכולנו ללכת לאקסטרים ולקחת אותו לקונצרט ולאופרה, אבל אנחנו מודעים למגבלותינו (כלומר אלון לא הסכים בשום אופן) ולכן בחרנו פעילויות שהן גם חדשות עבור איתמר וגם שחשבנו שימצאו חן בעיניו. למרות הכוונות הטובות, זה לא כל כך הצליח לנו.

קחו למשל את מופע הסטנד אפ של אדיר מילר. היה נראה לנו שזה ממש תפור על איתמר, שהרי הוא מדקלם קטעי סטנד אפ מהבוקר עד הערב, מכיר את כל ההתחכמויות והשנינויות וממש אוהב לראות ביו-טיוב סטנדאפיסטים בהופעה. ובאמת, הוא ממש שמח על הפעילות הזאת – פעם ראשונה שלו במופע כזה לייב – וסיפר שכל החברים שלו קינאו בו. הוא גם שמח מאוד שהלכנו רק שלושתנו, בלי האחים. אלא שמההופעה עצמה הוא דווקא די התאכזב כי היא הייתה כולה על זוגיות ויחסים, מה שלא כל כך עניין את איתמר ובתכלס רוב הבדיחות באמת עברו לו מעל הראש. האכזבה שלו הייתה כל כך מבאסת, שגם העובדה שאלון ואני ממש נהננו לא עזרה.

אחר כך רצינו לחשוף את איתמר גם לסרט ישראלי שנחשב ל"קאלט". התלבטנו בין כמה אפשרויות (צ'רלי וחצי, מציצים וכו') ובסוף בחרנו בגבעת חלפון. כמו כל ישראלי, גם אנחנו ראינו את הסרט הזה מלא פעמים, אבל הפעם האחרונה הייתה ממש ממש מזמן. בניגוד לאדיר מילר, פה לא היינו כל כך בטוחים בעצמנו וקצת חששנו אם הסרט יעמוד במבחן הזמן – והאמת העצובה היא שהוא לא.

כל ההווי הזה של מילואים לא כל כך דיבר אל איתמר, שאם כבר הכי התחבר דווקא לדמות של סרג'יו קוסטנזה. גם המשפטים שעבורנו הפכו כבר למטבעות לשון ("לא יכלו לשים שלט, ים?", "תחשוב יותר בכיוון של הדלת" וכו') לא היו מוכרים לו, כך שלא הייתה לו את חדוות המפגש המחודש איתם כמו שהיה לאלון ולי. הוא אומנם שרד בגבורה עד הסוף ואפילו סיכם שהיה סרט חביב, אבל לא נראה לי שהוא ממש הבין ממה ההתלהבות. אגב, בשנת הבת מצווה של שחר ראינו יחד את "מבצע אנטבה" ואת "חסמב"ה", שגם הם סרטים עתיקים, אבל כנראה שהסיפורים שלהם הרבה יותר מעניינים והעלילה יותר מותחת, כי זכור לי שמהם דווקא כולנו נהננו. אז אני מניחה שזו באמת הייתה בחירה לא מוצלחת שלנו הפעם.

אבל האסון הגדול ביותר בחודש הזה הייתה המשימה שאיתמר קיבל – לקרוא ספר. סטגדיש. נתתי לו בחירה בין "הבכור לבית אבי" של דבורה עומר, "לאסי שובי הבייתה" של אריק נייט ו"אמיל והבלשים" של אריך קסטנר. איתמר בחר בספר של דבורה עומר – בעיקר כי אלון תמיד מזכיר לו שאיתמר היה שמו של הבן של אליעזר בן יהודה – אבל דחה שוב ושוב את הקריאה בו.

לקראת סוף החודש ראיתי ששוב דבר לא זז עם הספר, ואמרתי לו שלא נוכל לעבור לחודש הבא אם הוא לא ישלים את המשימות של החודש הזה. בתגובה הוא התפרץ ואמר שהספר משעמם ושהוא לא מוכן לקרוא אותו. אחרי ההלם הראשוני ומחשבות הרות גורל על איפה טעינו, ראיתי שהספר באמת ממש קשה לו, שהשפה מיושנת ושהאותיות קטנות – וחישבתי מסלול מחדש. כלומר ויתרתי:(

אבל לא הכל היה מאכזב החודש. היו גם כמה הצלחות. אחת מהן הייתה ה- playlist שהכנו לאיתמר עם שירים שהגדרנו כ"פסקול חיינו": כל אחד מאיתנו – אבא ואמא – הכין לו רשימת שירים ששמענו כילדים/נערים/צעירים ומזכירים לנו כל מיני דברים, וליווה אותה בספרון עם הסבר על השירים ועל הסיפור שמאחוריהם.

השירים ברשימות שעשינו היו פחות או יותר אותם שירים כמו ששחר קיבלה, עם קצת התאמות (ההתאמה העיקרית הייתה העובדה ששחר קיבלה דיסק, וברוח הזמן איתמר כבר קיבל רשימת שמע לטלפון). אצלי למשל היו עדיין שיר הנושא מהסרט "שיגעון של מסיבה", עופרה חזה ובנזין, אבל הוספתי לשם בין השאר גם את The eye of the tiger (שהיה שיר השנה ב-1982 ואיתמר ממש ממש אהב). אצל אלון היו בין השאר גם שמוליק קראוס, דייויד בואי וקלאנאד. הנה דוגמא מהדיסק של אלון:

איתמר התעניין מאוד בשירים, הקדיש הרבה זמן להאזנה ושאל שאלות. הוא הכיר את רוב הזמרים והלהקות, גם כאלה שכבר לא קיימים, ולפעמים הכיר שירים אחרים של אותם זמרים ושמח לעשות את הקישור ביניהם. בסוף הוא גם איבחן באנינות שהרשימה של אבא יותר טובה. לא נעלבתי, בעיקר כי כל כך שמחתי שהקארמה הרעה של החודש מאחורינו.

פעילות מוצלחת נוספת הייתה ביקור משפחתי במוזיאון הקומיקס בחולון. איתמר היה בחוג קומיקס הרבה שנים וחשבתי שיעניין אותו. המוזיאון הזה גם היה ברשימה שלי מאז שנפתח ואיכשהו לא יצא לנו להגיע. מאחר שבאמת כבר קשה למצוא מוזיאון שעוד לא היינו בו, חשבתי שזו תהיה בחירה מוצלחת.

אם להודות על האמת המוזיאון עצמו היה די משעמם, אבל למזלנו תיאמתי לנו מראש שם סדנת קומיקס עם דודדי שמאי (שאייר במשך שנים קריקטורות למעריב), והיא הייתה מאוד מוצלחת. שמאי סיפר קצת על עצמו והראה קומיקיסים וקריקטורות שהוא צייר במהלך הקריירה שלו, ואחר כך הדריך אותנו איך לצייר דמויות קומיקס כמו אדם כועס, אישה זקנה, טבח, סיני ועוד. גם הילדים וגם אנחנו השתתפנו בסדנה, וכולנו מצאנו את עצמנו שוקעים בציורים לפי ההנחיות שלו.

אבל הפעילות המיוחדת, הלא שגרתית והכיפית ביותר שעשינו החודש (לפי הדירוג של איתמר) הייתה ללכת לסדנת פיסול על אובניים. איתמר מעולם לא היה בחוג ציור, פיסול, יצירה וכו', והעולם הזה די זר לו, לכן היה לי חשוב לחשוף אותו למשהו כזה. הוא יכול היה לבחור אם ללכת עם אבא או עם אמא ולשמחתי בחר בי.

מה אני אגיד לכם, היה ממש ממש כיף. קודם כל הופתעתי שהיה די קשה למצוא מישהו שמסכים לעשות סדנה חד פעמית, אבל כשהצלחתי סוף סוף למצוא מישהי כזאת – זה היה בנתניה! – התברר שנפלנו על מדריכה מאוד נחמדה, ובעיקר סבלנית לבעלי ידיים שמאליות כמונו.

גם איתמר וגם אני אף פעם לא התנסינו באובניים (אם לא מחשיבים משחק עתיק באייפד שבו העבודה על אובניים נראית ממש כיפית וקלה). במציאות זה אכן היה כיף, קודם כל כי החימר מאוד נעים למגע, אבל ממש ממש לא קל. המדריכה לימדה אותנו לעבוד על האובניים החשמליים ובעזרתה הכנו ספלים. למרבה הבושה, בשלב שבו היא נתנה לנו לעבוד לבד שנינו הצגנו לראווה גושי חימר רטובים, עקומים ומלאי חורים. זה לא פגע בהנאה – להיפך. היה מצחיק.

אחרי שעיצבנו את הספלים צבענו אותם ועשינו להם גלזורה, ובהמשך המדירכה שרפה אותם עבורנו. אנחנו התבקשנו לבוא אחרי עשרה ימים לקחת את התוצר המוגמר:

הספל היפה יותר הוא של איתמר

המשימה האחרונה שאיתמר קיבל החודש הייתה להכין מצגת על שלוש יצירות אומנות לבחירתו. הוא בחר בסגנון הבנייה של פרידנסרייך הונדרטוואסר (הוא למד על זה קצת בכיתה והתעניין), על ציור פחיות המרק של קמפבל של אנדי וורהול (אחת כזאת תלויה אצלנו בסלון) ועל הציור "הטייל מעל לים הערפילים" של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, שהוא מצא בספר אומנות בבית ונראה לו יפה. היה קצר ולעניין…

וכך הסתיים לו החודש השני. את המסקנות שהסקנו אנחנו כבר מיישמים. על החודש הבא – בקרוב…