שעה בפרובאנס

לפני שנמשיך, הנה 5 דברים שלמדתי מהטיול הזה:

1. לא משנה אם יש לכם waze, GPS, חוש כיוון מעולה במיוחד ואפילו יכולת לתקשר עם חייזרים – אתם חייבים להצטייד במפה. לפעמים רוצים לסטות מהמסלול, לפעמים הוויז משתגע ולפעמים הג'יפיאס לא מוצא לווין. אין תחליף למפה הישנה והטובה.

באחד המקרים ה-GPS אמר לנו לנסוע מדרך צדדית במיוחד, שכנראה הייתה קצרה יותר. הגענו לכביש כל כך צר, בין בניינים, שיש בו מעבר רק לרכב אחד צר מאוד, ושאם לא מקפלים את המראות פנימה אין סיכוי לעבור. אין לי מושג מה היינו עושים אם היה בא רכב מולנו. זה בטוח היה נגמר באסון.

2. הכבישים המהירים בצרפת הם כולם כבישי אגרה – ומאוד יקרים. מה שהכי מעצבן הוא שלא משלמים פעם אחת בכניסה או ביציאה, אלא כל כמה ק"מ יש נקודת מעבר שצריך לעצור בה ולשלם על הקטע הבא. לרוב צריך לשלם במזומן ואת הסכום המדויק, כך שאם אתם באיזור תכינו הרבה (מאוד) מטבעות.

3. קחו את מדריכי הטיולים בערבון מוגבל. באחד מבתי ההארחה שהיינו בהם מצאתי ספרים של מישלין, לונלי פלנט ועוד כל מיני על פרובאנס. בכל אחד מהם הייתה רשימה של 10 האתרים הכי בולטים, שחייבים לבקר בהם. באופן תמוה לגמרי הרוב המכריע של האתרים ברשימות האלה היו אתרים היסטוריים או ארכיאולוגיים – מצודות ישנות, טירות, כנסיות וכאלה. בתור אנשים שלגמרי לא חובבים אתרים מהסוג הזה (ולרוב גם מקפידים לדלג עליהם), הרשימות האלה נראו לנו הזויות במיוחד.

4. ל-tripadvisor יש אפליקציה מצוינת שמאפשרת בכל מקום שבו אתה נמצא לקבל המלצות על מסעדות קרובות, או לקרוא ביקורת על מסעדה שאתם שוקלים להיכנס אליה. אלא שנדמה לי שאת רוב הביקורות האלה כותבים מטיילים חסרי פרוטה שמתלהבים בעיקר מאוכל זול. כך למשל, באחד הכפרים שהגענו אליהם המסעדה שקיבלה הכי הרבה המלצות הייתה כזאת שמגישה שתייה בכוסות חד פעמיות ואוכל עם סכום פלסטיק. בעעע

5. אמנם בתקופה הזו השמש שוקעת מאוחר – ב-9 בערב – אבל בכפרים בפרובאנס האנשים הולכים לישון כבר ב-5. להגיע לכפר אחרי השעה הזאת זה כמו להסתובב בבית קברות. הכל סגור ואין אנשים ברחובות. מדכא.

עכשיו ממשיכים…

בדרך חזרה מאיטליה עצרנו לישון בכפר Mougins, שהוא למעשה סוג של פרבר של קאן. שמענו על הBB בכפר שנחשב למי שמגיש את ארוחות הבוקר הטובות ביותר בפרובאנס. בשלב ההוא לא היה לנו למה להשוות, אבל היה בהחלט מדהים ויוצא דופן.

קודם כל הארוחה מוגשת ב9 בבוקר – לא לפני ולא אחרי – ליד שולחן ארוך ליד הבריכה, כך שכל האורחים יושבים יחד. בבוקר שאנחנו היינו היה שם זוג עם תינוק מאיטליה, זוג צעיר מרןמניה וזוג צרפתים שלא סתמו את הפה. בעל המקום (שגם סיפר לנו שהוא מתכנן לעלות לישראל, אבל אני לא יודעת אם הוא היה רציני או שעבד עלינו) מזרים לשולחן כמויות אדירות של אוכל – כל דבר יותר טעים מהשני וחוץ מלהתפוצץ ולהצטער שאין לך עוד קיבה אין הרבה מה לעשות. היה שם גבינות, נקניקים, לחמים, לחם מטוגן, פשטידת בצל מקומית, קיש פרובנסאל, ריבות, טארט טאטן, קרמבל, סלט פירות, יוגורט, גרנולה, מיצים, קפה ובטח שכחתי כמה דברים. כולם יושבים ומדברים ומאוד נחמד. ככה זה נראה:

התוכנית המקורית שלנו הייתה לנסוע משם ישר לעיירות של פרובאנס, אבל זוג מקומי מאוד נחמד שישב לידנו במסעדה בערב הקודם ("היינו בישראל לפני חמש שנים לבר מצווה של חבר") המליץ לנו לא לוותר על נסיעה לאורך Gorge du Verdon – הקניון הכי עמוק באירופה, כמעט 1.5 קמ. אז עשינו עיקוף והיה יום מאוד מוצלח. מזג האוויר היה מושלם (20 מעלות בלי אף עננה) והדרך יפהפהיה ומתפתלת בין הרים ובין סלעים.

נסענו לאורך הגדה הצפונית של הקניוו ועצרנו מדי פעם בנקודות תצפית מדהימות. לקראת הסוף, הנחל שזורם בתחתית הקניון הופך לאגם ירוק טורקיז יפהפה. אין מילים. אבל יש תמונה:

משם המשכנו סוף סוף לפרובאנס. הגענו אחה"צ ל-Aix en provence ופיספסנו את השוק שהיה באותו יום (ע"ע ערים מנומנמות). העיר, בכל מקרה, נראתה לנו די משעממת גם בשעות היותר ערניות שלה.

לקראת הערב הגענו למלון שהזמנו מראש (le clos des sorgues) – מין בית הארחה בסגנון כפרי כזה, השוכן בלב שדות במרכז פרובאנס. נו, בהחלט קיבלנו את כל מה שהזמנו אבל תשמעו, זה היה חור. ה-waze הוביל אותנו בין שדות שרגל אדם לא דרכה בהם (ע"ע מפה), ואז הודיע שהגענו ליעד באמצע שום מקום. רק אחר כך בעל המלון סיפר לנו שהיה לו שלט על הכביש הראשי אבל העירייה הורידה לו. תודה באמת. זה המלון וזה הנוף מהחדר:

בערב יצאנו לאכול במסעדה עם כוכב אחד של מישלן, וזו הייתה אחת הארוחות אם לא ה… כזכור, באוגוסט היינו במסעדה של כוכב אחד ביער השחור (כן, פעמיים בשנה, תירו בי) ואין מה להשוות. האוכל פה היה הרבה יותר מושקע, מוקפד, מקורי, יצירתי וגם מאוד מאוד טעים. הנה מה שאכלנו:

למעלה מימין: מתאבן של קציפת מלפפות עם רביולי מקרל ובוטנים עם ווסאבי. למעלה משמאל: מנה ראשונה שכוללת דגימות מכל המנות הראשונות שבתפריט. משמאל: למטה מימין: פאי יונה עם כבד ברווז ותרד. באמצע משמאל: שקדי עגל עם מחית בוטנים פלפל קלוי  ופול ירוק. למטה משמאל: פואה גרה עם ג'לי צלופח (זה השחור שלמעלה). לא בתמונה: קינוח שוקולד: פונדנט, סוכריה על מקל, סיגר ממולא ומשקה שוקולד לבן עם גרידת תפוז, ומגש גבינות.

למחרת יצאנו סוף סוף לכפרי פרובאנס. התחלנו ב-I'sle sur la sorgue, שם יש שוק יום ראשון שווה ביותר עם אוכל, בגדים, עתיקות, כלי בית וגודיז שווים. קנינו שם פטריות כמהין, שהולכות חזק מאוד פה. למעשה, כל מסעדה מתגאה לפחות בכמה מנות עם פטריות כמהין.

מהשוק המשכנו לכפר Fontaine de vaucluse, כפר קטן מאוד שבמרכזו זורם נהר ה-sorgue, שמימיו ירוקים וצלולים ושייטי קייאק מתאמנים שם במסלולים תחרותיים. בקצה הכפר יש מערה שבכל מקום נכתב שממנה נובע כביכול הנהר, אבל כשהלכנו לשם ראינו שבוקעת ממנה רק שלולית.

היעד הבא שלנ היה הכפר Gordes. זה באמת כפר יפהפה והמקום הראשון בפרובאנס שהרגשנו שהוא באמת חובה. הכפר תלוי על צוק והנוף מהכניסה אליו פשוט עוצר נשימה. הבתים כולם בנויים עם חומה אחידה של אבנים והסמטאות צרות וציוריות. אכלנו שם צהריים ואחרי סיבוב בסמטאות המשכנו לכפר הבא.

מה שמייחד את הכפר Roussillon הוא שהוא בנוי על צוקים בצבעי אדום כתום, וגם הבתים שבו צבועים בגוונים שונים של אדום-כתום. זה מראה בהחלט חריג בנוף של האיזור ומאוד מיוחד. אגב, גם הכפר הזה וגם הכפר Gordes מדורגים בין 100 הכפרים היפים בצרפת.

משם המשכנו בדרך נופית יפה לעוד כפר שמדורג בין ה-100 הכי יפים – Venasque – אבל הוא היה יותר מאכזב. קטן ודי רדום (שוב, אולי בגלל שהגענו אחה"צ). לפחות הדרך לכפר היא דרך נוף מקסימה וצבעונית (אגב, גם הסימון של דרכי נוף לא מופיע בוויז או בג'יפיאס אלא רק במפות) עם מלא שדות לבנדר ומטעים של עצי דובדבן עמוסי פרי. כמובן שעצרנו לקטוף ולזלול. תמונות מהדרך:

למחרת, היום האחרון של הטיול, נסענו ל-Avignon, העיר הגדולה והמרכזית בפרובאנס. רק שתדעו, שכל מי ששמע שאנחנו נוסעים לשם הגיב ב"וואו". האתרים הכי מפורסמים באביניון, העיר מוקפת החומה, הם ארמון האפיפיורים וגשר סנט-בנזט.

הסיפור של העיר הוא כזה: במאה ה-14 האפיפיורים עזבו את הוותיקן מסיבות פוליטיות ועברו לאביניון לתקופה של כמאה שנה. הם בנו בעיר ארמון והקיפו אותה בחומות כדי להגן על עצמם. הארמון עצמו נבנה במשך 20 שנה על ידי שני אפיפיורים – בנדיקט ה-12 וקלמונט ה-6. שניהם גם קבורים פה. תשעה אפיפיורים נשארו באביניון עד שחזרו לוותיקן.

בארמון אין כמעט רהיטים ותמונות, אבל האולמות מאוד מרשימים וגם אפשר ללמוד מהמדריך הקולי שמתחת לבלטות האפיפיורים הסתירו מחבוא של כסף, זהב ומסמכים, והמטמון הזה התגלה רק אחרי יותר מ-300 שנה – ב-1859. חוץ מזה, הרי לא תרגישו שלמים עם לא תדעו שכמה מהאפיפיורים נהגו להחזיק כלוב ציפורים בחדר השינה שלהם.

גשר סנט בנזט, הנמצא הסמוך לארמון, חיבר במקור בין אבניון לעיר השכנה מעל נהר הרון אבל קרס ב-1669 בשטפון ונותרו ממנו רק ארבע קשתות. יש שיר ילדים צרפתי מפורסם מהמאה ה-15 שהמילים שלו הן "על גשר אביניון שם כולנו רוקדים", והוא בעצם מה שהופך את הגשר הזה לכל כך מוכר לכל הצרפתים.

היעדים האחרונים שלנוה היו הכפרים Baux de provence ו-Saint Remy – על השני אין הרבה מה להגיד, אבל הראשון שייך לשורת הכפרים המקסימים שהיינו בהם. כפר קטן, מוקף צוקים, עם סמטאות אבן צפופות וחנויות קטנות ויפות.

אחרי שני הכפרים האלה השלמנו למעשה סיבוב של 360 מעלות בפרובאנס והגיע הזמן לחזור הביתה. מכיוון שבכל כפרי פרובאנס אין דברים שווים לקנות, עצרנו במרכז קניות גדול ליד שדה התעופה וסגרנו גם את הפינה הזאת.

עכשיו יש לנו במקרר גבינות ונקניקים ל-10 השנים הבאות. כנראה שהפוסט הבא יהיה על איך השתלנו סטאנט…