מועדון תרבות

נכנסתי לבלוג כדי לכתוב על הסיור שעשינו הבוקר במוזיאון תל אביב.

אני כמעט משוכנעת שהיה נחמד, באמת, אלא שעכשיו אני כבר לא זוכרת כלום.

השנייה הזאת שבה הבטתי בפינה השמאלית של המסך בלבלה אותי לגמרי.

כן, תסתכלו גם אתם. רואים שכתוב שם 43? ובכן, זה לא אני. נשבעת.

קודם כל, מה פתאום ישראבלוג משנים לי את הגיל לבד? למה לא להשאיר את זה לי, שאעשה את זה בזמני הפנוי (משהו כמו עוד חמש, מקסימום עשר שנים, מבטיחה)? לפחות אם הם גם היו כותבים במקומי את הפוסטים. לא, זה לא. למה שישברו את הראש עם נושאים ושנינויות. הכי קל להיכנס כמו גנבים בלילה ולהזיז מספרים.

דבר שני, מה פתאום 43? נכון שהייתה לי ימולדת בשבת, אבל זה היה 22. נשבעת. הסתכלתי בראי. שנה לא יותר. אז גם להיכנס בלי רשות וגם לכתוב שטויות? אין גבול לחוצפה. אני צריכה לדבר עם האחראי על האינטרנט.

ובכל זאת, בחזרה למוזיאון. אחלה תערוכות יש שם עכשיו. החל מהתערוכה של רון גלעד ("הלוגי, האירוני והאבסורד"), שלפי גוגל הוא אחד המעצבים הישראלים המצליחים והמוערכים בעולם כיום, דרך הצילומים של מיכה בר-עם ממלחמת יום כיפור ועד התערוכה wanted שמציגה אוסף גדול של עבודות של אנדי וורהול. עיצוב + צילום + פופארט = בערך כל מה שאנחנו אוהבים באמנות, ועכשיו תחת קורת גג אחת.

אז לכבוד שבת, קבלו קצת קולטורה. ואם יוצא לכם – לכו למוזיאון.

הנה כמה תמונות מהתערוכה של רון גלעד (בחיי שרציתי לצלם שם הכל, הוא עושה עבודות כל כך מעוררות מחשבה, כאלה שצריך להסתכל עליהן יותר משנייה כדי להבין מה קורה):

דמיינו קיר גבס לבן ענק, ובמרכזו זוג עיניים, שאחת מהן דומעת, שכאילו קרעו אותן מהגבס.

זה כיסא מתקפל

משחקים עם שקע ותקע (שם שאני המצאתי)

החיסרון היחיד של התערוכה הזאת, הוא שאין כניסה לילדים מתחת לגיל 10. לא יודעת למה, באמת שאין שם שום דבר יקר ערך יותר מהציורים של פיקאסו או ואן גוך שמוצבים בשאר חלקי המוזיאון. למען האמת, זה היה מאוד מרגיז שגיא נאלץ להישאר בחוץ. לפחות הוא ישב על הספסל המדליק הזה:

והנה צילום שאהבתי מהתערוכה של מיכה בר-עם. רואים פה משאית של שבויים מצרים ביום כיפור בסיני, אבל אני בטוחה שגם הצלם – כמוני ובטח כמו כל שאר המבקרים בתערוכה – חשב על מלחמה אחרת ועל משאיות אחרות כשראה את הפריים הזה (רק אחרי זה קראתי שאני לא היחידה שחשבה להגיד את זה!).

והנה צילומים מהתערוכה של אנדי וורהול. בתכל'ס, האיש גאון. כמה עבודות שלו שלא אראה, תמיד אני מתלהבת מחדש. כל אחת ואחת מהן (כמעט) הייתי שמחה להציב אצלי בסלון. במיוחד את האישה הכושית.

וזאת עבודה של גיל מרקו שני שכמה שהיא פשוטה, מאוד מאוד אהבתי אותה:

וזה ציור של זויה צ'רקסקי, שנחשבת לציירת מאוד מצליחה וידועה בציורים הפרובוקטיביים שלה. פייר, נגעלתי.

מה עוד ראינו? יש עכשיו במוזיאון תערוכה של הצלם ג'ף וול, שמצלם צילומים עמוסים בפרטים. חלק מהצילומים מאוד מרשימים, אבל האמת היא שאם תקחו כל צילום, תגדילו אותו פי מיליון ותציבו אותו בתוך מסגרות ענקית עם גופי תאורה מאחור – קצת קשה לפספס (גם אצלנו בעיתון נוהגים לפי הכלל שאם התמונה גרועה, פשוט תגדיל אותה). ואכן, היו שם לא מעט צילומים שאם הייתי מצלמת אותם בעצמי – ובאמת שיכולתי לצלם כאלה – הייתי מוחקת אותם מהמצלמה עוד לפני שהייתי מורידה את התמונות למחשב. די מאכזב.

ובסוף בסוף, עם כל הכבוד לכל האמנים שמציגים במוזיאון, אני עדיין חושבת שהכוכב הגדול הוא המבנה עצמו (ולא מקנאה בקבלן שהיה צריך לבנות אותו). כל כך מיוחד, כל כך יפה, עם כל כך הרבה זויות צילום.

את אלה אני צילמתי.  בקרוב התערוכה

שבת שלום ותרבותית גם לכם!