כאבי מחזור

חלק א': לפני

כמה התאמצתי לא להתאמץ.

כל כך חבל שאין שבוע האופנה לתלבושות לא מתאמצות, או מינימום איזה חנות מתמחה. עם הטרנד שהולך עכשיו של מפגשי מחזור – נראה לי שהחנות הזאת הייתה יכולה להיות להיט אצל בני 40+ (וגם אצל אנשים לפני ראיון עבודה, בנות שהולכות לפגוש את האמא של החבר בפעם הראשונה ואפילו נשים שמתכננות להיתקל "לגמרי במקרה" באקס ששבר את ליבן).

אבל אין. אז הייתי צריכה להחליט לבד מה ללבוש, מה לנעול, מה לענוד וכו'. וזה קשה. כי כשאני נפגשת עם חברות לארוחת בוקר אני יודעת מה ללבוש, וגם לחתונות הקודים מאוד ברורים. אבל פגש מחזור? להרשים בשעתיים אנשים שלא ראיתי 25 ובטח לא אראה שוב לעולם? להשאיר רושם בלתי נשכח על אנשים שיש מצב שבכלל לא זוכרים מי אני? אלוהים יודע איך עושים את זה.

בהתחלה חשבתי ללבוש את בגדי היומיום שלי, ואפילו דיקלמתי לעצמי מנטרות כמו אני מי שאני וזה מה יש, אני לא הולכת לעשות הצגות לאף אחד וכו'. אחר כך הבנתי שגופייה עם חורים וטרנינג זה לא כזה להיט, וגם הכי לא בא לי ששיחת הערב תהיה איך איריס נראית זקנה ומוזנחת (בעצם הכי לא בא לי שלא ייזכרו אותי בכלל וישאלו מי אני. רק במקום השני זה ענייני הזקנה והמוזנחת. גם ככה בקבוצת הפייסבוק שהקימו לכבוד האירוע אני היחידה מהבנות שנשארה עם שם נעוריה, כך שממילא הייתי בטוחה שכולם חושבים שנשארתי רווקה זקנה).

אז החלטתי להתלבש, אבל בלי להתאמץ, וכאמור התאמצתי מאוד לעשות את זה. לא ידעתי להחליט מה עדיף שמלה או מכנסיים? מצד אחד, בתיכון אף פעם לא הלכתי עם שמלה, וגם אחרי זה לא עשיתי את זה הרבה. מצד שני, אף אחד לא צריך לדעת מזה. מצד אחד, שמלה תדגיש את הרגליים המהממות שלי, מצד שני זה ייראה כאילו אני רוצה להראות את הרגליים שלי.

אז נעלי עקב או נעל שטוחה? מצד אחד עקב זה תמיד מרשים, מצד שני להסתובב כל הערב עם נעלי עקב? אני אמות מזה. אולי עקב קטן? א. אין לי דבר כזה כי זה דודתי בעיניי. ב. זה גם כואב וגם לא משיג את האפקט הרצוי. במקרה הזה זה הכל או לא כלום. אז שטוח? ואם שטוח, אז עם מכנסיים או עם שמלה? ואם מכנסיים, אז ג'ינס או מחויט? עם ג'ינס עוד יש סיכוי שמישהו יזהה אותי שם… ואם ג'ינס, אז צריך חולצה ממש פיצוץ, כדי שלא ייראה כאילו אני מזלזלת, נכון? או איזה תשכיט מדהים? ואיך לעזאזל מרכיבים משוואה עם כל כך הרבה נעלמים? חולצה, מכנסיים, שמלה, נעליים. ועוד לא התחלתי בכלל עם משקפיים או עדשות. ג'יזס, למה הכנסתי את עצמי?

שלושה ימים לפני מדדתי כמה אופציות בבית. כמובן שלא הייתי מרוצה מכלום. אחר כך בכל זאת יצאתי לסיבוב חנויות קצר. סתם, לראות מה יש. זה לא שאני מתכוונת לקנות. אני הרי קולית ולא משקיעה. אחר כך התלבטתי שעות, אחר כך החלטתי, אחר כך התחרטתי, אחר כך התייעצתי עם חברות, אחר כך בדקתי מה יש להן בארון. בסוף בחרתי. שחור. לגמרי. הכי פרוע. הפתעתי. וגם נעלי עקב (שלא שרדו והתפרקו באמצע האירוע. מזל שהיו לי נעלי סירה באוטו). ומשקפיים. לזכותי ייאמר שלא עשיתי פן ולא פדיקור (רק לק).

זהו. נשארה רק השאלה הגורלית: מתי להגיע? הכי מסיבת כיתה בתיכון. בטח לא להקדים, כי אז אצא מתלהבת ואת זה אנחנו לא רוצים. אבל גם לא לאחר יותר מדי, שלא אפסיד משהו. חצי שעה איחור זה מספיק? נראה נונשלנטי מספיק? כאילו במקרה עברתי פה ונכנסתי? הבעיה היא שאם כולם יחשבו ככה אז אצא שאגיע ראשונה, וזה הכי פאדיחה. בסוף הוחלט על חצי שעה איחור.

חלק ב': אחרי

היה גדול. הרבה יותר טוב מכל מה שציפיתי. היה שמח, מפרגן, מרגש, נעים, מחבק, נוסטלגי. הכי כיף. ולא מביך בכלל!

איך שיצאתי מהאוטו, הבנאדם הראשון שנתקלתי בו הייתה הילדה שבחטיבה הייתי שותפה לחרם שעשו עליה (קראנו לה פוסטי). אני לא יודעת אם היא זוכרת או לא, בכל מקרה נרשמה התעלמות הדדית.

כשהתקרבתי לאולם ראיתי שכולם מתגודדים במגרש החנייה. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי אוקי, here we go. אבל איך שהתקרבתי כבר קראה לי מישהי, ולידה היו עוד כמה בנות שאני מכירה. מייד הפכנו לקבוצה של חיבוקים ונישוקים. מרגיע.

אחר כך נכנסנו וקיבלנו תג עם שם, מה שעשה את העסק הרבה יותר קל לזיהוי. מה אני אגיד לכם, למשך כמה שעות ריחפתי בין האנשים, עוברת מאחד לשני, מנהלת סמול טוק כאילו אני אשכרה יודעת איך עושים את זה, מחמיאה, מוחמאת, מספרת ושומעת סיפורים על עצמי שלא הכרתי (כמו למשל הילדה שלא הלכה לאודישנים של פסטיבל שירי הילדים רק כי באותו יום הזמנתי אותה אלי הביתה והיא התרגשה מזה מאוד). כל פעם עובר מישהו חדש ומתחברים אליו, עד שעובר עוד מישהו. לשמחתי לרוב זיהו אותי, גם בלי התג (אבל היו גם כאלה שלא וזה היה ממש מביך, כמו למשל האחות התאומה של החברה הכי טובה שלי מהגן וילד שהתחיל איתי פעם).

כולם שאלו איפה התלתלים וממתי יש לי משקפיים אבל ציינו שחוץ מזה לא השתניתי (יה רייט). ההערה ששמעתי הכי הרבה פעמים הייתה "את היית הילדה הכי חכמה בכיתה. מה את עושה היום?". אחרי כזה בילדאפ, לא היה לי סיכוי להרשים (אבל בתכל'ס, "עורכת חדשות בידיעות " נשמע לאנשים לגמרי מגניב, ואני לא ממש הרגשתי צורך לתקן אותם).

לפני שהגעתי קראתי שבפגישות מחזור כאלה הבנות נראות אחת לשנייה זקנות. זה לא קרה. למעשה, הבנות נראו הרבה יותר טוב מהבנים. למעשה הרבה מאוד בנים בכלל לא זיהיתי. כמה דברים מעניינים שגיליתי: הילדה שהייתה מרביצה לכולם היא היום אמא חד הורית לילד בן 21 (!), הילד שעשה עלי חרם בכיתה ז' כי לא הסכמתי להיות חברה שלו חזר בתשובה ויש לו שבעה ילדים, והילד שביקשתי ממנו חברות בכיתה ג' וסירב – נשאר רווק.

בשורה התחתונה – ואת זה הבנתי רק בדרך חזרה הביתה – התחושה הכי חזקה בלהיות שם הייתה שלכמה שעות לא הייתי אשתו של, לא אמא של ולא מי שאני כל ימות השנה. קשה להסביר, אבל הייתי שוב תיכוניסטית, לפעמים אפילו ילדה מהיסודי, וכולנו היינו הילדים האלה שמעתיקים שיעורים, מתחלשים בהפסקות ורוקדים במסיבות. לגמרי יצאתי מעצמי וחזרתי למי שהייתי פעם. כשהגעתי הביתה הרגשתי ממש כאילו חזרתי מחו"ל. אומנם התנתקתי רק לכמה שעות, אבל זה הרגיש המון. וזה היה מדהים. משחרר. כאילו חזרתי לבסיס שלי, לשכבה שמתחת לקליפות.

אז כן, היה ערב מעולה. חידשתי כמה קשרים עם בנות שהיו חברות טובות שלי מפעם, ואפילו סיכמנו לעשות פגישת המשך, כדי שנוכל לרכל כמו שצריך על מי שלא הספקנו. הנה כמה תמונות, איומות אבל מרגשות:


זה הילד שהצעתי לו חברות בכיתה ג' וסירב. הוא עדיין חמוד ברמות. עושה סרטים. אחרי כמה דרינקים הוא בא להגיד שאיזה טמבל הוא היה ושחבל שהוא לא הסכים.

מימין: הילד שהיה הכי חכם בכיתה ביסודי, ותמיד במסיבות היו משדכים אותנו יחד כי אני הייתי החכמה של הכיתה. הוא היה חמוד (וחכם) ונשאר חמוד (וחכם). הוא משהו בהייטק, ואומרים שגם מצליח.

או. במרכז אפשר להתרשם ממלכת הכיתה הבלתי מעורערת של בית הספר היסודי. היום היא אדריכלת עצמאית. מימין החברה הכי טובה שלי בשנות בית הספר היסודי, וממארגני האירוע, שהיה לי מאוד מאוד כיף לפגוש וגם סיכמנו לשמור על קשר.

במרכז זו חברתי הטובה מהחטיבה, שעזבה בתיכון ללמוד אופנה בויצו צרפת ולא שמרה על קשר עם אף אחד. היום היא מעצבת אופנה. למען האמת היא לא כל כך זכרה שהיינו חברות טובות. למען האמת, נראה שהיא הדחיקה את כל הילדות שלה בכפר סבא

וזה הילד שרקדתי איתו את הסלואו הצמוד הראשון בכיתה ז' (לצלילי la boum מהסרט שגעון של מסיבה). לאר היינו חברים או משהו, פשוט הוא היה עולה חדש מרוסיה והיחיד שהעז לרקוד סלואו צמוד עם בנות

תמר, זה בשבילך. החבר הטוב שלך מהתיכון הוא היום עובד במסגריה (ונראה די מסטול). חבר אחר שרצית לפגוש הוא היום סוחר נשק מצליח. זה אומר משהו על בחירת החברים שלך, לא?:)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s