היער השחור – חלק ב'

אחרי כל מה ששמענו בימים שלפני הטיסה על העומס בנתב"ג, על טיסות שבוטלו, נדחו או סתם כמעט התרסקו וחזרו לאחור, שמחנו מאוד שהטיסה שלנו פשוט המריאה בזמן ונחתה בשלום. הפעם בלי מסאז' ובלי ביזנס, עשינו את דרכנו לאירופה כאחד האדם.

נחתנו בציריך לפני הצהריים ואחרי שלקחנו את האוטו נסענו לשפהאוזן. התוכנית המקורית הייתה לנסוע למפלי הריין ואחר כך – אם יישאר זמן – לטייל בשפהאוזן או בעיירה אחרת באיזור. אבל אלון הבהיר מראש שמבחינתו גולת הכותרת של הטיול היא ביקור במפעל/מוזיאון/מרכז מבקרים של IWC, שזו החברה שמייצרת את השעון שלו.

המפעל נמצא בשפהאוזן ומאחר שביום שלישי הוא פתוח רק שעתיים – בין שלוש לחמש (מוזר, בדיוק בזמן השלפטונדה) – הפכנו את סדר היום כדי שחלילה לא נפספס. אז נסענו קודם לשפהאוזן, טיילנו קצת בעיר שאין יותר מדי מה לספר עליה (חוץ מזה שספסלי הרחוב בה מיוחדים מאוד – כל ספסל מעוצב אחרת, מעציצים ועד אסלות. מאוד יפה ומקורי), ואז אלון הלך להיכל השעונים. אנחנו ויתרנו. היה יום חם מאוד (בדיעבד מתברר שזה היה היום הכי חם בטיול), אז ישבנו לנוח על הדשא בגינה במרכז העיר.

משפהאוזן נסענו למפלי הריין שנמצאים ממש קרוב. אלה המפלים המישוריים הכי גדולים באירופה, אבל למי שביקר במפלי הניאגרה בקנדה זה כמובן פחות מרשים. אחרי שהצלחנו לפצח את מכונת כרטיסי החנייה (יורו או פרנקים, עם עודף או בלי, וכמובן שהכל בגרמנית כי למה לטרוח לכתוב משהו באנגלית במקום שמבקרים בו בכל שנה מיליוני תיירים דוברי אנגלית), שטנו בסירה לסלע שבמרכז המפלים וטיפסנו למעלה לצלם.

כאן פגשנו בגרמני הדוחה הראשון (יכול להיות שהוא היה בכלל שוויצרי שמדבר גרמנית, אבל זה לא משנה. הוא עדיין עונה לקטגוריה "גרמני"): מאחר שלמעלה המקום מאוד מאוד קטן, אנשים עולים, מצטלמים ויורדים. ככה בצורה מסודרת ובטור. כשהגעתי למעלה עם הילדים והעמדתי אותם בשורה להצטלם הוא פשוט בא ונעמד ביני לבינם, מסתכל על הנוף ומתעלם מנוכחותנו. וזה אחרי דקות ארוכות שבהן הוא ניסה לעקוף אותי במדרגות למעלה ולא נתתי לו. ביקשתי ממנו לזוז, אבל הוא עשה עצמו לא מבין ונשאר דווקא באותו מקום.

אחרי המפלים חצינו את הגבול לגרמניה ונסענו לדירה ששכרנו בפלדברג. בניגוד למנהגי, שכרתי את הדירה בלי לקרוא ביקורות והמלצות, רק על סמך המיקום ועל סמך אתר שממליץ על דירות להשכרה שמחלקות לאורחים את כרטיס היער השחור, שנותן כניסה חינם למלא אתרים. הייתי רגועה לגמרי כי הם שלחו לי תמונות וזה נראה מתאים לנו, אבל כמה ימים לפני הנסיעה חטפתי פתאום רגליים קרות והתחלתי לדאוג שאולי בכלל אין מקום כזה ומישהו עבד עלי.

בסוף היה בסדר. בניגוד למה שקורה לפעמים באינטרנט, פה הבית היה בדיוק כמו שהוא נראה בתמונות. שני חדרי שינה, חדר אוכל וסלון, מטבח ומקלחת/שירותים. לא בית מלון, אבל ממש סביר. עשינו קניות בסופרמרקט ואכלנו את ארוחות הבוקר בכל יום בחדר. דווקא היה מעולה – מלא גבינות, נקניקים, ביצים, בייקון, קורנפלקס, ובכל יום קרואסונים טריים, aמיץ תפוזים ושוקו.

בערב ההגעה שלנו יצאנו לאכול במסעדה שליד הדירה. המלצר היה לחוץ בטירוף כי הוא היה לבד והיו מלא שולחנות. האוכל – כך התברר שם ובכל יתר המקומות שאכלנו בהם בגרמניה (להבדיל מצרפת) – היה בינוני לגמרי. סתם נקניקיות, סתם שוקרוט, סתם פסטות (שזה בכלל שפצל אצלם). בקיצור, סתם. הבירה דווקא הייתה טובה מאוד.

למחרת היה מזג אוויר מעונן והתחזית הייתה שזה יילך ויחמיר למחרת. החלטנו לא לשנות את התוכנית וכל עוד אין גשם לעשות מה שתיכננו. אז נסענו למקום שיש בו הדגמה של ניפוח זכוכית וממש לידו מתחיל מסלול הליכה מקסים ביער, עם מפלים, בריכות וגשרים. בסוף המסלול המהנה יש בקתה שמוכרים בה קפה ועוגת היער השחור, שעושים אותה מדובדבנים וליקר המיוחדים לאיזור הזה. בתכל'ס, סתם עוגה. שום דבר לכתוב הביתה. הנה כמה תמונות מהמסלול:

משם נסענו לאגם טיטיזי ועשינו שיט על האגם. מזג האוויר נשאר מעונן, עם טפטוף קל פה ושם, אז גם התמונות יצאו קצת מעוננות. בכל מקרה, זו עיירה מאוד תיירותית ונחמדה שכיף להסתובב בה. כשחזרנו לחוף איתמר אכל את הנקניקייה הראשונה שלו – ומאז הקפיד לאכול לפחות אחת בכל יום.

אחר הצהריים נסענו לפארק המים באדפרדייז, שכל מדריכי הטיולים והאנשים שהיו שם ממליצים עליו. זה פארק מים עם מגלשות אבל במתחם סגור. בכניסה היה תור של שעה! סיוט. ושוב הגרמנים המעצבנים: יש שלושה מתחמים בפארק. שניים למבוגרים בלבד ואחד לילדים עם מגלשות מים. לפיכך יש גם שלוש קופות. בתורים לשני המתחמים של המבוגרים לא הייתה נפש חיה, בעוד שלמתחם המגלשות היה תור מטורף. אבל שתי הקופאיות של מתחמי המבוגרים נשארו לשבת במקומן בחוסר מעש, ואף אחד אפילו לא העלה על דעתו להפנות גם אליהן אנשים שרוצים להגיע למגלשות בלי להזדקן בזמן ההמתנה בתור.

בדיעבד היינו צריכים להבין את הרמז ולעוף משם, אבל כל כך חיכינו לזה שנשארנו. בפנים היה רעש מטורף ומיליון אנשים. אקוסטיקה איומה. המגלשות שעשינו היו כיפיות מאוד, ואפילו גיא התגבר על הפחד ונהנה. בשלב מסוים אלון ואני עלינו למגלשה היחידה שמתאימה רק מגיל 13 ומעלה – זו מגלשה שעושים אותה על אבוב ובשלב מסוים היא מעיפה אותך למשטח קעור כמו של סקייטבורד, שאתה עולה ויורד מצד לצד. כשאלון הגיע לקטע הזה הוא עף מהאבוב ועשה סלטה. הייתי לפניו אז ראיתי את זה קורה. זה היה מפחיד מאוד. במזל גדול זה נגמר "רק" בשתי צלעות שבורות, ולא הרבה יותר גרוע.

אחרי זה הילדים כבר לא רצו להישאר שם וכמובן שלא לחזור לשם שוב. אלון בקושי הצליח לנשום, אז אכלנו ארוחת ערב מהירה בפיצרייה (עם תפריטים בעברית, השם ישמור) וחזרנו לדירה.

אני מבטיחה שמכאן זה משתפר, אבל אין לי כוח לכתוב יותר היום. המשך יבוא…