אוי אמסטרדם

אני יודעת שזה יישמע כמו אוי אוי אוי, אבל בכל זאת, חייבת לקטר קצת. תעשו טובה, תתאפקו.

פעם במאתיים שנה שולחים אותי לאנשהו מהעבודה. גם אז, לוקח איזה חודשיים לתאם מועד שבו אני אוכל לנסוע, שאין בדיוק נסיעה לאלון, שהילדים לא בחופש, שהסבתות פנויות ושהזווית של פלוטו מתאימה לזאת של אורנוס. מה הסיכוי שאחרי כל זה, בדיוק כשאני צריכה לנסוע תהיה שביתה באל על?

הייתי אמורה לטוס ביום שלישי בשש בבוקר ועד שני בערב לא ידעתי אם תהיה טיסה או לא. למעשה הייתי בטוחה שהיא תבוטל. אבל אז התקשרו בערב להודיע לי שהקדימו את הטיסה לאחת בלילה, אז ארזתי מהר ויצאתי. נו, אני כבר אנוח בקבר.

הנחתי שבשדה התעופה יהיה בלאגן – וצדקתי. מתברר שבעולם נטול ביזנס, פלטינום, לאונג'ים ושידרוגים החיים הרבה יותר קשים. התורים היו ארוכים (ולכל מי שעמד בתור היו סיפורים על איך כמעט בוטלה לו הטיסה) בצ'ק אין לא ויתרו לי על המשקל של הטרולי ואילצו אותי לשלוח אותו בתא המטען, ובאופן כללי חייכו אלי הרבה פחות.

אני יודעת, זה נשמע כמו אוי אוי אוי. בסדר, הבנתי. יאללה, גמרתי לקטר.

אז שלחו אותי מהעיתון לבקר במפעל של barbanita שזו חברה הולנדית שמייצרת כל מיני אביזרים לבית – בעיקר למטבח ולאמבטיה – כמו קופסאות איחסון, פחים, גאדג'טים ועוד המון דברים, רובם מנירוסטה. דווקא יפה, ולא זול. באחרונה התחילו לייבא אותם לארץ, ובקרוב הם עומדים לפתוח חנות בנמל תל-אביב, ומישהו הרי חייב לכתוב על זה:)

הנה דוגמא לשני מוצרים שלהם שממש מצאו חן בעיניי:

בתמונות: פח אשפה בכל מיני דוגמאות וצבעים, וסל כביסה שהפתח שלו הופך לידית נשיאה, כדי להעביר את הכביסה למכונה או למכבסה

אניווי, כבר במטוס התקרצץ עלי האיש שישב לידי. הוא הציג את עצמו כחוקר פרטי, ונתן לי כרטיס ביקור "אם תהיי בצרה ותצטרכי עזרה". באמת תודה, אני כבר מתקשרת. מה אני אגיד לכם, האיש בא לדבר ושום מבט שלי קבור בתוך הספר לא יעצור אותו. זה התחיל בזה שהוא הסביר לי ש"להוריד נעליים במטוס זה המצאה של היהודים", המשיך בזה שהוא הודיע לי ש"היום אפשר להשתכר חופשי, כי שמעתי שיש על המטוס איזה משלחת של רופאים", ונגמר בזה שהוא "ביקש מהדיילים להעיר אותי לאוכל כדי שאני לא אפסיד אבל הם סירבו" (הוא היה מספיק קשקשן כדי לספר לי גם את זה).

מסחיפהול נסעתי ישר לאינדהובן, ויצא שבגלל הקדמת הטיסה הגעתי למלון עוד לפני שמונה בבוקר. למזלי המארחים שלי דאגו שהחדר יהיה מוכן למרות השעה המוקדמת. המלון הוא מלון בוטיק מעוצב ממש במרכז העיר, שהקטע שלו הוא שכולו בשחור ולבן. בחדר, בלובי, במעלית – רק שחור ולבן. זאת המעלית למשל, כל הקירות, מהרצפה עד התקרה, וגם התקרה עצמה, עם תמונות של מפורסמים. אפילו מראה אין:

הספקתי להתקלח ולנוח קצת לפני שהמארח שלי – מנהל השיווק של החברה במזרח התיכון, צעיר ונאה – אסף אותי לסיור רגלי במדרחוב של אינדהובן, שהתמקד בחנויות כלי בית שבהן יש ייצוג לברבניטה. ראיתי הרבה פחים, קרשי גיהוץ, קופסאות איחסון וניסיתי להיראות מתעניינת.

אחר כך נסענו לעיירה דרומית לאינדהובן, שם נמצאים המשרדים של החברה. השעה הייתה כבר שתיים כשהמארח שלי בירר אם אני רעבה. בהתחשב בעובדה שלא אכלתי מאז הצהריים של אתמול, התשובה הייתה בהחלט כן.

חמש קטנות על ההולנדים בפרברים (שזה אומר כל מה שמחוץ לאמסטרדם) כפי שלמדתי מהמארח שלי: הם לא אוכלים ארוחת בוקר בחוץ (אין דבר כזה מסעדה שמגישה ארוחות בוקר או אפילו קפה טו גו), הם לא אוכלים ארוחת צהריים בחוץ (אלא חוטפים משהו במשרד), ואם הם אוכלים בערב בחוץ זה רק בסופי שבוע, וגם אז ארוחת הערב היא בשש. בשבע הילדים שלהם הולכים לישון ובעשר המבוגרים כבר מתעלפים. בקיצור, הם כמעט לא יוצאים. כל המסעדות נפתחות רק ב-4 אחהצ, ובאמצע השבוע הן רוב הזמן ריקות.

אז אחרי שהמארח שלי התנצל ארוכות שאין כל כך איפה לאכול צהריים, הוא דווקא מצא לנו מקום נחמד שבו הצלחתי להניח סוף סוף את הטלפיים שלי על מנת צ'יפס הגונה עם מיונז. והמבורגר. ספוילר: עד שהטיסה חזרה תמריא אנו עוד אקיא מצ'יפס.

בזמן הארוחה דיברנו קצת על החברה, אבל בעיקר הוא סיפר לי על התפקיד שלו כאחראי על המזרח התיכון ועל הביקורים שלו בערב הסעודית, באיראן, בדובאי ובכווית. היה מאוד מעניין לשמוע, במיוחד שלדבריו המצב באיראן לא כזה גרוע כמו ששומעים בחדשות. הוא סיפר שהאנשים שם רוצים שאחמדינג'ד יסתלק, אבל ביומיום הם נהנים מחופש יחסי, גם הנשים – בטח הרבה יותר טוב מבערב הסעודית. סיפרתי לו את כל מה שקראתי בספרים, על זה שנשים לא נוהגות, שאסור להן לשים לק ולהתאפר ושהן חייבות להסתובב ברחוב עם גבר שהוא או הבעל או האח שלהן, אבל הוא אמר שראה שם נשים מאופרות, נוהגות ועובדות, ושהדבר היחיד החריג אצלן הוא שהן הולכות עם כיסוי ראש. אם חושבים על זה, קצת מפחיד לדעת שכל מה שאנחנו רואים ושומים בתקשורת משרת איזו שהיא אג'נדה של מישהו ולא ממש משקף את המציאות.

אחרי ארוחת הצהריים נסענו לפגישה עם מנהל החברה. פגשתי בחור בגילי, דור רביעי בעסק שירש אותו מדוד שלו, שירש אותו מהסבא שלו שבעצמו ירש את העסק מהסבא רבא. בקיצור, החברה קיימת באותו מקום כבר 94 שנים, עושה אותו דבר, מנוהלת בידי אותה משפחה ואין להם שום כוונות לשנות כלום. הם מייצרים היום הרבה יותר מוצרים, מעסיקים הרבה יותר עובדים וגם העבירו חלק מהייצור לסין כמו כולם, אבל חוץ מזה הם עדיין מתנהלים כמו לפני מאה שנה. המנהל היה מאוד לבבי ורצה לשמוע על הצרכן הישראלי (או כמו שהוא הגדיר את זה: "את קהל היעד שלנו"). כששאלתי איך הוא מתרשם מהשוק הישראלית הוא נע באי נוחות בכיסא ואמר: "לישראלים מאוד חשוב שלא ידפקו אותם במחיר, נכון?". אהמ, אמרתי, אתה יודע…

אחרי הצהריים כשחזרתי למלון יצאתי להסתובב קצת באינדהובן, רק  כדי לגלות שגם כל החנויות נסגרות בשש. לא נורא, ב-18:30 המארח שלי כבר בא לקחת אותי לארוחת ערב. הוא בחר נחמד אם כי קצת מפונפן ומתאמץ. זו למשל המנה שהזמנתי. זה היה אמור להיות ריזוטו, אבל היו שם מלא מרכיבים מפוזרים, דגים, אספרגוס, עלים, קציפות וכו' ובאמצע איזה שישה גרגרי אורז דייסתיים.

ושוב בפינתנו: חפש את הריזוטו.

למחרת – לא לפני שהפלתי את המשקפיים באמבטיה, שברתי אותם ורצתי לחפש חנות ולקנות עדשות מגע חד פעמיות – נלקחתי אחר כבוד לסיור במפעל שנמצא מעבר לגבול עם בלגיה. מתברר שזה מקום מאוד מאוד סודי, שממוקם מעבר לגבול עם בלגיה, ושאף אחד לא מוזמן לבקר שם. גם המארח שלי היה שם רק פעם אחת.

האמת שהיה די מדהים. המפעל עצום בגודלו, ולמרות שיש שם הרבה מכונות, את רוב העבודה עושות עדיין פועלות. הן יושבות ליד פס הייצור, מרכיבות ואורזות את המוצרים. קחו למשל פח אשפה: אחרי שהוא מוכן במכונה, הפועלת מכניסה לתוכו את הפח הפנימי, מרכיבה את כל חלקי הפדל שפותח את המכסה עם הרגל, מחברת את הפדל לפח, מדביקה מדבקות, מכניסה חבילת שקיות אשפה, מחברת את המכסה, מכסה בניילון, מכניסה לקרטון וסוגרת. הם נתנו לי לנסות להרכיב פח אחד, אבל בעוד הפועלת עושה את כל זה ב-20 שניות, לי לקח 20 שניות רק להבין איך מקלפים את המדבקה.

היה קצת מצחיק כשהם שאלו שוב ושוב אם יש לי עוד שאלות, אבל לא הייתה לי אפילו אחת. ראבק, פח אשפה.

אחרי הביקור במפעל השלמתי את חובותי למולדת ועליתי על הרכבת לאמסטרדם. מתברר שבשבוע הבא חל יום ההולדת של המלכה (30/4) ובדיוק השנה היא גם החליטה לרדת ביום הזה מכס המלוכה ולהעביר את הכתר לבנה הבכור. זה אומר שהכל מקושט בכתום (זה הצבע של בית המלוכה), בכל החנויות מוכרים מזכרות מהמלכה ומהבן שלה, כל המלונות מלאים, ברחובות יש מלא תיירים וכולם מחכים לחג ולכל המלכים והמלכות שיגיעו מכל העולם להשתתף באירוע. ככה נראים כל הרחובות:

אז שוטטתי לי קצת ברגל עד שהגעתי למלון. בדרך נכנסתי לכמה חנויות בגדים שרציתי, מדדתי מה שבא לי, לא הייתי צריכה להתחשב ברצונות של אף אחד ובאופן כללי נהנתי מאוד. הדבר היחיד שהתבאסתי ממנו היה לאכול לבד ארוחת ערב. לא יודעת איך אחרים עושים את זה.

למחרת היה לי יום מלא באמסטרדם. שקלתי לקחת רכבת לתערוכת הפרחים בקיקנהוף אבל התעצלתי. אז הלכתי לשוק הפרחים, לשווקים וסתם הסתובבתי ברחובות. הלכתי מלא ונהנתי מכל רגע.

מראה מעל הגשר

שוק הפרחים

עוד צ'יפס עם מיונז, אחד מני רבים (מדי)

אחר הצהריים החלטתי שאני חייבת איזה אתר תיירות אחד, רצוי כזה שלעולם לא הייתי מגיעה אליו עם אלון, והחלטתי להיכנס לבית אנה פרנק, שנחשב לאתר חובה בעיר (אתר נוסף הוא הרייקס מוזיאון שנפתח השבוע אחרי 10 שנים (!) של שיפוצים, אבל לא היה שום סיכוי להשיג לשם כרטיס. שמעתי שכבר הזמינו 50 אלף כרטיסים). התורים היו ארוכם בהתאם, אבל מתברר שזה מתקדם ממש מהר.

בית אנה פרנק מבחוץ והתור בכניסה

הבית הוא למעשה בית העסק של אוטו פרנק, שבחלק האחורי שלו הסתתרה המשפחה במשך שנתיים בזמן המלחמה (1942-1944). הסיור בבית כולל הליכה במסלול אחיד, כשבדרך כתובים על הקירות קטעים מהיומן של אנה ומוקרנות עדויות של העובדים של אוטו, שסייעו להם להתחבא והביאו להם אוכל וכו', ושרדו את המלחמה.

בשיא הביקור מגיעים למערכת החדרים שבה הסתתרו בני המשפה (יחד עם משפחת ון פלס ועם פריץ פפר). אל החדרים הובילה דלת שהוסתרה מאחורי כוננית ספרים, שניצבת שם עד היום:

לפי החוברת, זאת הכוננית המקורית!

וככה נכנסים למערכת החדרים שמאחורי הכוננית

למרבה האכזבה, אף שבחוברת כתוב שהחדרים שוחזרו – הם ריקים לגמרי. על הקירות יש כמה מוצגים ותמונות, אבל החדרים שוממים. הדבר היחיד שנותן איזו תחושה זה החלונות המוחשכים ודגם משוחזר של החדרים שמוצג שם, אבל זה רחוק מלהיות מספיק. פייר, התאכזבתי.

שיא הביקור מבחינתי היה דווקא החדר שבו מוצגים היומנים המקוריים של אנה פרנק. זה היה אפילו קצת מרגש. ולמי שלא זוכר את הסוף: באוגוסט 1944 הגרמנים פרצו למחבוא בעקבות הלשנה שעד היום לא ידוע מי המקור שלה. כולם שמונת המסתתרים נלקחו למחנות, כולל שניים מהעובדים שעזרו לבני המשפחה. כולם חוץ מאוטו מתו במחנות הריכוז. אוטו ושני המסייעים נותרו בחיים.

אחרי המלחמה אוטו חזר לאמסטרדם וקיבל מאחת העובדות שלו שהייתה שותפת סוד את היומנים של אנה, שאותם היא מצאה במחבוא לאחר שהמשפחה נתפסה. הוא הוציא אותם לאור והקדיש את חייו להפוך את המקום למוזיאון ולהפיץ את סיפורה של אנה.

אז הוספתי גם אתר חובה אחד לרשימה. בתכלס, נדמה לי שחוץ מלעשן מריחואנה ולהסתובב ברחוב החלונות האדומים עשיתי כל מה שצריך. נו, צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה…