וינה

עוד באירופה היינו סקפטים.

היינו סקפטים אם יש מה לעשות בווינה, אם האוכל שווה ואם מזג האוויר יאפשר לנו בכלל ליהנות.

אבל ישו (יהושוע) היה מאוד משכנע, כרטיסי הטיסה זולים יחסית והמלון מרשים. אז אמרנו שאם כבר סקפטים, אז נהיה גם ספונטנים וניסע. מה כבר יכול להיות.

והאמת היא שהופתענו לטובה. ישו אירח אותנו יפה (כולל לאסוף אותנו מהשדה ולהמליץ על מסעדות שוות), האוכל היה מעולה ואת מזג האוויר אפשר להגדיר רק כנס, לא פחות. כשגרמניה וצרפת סגרו שדות תעופה בגלל סופות שלג, אצלנו היו שמים בהירים לגמרי.

אז אומנם היינו רק שלושה ימים ושלושה לילות, אבל זה מספיק כדי להציג בפניכם את מילון וינה השלם:

ארמון שנברון: זה הארמון המפורסם של שושלת הבסבורג ששלטה באוסטריה הרבה דורות (והיו מלכים גם בארצות אחרות, כמו הונגריה, קרואטיה, ספרד ופורטוגל), ונחשב ליעד חובה לתיירים בווינה. ואכן, במרחק 10 דקות נסיעה ברכבת התחתית, מתגלה ארמון רב תפארת הצופה על העיר וסביבו גנים מטופחים ומקסימים.

לקחנו סיור בארמון שעובר בין החדרים הציבוריים והפרטיים של משפחת הקיסרים, והחלטתי לפנק אתכם בכמה עובדות טריוויה מעניינות שלמדתי מהמדריך הקולי:

1. מתברר שמרי אנטואנט הייתה דודה של הקיסר פרנץ יוזף. אמא שלה (וסבתא שלו), הקיסרית מריה תרזה, שלחה אותה להינשא ללואי ה-16 כשהייתה בת-15 במטרה להשכין שלום בין המדינות.

2. על הקירות בארמון תלויות אין סוף תמונות של נשים מכוערות בשיער לבן, דומות מאוד זו לזו אך לא זהות. מתברר שלקיסרית מריה תרזה היו 11 בנות וחמישה בנים. כולם מכוערים אחד אחד, וכולם כנראה אהבו מאוד שמציירים אותם.

3. אשתו של פרנץ יוזף, סיסי, הייתה בת דודה שלו והתחתנה איתו כשהייתה רק בת 15. המדריך הקולי מסביר שהוא אהב אותה מאוד, אבל מציין שלא ברור אם זה היה הדדי. שנייה אחרי זה מקריא הקריין קטע מהיומן שכתבה סיסי, שבו היא כותבת ש"נישואין זו טעות שאתה עושה בגיל 15 ואחר כך מצטער עליה 30 שנה". אמממ, באמת קצת קשה לקרוא בין השורות מה הייתה דעתה על בעלה.. עיזרו ילדים לאוסטרים המסכנים להבין למה התכוונה סיסי. אגב, אותה סיסי נרצחה בגיל 61 בידי מתנקש אנרכיסט.

4. הידעתם שבחדר הרשמי בארמון, חדר עצום ויפהפה, נפגשו בשנת 1963 – בשיא המלחמה הקרה – הנשיאים קנדי וחרושצ'וב?

5. הקיסר האוסטרי האחרון היה קרל הראשון, וכשכיננו את הרפובליקה האוסטרית ב-1918, הוא סירב לוותר על הכתר ולהפנים שהמונרכיה מתה. בגלל זה הגלו אותו ואת משפחתו לאי באוקינוס האטלנטי השייך לפורטוגל והוא מת שם בגיל 35.

בירה: האוסטרים אוהבים לערבב את הבירה שלהם עם מיץ לימון, ובאופן מפתיע יוצא משקה ממש טעים. זה קצת דומה לשנדי. אולי בגלל זה לא רואים שיכורים מסתובבים ברחובות כמו בגרמניה או באנגליה.

גרמקנודל (Germknudel): דמיינו סופגניה. עכשיו במקום ריבה אדומה תזריקו פנימה ריבת שזיפים, ובמקום לטבול אותה בשמן תאדו אותה. את כל זה תטביעו בבריכה של חמאה מזוקקת ותפזרו מעל פרורי פרג מעורבבים עם אבקת סוכר. מה יצא? גרמקנודל – מאכל וינאי מסורתי. ככה זה נראה:

הדבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי את זה היה שמישהו לא מצא מאפרה ואיפר על הלחמנייה שלנו. אחר כך התברר שככה זה צריך להיראות. אלון כל כך נהנה שהזמין עוד אחת. אני לא התלהבתי. מבחינתי לסופגנייה של הסופר אין מתחרים.

דנובה: כן, זה הנהר הגדול שזורם במרכז וינה. יש דנובה חדשה ודנובה ישנה שקופאת בחורף (ובכל שנה כמה אנשים מתים שם כשהם הולכים על הקרח שנשבר והם נופלים למים). בקיץ, בהיעדר ים, תושבי וינה מתרחצים בדנובה ואפילו הקימו לאורך הנהר כמה חופים. אנחנו הסתפקנו בלהאכיל את הברבורים.

האני מון: או, כאן יש לי שאלה: מתי יבינו בבתי המלון בעולם שכשישראלים אומרים שהם באים לחגוג ירח דבש הם מצפים לשדרוג חינם לסוויטה, ולא לבקבוק שמפניה וזר ורדים בחדר?

כשאלון עשה את ההזמנה הוא אמר שאנחנו באים לירח דבש. הוא רק שכח לעדכן אותי בזה. כך יצא שהגענו למלון בשעה מאוד מאוחרת בלילה כשאני עם כאב בטן איום. כשהוא עשה צ'ק אין אני עמדתי בצד עם פרצוף תשעה באב. נראה לי שפקידת הקבלה ריחמה עליו מאוד, אם ככה נראית האישה שלו בירח דבש. וזה מה שחיכה לנו בחדר:

זה עוד מילא, אבל כשמנהל השירות במלון טרח וכתב לנו מכתב בכתב ידו שבו הוא מאחל לנו שפע שנים של זוגיות מאושרת בתחילת חיינו המשותפים, ומסביר לנו כמה זו תקופה מיוחדת בחיינו – זה כבר היה לא נעים ממש.

ווי-פיי חינם: למה, למה אין בווינה ווי-פיי חינם בשום מקום? לא במלון (שם גובים 18 יורו לשלושה ימים), לא במסעדות (חוץ מבסטרבקס) ולא בשום מקום אחר. למה הם גובים הון על זכות הבסיסית, שאמורה במאה ה-21 להיות מובנת מאליה? ככה יצא שבכל פעם שהגענו לבית של ישו או עברנו ליד סטרבקס מייד הטלפונים שלנו התחילו לצפצף מרוב הודעות ומיילים, ושנינו כמו עכברי מעבדה קברנו את עצמנו במסכים, להספיק לגלוש לפני שייגמר.

זאכר טורט: עוגה אוסטרית מסורתית שלא אכלנו. אבל כן אכלנו שטרודל. ופאי לימון. ועוגת שוקולד. למעשה, נדמה לי שזו העוגה היחידה שלא אכלנו (ע"ע פטיסרי).

חיילים אוסטרים: ליד ארמון הופבורג, במרכז העיר העתיקה של וינה, ראינו פתאום שורות שורות של חיילים מתכוננים למסדר. נראה לי שישראלים לא יכולים להתחמק מהאסוציאציה הבלתי נמנעת, והקסדות והמגפיים לא עוזרים בזה, אבל כשמסתכלים מקרוב רואים שהם ממש ילדים. היה נחמד לעמוד ולצלם אותם:

טאפלשפיץ (Tafelspitz): מאכל מסורתי אוסטרי, אולי אפילו יותר מהשניצל, אם כי פחות עממי ממנו. בערב הראשון שלנו ישו ואיבי (ע"ע) לקח אותנו למסעדה שמתמחה בטאפלשפיץ. בתכל'ס, זה מרק בשר (כמו מרק עוף אבל מבשר) עם בשר מכובס בפנים. אבל איזה מעדן! המרק מרוכז ועשיר בטעם, ומי שרוצה יכול להוסיף לו איטריות, רצועות פנקייק או שטרודל בשר. ליד הבשר (שהתבשל שעות בסיר) מקבלים לחם, תרד מאודה, רושטי של תפוחי אדמה ומח עצם (בלי העצם!). מבולבלים? גם אנחנו. בשביל זה בתפריט יש הסבר מפורט איך לאכול את המנה. וככה זה נראה:

היה ממש ממש טעים, ויעידו כל 840 הסועדים שאכלו במסעדה באותו יום (המלצר הראשי, שהוא חבר של ישו, סיפר לנו, וגם נתן לנו מלא יין לטעום בחינם). מתברר שהמסעדה הזו נחשבת לשם דבר בכל הקשור לטאפלשפיץ, אז אם אתם בווינה אל תפספסו.

ישו ואיבי: ישו (יהושוע) למד עם אלון בשדה בוקר ועשה איתו את הטיול הגדול במזרח אחרי הצבא. כבר 15 שנה שהוא גר בווינה עם אשתו האוסטרית איבי (eva) ושלוש הבנות החמודות שלהם. הם מנהלים יחד B&B קטן וישו מלמד בישול ועושה קייטרינג אקסקלוסיבי. לפני שהם התחתנו איבי התגיירה, אבל ההורים הקתולים שלה לא יודעים את זה כי אין לדעת איך הם יגיבו.

כסף: לא יפה להודות, אבל מוכרחים: יומים הסתובבנו בווינה -ולא שילמנו ברכבת התחתית. זה מוזר: אין להם שום מערכת בקרה על התשלום, בשום צורה שהיא, וכישראלי אתה פשוט מרגיש פראייר לשלם. ביום הראשון עוד שילמנו, אבל אז ראינו שיש אומנם מכונה שצריך להכניס אליה את הכרטיס, אבל אין אף אחד שמסתכל, אף אחד שבודק, ביציאה אין מחסום שמחייב להעביר שוב את הכרטיס (כמו שיש במקומות אחרים בעולם). במילים אחרות, אין שום סיבה לשלם.

ישו אומר שמדי פעם יש כרטיסן שמבקש לראות כרטיסים אבל זה נדיר. מה שמדהים זה שלדבריו במקרים הבודדים שיש כרטיסן מתברר שכל האוסטרים דווקא משלמים. לך תבין. אולי בגלל זה לגרמנים היה כל כך קל איתם…

ל – לא היה לי שום דבר באות הזאת. ניסיתי, באמת. אבל כלום.

מדרחוב: כמו כל עיר אירופאית שמכבדת את עצמה, גם בווינה יש מדרחוב גדול עם חנויות. הסתובבנו בו הלוך וחזור כמה פעמים והיה מאוד נעים. שקט, נקי, בלי ערסים. נחמד. הנה תמונת פנורמה של המדרחוב מהטלפון של אלון (פונקציה חביבה במיוחד של האייפון 5):

נאשמרקט (Naschmarkt): השוק הגדול של ווינה. מאוד מסודר, אפילו יותר מדי מסודר. לכל דוכן יש חנות מאחור, והמוכרים עומדים בשקט בלי לצעוק. הרצפה נקייה וכולם הולכים לאט. בישראל זה היה יכול להיות מוזיאון יותר מאשר שוק. השוק הוא רחוב אחד ארוך, שרוב הדוכנים שלו מציעים אותו דבר – ירקות, תבלינים, זיתים וגבינות/נקניקים. הסתובבנו שם פחות משעה ומיצינו.

סקי: ביום שני בבוקר קמנו מוקדם (מאוד) ונסענו עם ישו ואיבי לסקי באתר שנקרא Taglshft. האתר מחובר לאתר מפורסם יותר בשם siemmer ואפשר לגלוש ביניהם. המחיר לא זול – 28 יורו לשכור ציוד ו-37 יורו לסקי פס – כל זה לאחד – אבל יש הרבה מעליות ומסלולים והיה לנו יום כיף מאוד. מזג האוויר היה מצוין, כולל שמש שהאירה מדי פעם. איבי וישו גולשים הרבה יותר טוב מאיתנו, והיו צריכים לחכות לי לא מעט. פדיחה.

בצהריים עצרנו במסעדה על אחד המדרונות, משהו אותנטי מעץ כזה עם מרפסת שצופה להר. אכלנו מרק ציידים, שעשוי מכל מיני נקניקים ופטריות ומגיע עם לחם, וגם גרמקנודל (ע"ע), שוקו ובירה. העצירות האלה באמצע היום ממש כיפיות. בהתחשב בכמה שאני חלודה וכמה מהר התעייפתי, זה היה ממש כמו אוויר לנשימה.

עיצוב: מצאנו בווינה כמה חנויות עיצוב ממש יפות. אחת ליד הנאשמארקט, שהיו בה דברים מקסימים אבל יקרים בטירוף, ושתיים ברחוב הקניות הראשי (Mariahilfer), שהיו גדולות מאוד ויצאנו מהן עם כמה רכישות שוות.

פטיסרי: הפטיסרי הכי מפורסם בווינה נקרא דמל (demel). הוא נמצא ממש במרכז העיר, ואשכרה עומדים שם בתור כדי להיכנס. העוגות שלהם נחשבות הכי טובות, והשוקו החם עם הקצפת ידוע בכל העולם (רק לא לנו, מתברר). אז הלכנו לשם, ובאמת העוגות מרשימות. מרוב שלא ידענו מה לבחור לקחנו שלוש – שוקולד, גבינה ותות וקרמשניט. וכמובן שוקו. הנה:

צהריים עם עדי: כשעדי הציעה שניפגש בווינה חשבתי שהיא צוחקת, אבל כמו גדולה היא שכנעה את פיטר לקחת יום חופש ולנסוע ליום כיף. נפגשנו לצהריים במסעדה בשם meirei, שבמקרה לגמרי נמצאת בלב הפארק שמול המלון שלנו. עדי ופיטר הגיעו במיוחד מבודפשט והיה משהו מרגש למדי בזה ששתי בחורות משתי מדינות שונות קובעות להיפגש ביום ובשעה מסוימים במסעדה שנמצאת במדינה שלישית. באופן מדהים, כולנו הגענו למקום הנכון בזמן הנכון.

קתדרלה: הקתדרלה הגדולה של וינה, Stephansdom, נראית כמו הרבה קתדרלות אחרות באירופה. נכנסנו פנימה, אבל לא התלהבנו. לפני זה עוד התווכחנו אם צריך להוריד את הכובע כשנכנסים לכנסיה או לא. אני אמרתי שכן ואלון אמר שלא. מישהו יודע את התשובה?

רחובות: כשהולכים ברחובות וינה שמים לב אחרי כמה זמן שפשוט אין שם קבצנים, אין צעקות, אין ערסים, אין שיכורים. הכל מאוד נקי וסטרילי. אפילו תחנות הרכבת התחתית שקטות, מסודרות ונקיות. בלי גרפיטי, בלי אשפה. בהשוואה לתל-אביב, ואפילו לערים אחרות באירופה, זה ממש ממש מוזר.

שניצל: עוד מאכל אוסטרי מסורתי. המקום הטוב ביותר, לדברי המארחים שלנו, לאכול בו שניצל הוא במסעדה בשם Figlmuller. זו מסעדה שיש לה כמה סניפים והיא לא רומנטית או מיוחדת, אבל היא נחשבת למקום שעושה שניצל עגל מצוין. אין שם בירה או משקאות קלים (רק מים או יין), אין שם צ'יפס או פירה (רק סלט ירוק וסלט תפוחי אדמה) ואין קינוח. רק שניצל עצום, בגודל של צלחת , שעשוי מ-250 ג' של בשר עגל.

תמצית הטיול: הנה שתי תמונות שדי מסכמות את כל שלושת הימים האחרונים: